  
  
  
|
 |
|
||
  מדהים כמה שאתה תמים |
|||
|
|||
פרקש, צר לי על שאינכה מבין את המנטליות הערבית. הססמה של סדאת בשנים הראשונות לשלטונו, כי הוא אינו יכול להשלים עם המצב של ''לא שלום ולא מלחמה''. הוא נוכח לדעת כי מלחמת יום הכיפורים לא הצליחה להחזיר לו את סיני. הוא הבין כי אם במתקפת פתע, הוא לא הצליח, הרי כבר אין לו סיכוי רב לזכות בסיני במלחמה נוספת. להזכיר לכה, השלום עם ישראל יצר בידוד של מצרים בעולם הערבי, למשך שנים. התערערות הגוש הקומוניסטי, היתה אחרי חתימת השלום עם מצרים. על אילו צרכים אחרים ''גיאו-פוליטיים של מצרים'' אתה מדבר ? | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| ואיך זה בדיוק לא מסתדר לך? |
|||
|
|||
אתה מסתכל בראיה צרה ומוטעית רק על סיני ושוכח מה שיש מסביב. אתה גם מרחיק בזמן לעניין בידודה של מצרים בעולם הערבי בשל השלום, שזה מצב אוחר. אבל אם כבר העלית את זה אז רק אומר שזה מראה עד כמה התהליך שעברה מצרים היה חיוני לקיומה ולא היה מדובר רק על החזרת סיני.... כי סיני כמו שאמרת, בטח כהישג יחיד, לא היתה שווה את החרם הערבי. אם היית מכיר טוב יותר את המנטליות הערבית, המצרית ואת ראיית המצב הגיאופוליטי הכללי באזור, היית מבין טוב יותר את מהלכיו של סאדאת.... אז דבָר דבָר... סאדאת ניסה במלחמת יוה''כ לייצר תהליך של נסיגת צה''ל מסיני בשלבים וללא משא ומתן ישיר עם ישראל כאשר המטרה היתה הסדר מדיני ללא שלום. הוא לא הצליח במשימה והמלחמה הרסה את צבאו והכניסה את מצרים למשבר כלכלי עמוק שסיכן את קיום שילטונו של סאדאת. מצרים מסוף שנות ה-60 צעדה בביצה של עצמה תוך שהיא היתה תלויה בשליטי ארצות ערב שעזרו בכסף ובקליטת מצרים כפועלים זרים. הסיוע הנדיב כבעבר מבריה''מ הלכה והנעצרה בשל קשיים כלכליים של בריה''מ עצמה, שהחלה לדרוש תמורה גבוהה יותר לציוד הצבאי שמכרה. סאדאת הבין באותן שנים שאין לו אלא לשים את יהבו על המערב. כן, כבר אז רוסיה של ברז'נייב עשתה קולות שקשה לה. סאדאת הבין שכדי לשמור את מצרים שלמה עם סיכוי להתייצב ולחדש צמיחה ולשפר את הצבא הוא צריך לעשות החלפה המעצמה התומכת. ההחלטה לנטוש את בריה''מ ולעבור לידיים של ארה''ב היתה החלטה סאדאתית עצמאית שהבשילה ב-74-76 לאור השוק התרבותי-פוליטי של שיחות הסכמי ההפרדה, שם הוא התוודע יותר לישראל ולארה''ב ולראש ה''מערבי''. סאדאת קיבל ירושה מאוד קשה, מצוקה כספית מאוד קשה ומשבר זהות קשה. לאחר 3 שנים של ייצוב המשטר החל סאדאת לממש יעדים חדשים בעלי תכנים וכיוונים שונה מאלה של נאצר. סאדאת קבע הגדרה חדשה למדיניותו הכלכלית החדשה - ''פתיחות'' (אנפתאח) כלומר גישה ליברלית בסגנון המערב, שכוללת צמצום מעורבות המדינה במשק, הקלת הדרך ליוזמה פרטית והסרת מכשולים מדרכם של משקיעי הון מצריים וזרים - כל זה תוך קשר הדוק עם אירופה המערבית ועם ארה''ב. בתוך מצרים החל סאדאת במדיניות ה''מהפיכה הירוקה'' שעיקרו הגדלת השטחים הפוריים לחקלאות, שלמרבה האירוניה הצליחה בסיוע ישראלי ודווקא לאחר מותו. ב-1977 פרצו מהומות המוניות במצרים על רקע המצב הכלכלי ועליית מחירי מוצרי היסוד, וסאדאת הרגיש בשבירות היציבות של שלטונו והוא היה חייב לספק תוצאות מיידיות כדי להתמודד עם האיום הפנימי. כדי להשלים את המעבר ולזכות במעמד מיוחס ובסיוע צבאי מלא מארה''ב והשקעות בתשתיות ובכלכלה הוא הבין שהוא צריך לעשות הסכם שלום עם ישראל. זה לא שפתאום הוא קם בבוקר וגילה שהשלום מחכה לו. אלא זה בגלל הבנתו את הפוליטיקה האמריקאית. השלום היה כלי הכרחי מבחינתו כדי להוציא את מצרים מהבוץ. לכן נענה סאדאת לגישושי השלום של מנחם בגין ונציגי השניים (חסן אל-תוהאמי ומשה דיין) קיימו פגישות בלתי פורמליות במרוקו כדי לבחון את התנאים ההכרחיים לשלום שהכינו את הבסיס למהלכו המפתיע של סאדאת. הוא החליט לחתוך ולקצר זמנים ע''י הכרזה שהוא מוכן לבוא לירושלים בשביל השלום. אפילו שהוא לא היה בטוח שבגין יכה בכדור חזרה. אבל בגין הכה, הזמינו ומכאן הסיפור המשיך להתגלגל מהר. אתה צריך להבין שמצרים זה בעיקר רצועה צרה של עמק הנילוס ושטח הדלתא שלא עולה על 35 אלף קמ''ר (שטח ישראל ללא יו''ש הוא 20,770 קמ''ר) שבה נדחסה אוכלוסייה ענקית של 44 מיליון איש בסוף ימיו של סאדאת- אוכלוסייה שמתרבה בקצב מדהים של מיליון איש בשנה, לעומת זאת מקורותיה של הארץ היו דלים מאוד- פרט לקרקע פורייה שמנוצלת עד תום (ושהיום דווקא ישראל מסייעת לחקלאים מצריים לשבח את התפוקה בשטחים חקלאיים ול'כבוש' שטחים חדשים שבין עמק הנילוס לבין המדבר הגדול. וצריך לזכור שהאדמה הפורייה שנמצאת לאורך הנילוס ובדלתא של מצרים-הם כ-4% בלבד של כלל האדמות המדינה) ולנפט בכמויות קטנות שישנו בסיני, אין למצרים עוד אוצרות טבע. הנפט של סיני כבר היה בידי מצרים ב-1977. לכן קבלת כל סיני אין ספק שיש לה ערך של גאווה לאומית אבל זו היתה התוצאה ולא המניע של מהלכי סאדאת. תוצאה נוספת וישירה של השלום היא סיוע ישיר לכלכה במצרית – ב-1981, שנת שלטונו האחרונה של סאדאת היה שיפור בצמיחה הכלכלית של 8%-9% וגידול מואץ בהכנסות במטבע זר שבאו מארבעה סקטורים: תעשיית הנפט בסיני, התיירות, תעלת סואץ (שהתחילה לפעול ולהכניס כספים כבר בהסכמי ההפרדה 1975/6) וכספיים של מצרים העובדים מחוץ לארצם. מצרים ממשיכה להתמודד עם בעיות כלכליות קשות שניזונות ממציאות קשה של העדר נכסי טבע, ריבוי טיבעי גבוה ביותר, רמת חינוך נמוכה ואי יכולת לפתח תשתיות כלכליות-טכנולוגיות חלופיות שישמשו כגורם מכניס כסף לקופה המצרית. בקיצור, מה שרציתי לומר הוא שסאדאת עשה (או נאלץ לעשות) את השלום לאו דווקא בשל סיני שהיתה ועדיין חשובה למצרים, אלא בשל דירדור מצבה הפוליטי-גיאו אסטרטגי – כלכלי – יציבות פנים והצורך המיידי לשפר את מצבה. עניין סיני יותר משהיה המניע לתהליך הוא היה אחת מהתוצאות (ההישגים) ההכרחיים של מצרים. אתה צריך לזכור שהתהליכים שעברה מצרים בשנות ה-70 היו הרבה יותר רחבים מאשר שאלת סיני, והמהלך המצרי נוצר מכלל האינטרסים המיידיים של מצרים לאור מצבה הפנימי שהלך והתדרדר. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ואיך זה בדיוק לא מסתדר לך? |
|||
|
|||
פרקש, אתה נעול על התפיסה שלכה, שלדעתי מוטעיית. אין לכה מושג במה הסתכן סאדת, כאשר יצא נגד כל מדינות ערב, ובמיוחד הפלסטינים, בחתימת השלום עם ישראל. לא אוסיף לטחון מים בעניין זה. אני ממליץ לכה לפשפש בעיתונים ערביים מאותה תקופה... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תראה, קשה לי להתווכח עם אחד |
|||
|
|||
שלא מבין בעניינים ולא עונה לעניין, מגיב ברשלנות, בהערות בלתי ממוקדות וללא תימוכין, אלא שתול על פלגי הזיעה של עצמו. אני טחנתי בעבורך את המים אבל אתה מעדיף להתייבש בחלום הפרטי שלך שמנותק מהמציאות. תתחיל אתה לפשפש, כי אני כבר קראתי אותם.... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תראה, קשה לי להתווכח עם אחד |
|||
|
|||
טוב, שיהיה כך... | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי