|
סיפורנו מתחיל בשנת תקע''א (1811). ר' אברהם שלמה זלמן, אברך צעיר תושב העיירה קידן שבליטא,המחליט להיענות לקריאתם של תלמידי הגר''א, שארגנו עלייה גדולה לארץ ישראל במצוות רבם (שאז כבר לא היה בין החיים). מטרת העלייה היתה ברורה: קירוב הגאולה על-ידי אתערותא דלתתא – התעוררות של עם ישראל מלמטה, שתביא אתערותא דלעילא – סיוע אלוקי שישלים את הגאולה.
ר' אברהם שלמה זלמן נטל את רעייתו חנה ואת שלושת ילדיהם הקטנים ויצא לדרך ארוכה, שנמשכה כשנה. בדרך למד את מלאכת הצורפות, על מנת שיוכל להתפרנס ממנה בארץ האבות ולא יצטרך ליהנות מן הצדקה.
בהושענא רבה של שנת תקע''ב הגיעה המשפחה לעכו, ומשם עברה לצפת והצטרפה לתלמידי הגר''א (הפרושים) במקום. לאחר שפרצה מגפה בגליל החליט ר' אברהם שלמה זלמן צורף (או בקיצור: ראש''ז צורף) לעלות ירושלימה.
ראש''ז עסק בירושלים בתורה ובמלאכה, ולמד משכניו את השפה הערבית. קומתו הגבוהה והדרת פניו, יחד עם גדלותו בתורה וכישוריו המעשיים, הפכו אותו לאחד מראשי העדה הפרושית בעיר. אנשי העדה, שהחלה לגדול, נזקקו לבית כנסת משלהם. באופן טבעי הם נתנו את עיניהם בחצר החרבה של ר' יהודה החסיד, 'דיר אל שכנז' (חצר האשכנזים) – אך הנושים הערביים לא אפשרו לפרושים לקבל את המקום.
ראש''ז השקיע את ראשו ורובו במערכה לגאולת החורבה. בסופו של דבר הצליח המאמץ, והשליט המצרי מוחמד עלי – ומאוחר יותר גם השולטן התורכי – אישרו להשיב את החצר לידיים יהודיות. הטינה האישית כלפי ראש''ז צורף מצד הערבים, בעיקר בעלי החוב, גברה, ופעמיים אף ניסו להתנקש בחייו. בפעם השנייה, בי''ט באלול תרי''א (1851), הם גם הצליחו, ור' אברהם שלמה זלמן צורף הי''ד הפך לקרבן הראשון של הטרור הערבי בארץ ישראל המתחדשת.
הטרור הערבי שלכם החל הרבה לפני הכיבוש של 1948. |
גם בור וגם משוויץ בבורותו
