|
בוא נבחן את טענותיך | |||
|
|||
1. ריכוז טריטוריאלי של העם בארץ־ישראל. 2. רוב בארץ־ישראל – סיכול הסכנה שבמעמד של מיעוט לאומי. 3. אי תלות לאומית – יצרנות (פרודוקטיביזציה) של המוני העם. 4. התחדשות התרבות העברית ופיתוחה. כל אחד מהעקרונות הללו הוא חלק מהמטרה של הקמת ישות לאומית נפרדת בארץ־ישראל (גורני, עמ' 11-13). נדמה שלא אטעה אם אומר שעקרונות אלו מנחים גם היום את נושאי הרעיון הציוני. עד כאן הציטוט. העקרונות הללו היו עקרונות דה יורה ולא עקרונות דה פאקטו. מעולם לא הגיעה הציונות לפעולה על סמך עקרונות אלו. ריכוז טריטוריאלי של העם בארץ־ישראל. אמנם הציונות המעשית [או המדינית] גרסה ''עליה בכל מחיר'' אבל היו בכל תקופה גם קולות אחרים. לא פחות חשובה היתה ועודנה שמירת הקשר עם התפוצות ולא רק בכדי להביא עולים לארץ [או למדינת] ישראל. הקמת תשתית עניפה של תנועות נוער ציוניות העוזרות לקיים את הזיקה הלאומית בין העם בתפוצה למדינתו, היא ''עיקרון'' מנוגד ולא פחות חשוב. כמה ''לחצו'' הציונים על קהילה זו או אחרת לעליה בפועל קשור יותר לביסוס מעמד התנועה הציונית בעם היהודי [והביטחון העצמי של תנועה זו] במשך השנים, כלומר עניין של תהליך התבססות רעיון חדש בתוך תודעה לאומית. מצד שני התנועה הציונית נוצרה מתוך ''ההתעוררות הלאומית הגלובלית'' כמתן תשובה יהודית לשאיפות לאומיות שצצו באירופה סביב סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20. מתוך רעיון הלאומיות האירופי עלתה שאלת הריכוז הטריטוריאלי. אבל מתוך ''הבנה להיסטוריה הארוכה של הפזורה היהודית'' והמטען הדתי של ''חזרת העם היהודי לארצו'', גרמה לתנועה הציונית למתן ''עיקרון'' זה. ויותר לייסד ''שווי משקל דינמי'' בין היות מדינת ישראל, מקום הימצאות של מירב העם היהודי, והיות מדינת ישראל ''מרכז זיקה'' לעם היהודי החי באשר הוא. בכל תקופה ''השאלה הטריטוריאלית'' מקבלת מענה חדש, מענה זמני, התואם את התפתחות התנועה הלאומית הציונית, ואת הזמנים ומצב העולמי באותה עת. לכן כמו שאין לדבר על ''מהיות'' [בכותרת הכתבה] כך אין לדבר על עיקרון רציף ובלתי משתנה, אלא על שאלת הטריטוריאליות שנותן תשובות רבות לאותה שאלה. רוב בארץ־ישראל – סיכול הסכנה שבמעמד של מיעוט לאומי. ''עיקרון'' זה לפחות מבוטא באמצעים שליליים. ככה שהוא דינמי יותר ולא מחייב ''עיקרון פעולה אחד''. אבל גם הוא מוטל בספק, במיוחד לאור ההתנהגות מדינת ישראל לאור הכיבוש וכתוצאה ממנו. אפשר לקרוא לכך דילמה, והדילמה היא משולשת כפי שביטא אותה תום פרידמן בספרו ''מביירות לירושלים''. תום פרידמן עמד על ''המשולש הבלתי אפשרי'', של ''ארץ ישראל השלמה'' ''מדינה דמוקרטית'' ו''מדינה בעלת רוב יהודי''. עצם קיום הדילמה הזאת, מצביע על משהו שרחוק מאד מלהיות ''עיקרון קבוע'' על פיו נוהגת הציונות מאז ועד היום [או במילותיך: '' נדמה שלא אטעה אם אומר שעקרונות אלו מנחים גם היום את נושאי הרעיון הציוני'']. חלק מההססנות של אי רצון לוותר על חבלי ארץ, אבל המכנים את הרוב היהודי היא חלק מהדילמה שאנו חיים בתוכה יומיום. אי תלות לאומית – יצרנות (פרודוקטיביזציה) של המוני העם. ''העיקרון השלישי'' רחוק מלהיות נכון היות ומעולם נסמכה הציונות על מגביות יהודי חוץ לארץ מאז ראשיתה. אמנם היה ניסיון להעדיף תוצרת הארץ ליצוב הכלכלה במדינת ישראל הצעירה אבל מאז ''ההשתלבות בכלכלה העולמית'' היא היפוכו של עיקרון זה שהצגת. או שהמדינה הזאת היא לא ציונית [תבחר]. התחדשות התרבות העברית ופיתוחה. אפילו בשטח זה אין העיקרון נכון. רוב העבודות והמחקרים המתקדמים מפורסמים לצערי באנגלית [כיום]. רבים מהאמנים הישראלים [היוצרים אמנות ישראלית] חיים או שחיו בניכר [מנשה קדישמן היה נושא הדגל להכשר זה, ראה ספרו של אדם ברוך , חיינו]. אמנים ישראלים בשטחי האמנות החזותית מציגים עצמם כחלק מהתרבות המערבית. המסחור [או עודף המיסחור] התרבותי הביא לחנק התרבות העברית [יותר ספרים מתורגמים כל שנה לעברית מאשר מפורסמים בעברית כמקור]. השילוב בתרבות המערבית מציור המופשט בשנות ה 50 הביא לטישטוש ולאי הדגשת הלאומי במעשה האמנים [כמקובל בתרבות המערב בכלל]. לכן שלהגיד שהציונות או המדינה הציונית או התנועה הציונית פועלת להתחדשות התרבות העברית כיום, אין לזה ולאמת שום דבר. לסיכום, ניתן להגיד שהיו אלה אולי ה''עקרונות שזכו לפופולאריות'' עם קום המדינה, אבל אין הם מנהלים אך חיינו היום כמדינה שמממשת את התנועה הציונית. בהרבה שאלות יסוד לא נגעת. שאלות שמציבים ''צירי שאלה'' נוספים [בדומה לריכוזיות הטריטוריאלית]: 1. שאלת היחס למורשת היהודית ולפזורה היהודית. 2. שאלת המיקום ההזדהותי בין מזרח למערב. 3. היחס בין המטען העדתי ליצירת ''ישראליות'' זהותית חדשה. 4. מקום המשפחתי מול האזרחי במדינת ישראל. כל אלה ''לא פחות מרכזיים'' מהשאלות שהזכרת. מהות ממש אין לנו פה, שאלות פתוחות יש. | |||
_new_ |
אז דעתך אחרת אבל לא ממש משכנעת | |||
|
|||
כל אחד זכאי להחזיק בעמדה וגם להביע אותה. כך גם אתה וגם אני 1. נתחיל מכך שגם אם כל טענותיך נכונות הן לא פוסלות את אלו שלי. כל מה שכתבת לא שולל את ''כל אחד מהעקרונות הללו הוא חלק מהמטרה של הקמת ישות לאומית נפרדת בארץ־ישראל (גורני, עמ' 11-13). נדמה שלא אטעה אם אומר שעקרונות אלו מנחים גם היום את נושאי הרעיון הציוני''. העקרונות הללו הם ''חלק'' ממכלול ...... עקרון מנחה לא מוציא עקרונות אחרים מהמכלול. בכל מקרה בחומר עליו התבסס המאמר שלי העקרונות המנחים היו מרכזיים. 2. המאמר שלי מכסה בעיקר תקופה שמסתיימת לפני מלחמת העולם השניה. ואילו הביקורת שלך מתייחסת בעיקר לתקופה מאוחרת יותר. זה במיוחד נכון לגבי ההודעה האחרונה שלך: ''.... ''אבל אין הם מנהלים אך חיינו היום כמדינה שמממשת את התנועה הציונית''. 3. אתה ממשיך כאילו שלא הסברתי יותר מפעם אחת שהעמדה שהצגתי היא נקודת מבט שעוסקת בהיבט מסויים מהמהות הציונית של אז וגם של היום. אני נוטה להאמין לפרופסור גורני שהציג את חשיבותם אבל בשום מקום לא טענתי שאין ולא היו עקרונות (חשובים?) אחרים. 4. עדין המושג מהות, כפי שאני מכיר אותו, בשם המאמר הוא רלוונטי. זה נשאר כך גם אם תתקבל טענתך ש''בהרבה שאלות יסוד לא נגעת[י]''. 4. השאיפה לאי-תלות לאומית קיימת בין העקרונות של התנועה הציונית: 4.1 אי תלות לא אומרת שאינך משתף את היהודים תושבי ארצות אחרות במעשה הציוני. 4.2 ''העדפת תוצרת הארץ'' כהוראת מדיניות, היא לא נימוק בעד אי תלות. בשוק פתוח קונים מה שיותר כדאי וכל גורם יצרני מתמחה במה שהוא יותר יעיל מאחרים וקונה את השאר. זה נכון גם לגבי משקים שלמים. השתתפות במעשה השוק היא לא תלות לאומית. 4.3 השתלבות בכלכלה העולמית לא קובעת תלות לאומית. 4.4 האי תלות שעליה מדבר גורני היא הסתמכות על הכנסות מיצרנות ויצירה ולא על תמיכות כספיות (מתנות). גם אם לתמיכות יש חלק בהוצאות הקיום השאיפה שהוא יהיה קטן יחסית, לא חיוני. 5. לסיכום אתה אולי עוסק בנושאים חשובים למהות התנועה הציונית. כך גם הנקודות שהעילתי אני במאמר הן חלק חשוב מן המהות הזאת. היחס לערבים ושל הערבים הוא חלק קרדינלי במהות התנועה הציונית בכל שנות קיומה. לא טענתי יותר מכך ולכן ה''התקפה'' שלך על המאמר תמוהה. | |||
_new_ |
מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |