  
  
  
|
 |
|
||
  שני הפני שלי |
|||
|
|||
אני רוצה להצטרף למקהלת המברכים. העובדה שהכותב אינו כלכלן עזרה לו, לדעתי, לחבר מסמך ברור לכל. זו הפעם הראשונה שקראתי משהו על פנסיה מבלי להרגיש שאני הולך לאיבוד בסבך של נתונים ושל מונחים מקצועיים. [בהקשר זה, שיעור המבוא הטוב ביותר שראיתי אי פעם בפיסיקה לאוניברסיטה היה בספר כימיה. הוא סיכם את כל הידע הפיסיקלי הנדרש לכימאי מבלי להעמיק, והחשוב ביותר – מבלי להוכיח דבר. מי שרוצה הוכחות והעמקות – יתכבד ויפנה לספרי פיסיקה.] חזי הצביע על נקודה נכונה. העליה בתוחלת החיים היא אלמנט קריטי באובדן היציבות הפיננסית של תכניות הפנסיה. בשנת 1889, כשאוטו פון-ביסמארק הציג את תכנית הפנסיה שלו, תוחלת החיים של גרמני ממוצע היתה 49 שנים. מעטים שרדו עד גיל הפנסיה, אך כולם השתתפו בחיסכון לפנסיה. לכן התכנית היתה ריווחית למדינה. תוחלת החיים כיום היא כמעט 80 שנה. ראה, למשל, http://www.cdc.gov/nchs/data/nvsr/nvsr53/nvsr53_15.p... עמ' 25 (טבלה 6). אלה הן סטטיסטיקות אמריקאיות. בישראל ובאירופה תוחלת החיים ארוכה מעט מאשר בארה''ב, אבל המספרים דומים למדי. תוחלת החיים הזו היא הצפי עבור כלל האוכלוסיה. מובן שכאשר מישהו כבר מתקרב לגיל הזה, תוחלת החיים הצפויה לו היא ארוכה יותר. כך, לאדם בן 80 יש עדיין צפי של 9 שנות חיים. כאשר מגיע אדם לגיל 65, יש לו צפי של כ-20 שנות חיים. אדם המתחיל לעבוד בגיל 20 יכול להתחיל לשלם ביטוח לאומי. אם הוא צפוי לסיים את חייו כעבור 30 שנה, הרי שבמהלך תקופה זו הוא יצבור 360 חודשי ביטוח לאומי, שיעשה קופה מכובדת. מדי פעם יהיה מי שיעבוד 540 חודשים, ואז ייפלט ממעגל העבודה ויחיה עוד כשנתיים-שלוש (פחות מ-40 חודשים). אם נניח שבגרמניה של ביסמארק הגיע לכך אדם אחד מכל 5 (הנחה שרירותית. אינני יודע מהו המספר האמיתי), הרי שעל כל 1980 חודשי תשלום לביטוח לאומי, יצטרך הביטוח הלאומי להחזיר 40 חודשים, שהם 2% מההכנסות, דבר שקל לעמוד בו. בעמ' 7 במסמך דלעיל (טבלה 1), יש שיעורי תמותה בגילאים שונים. מתוך 2.4 מיליון נפטרים בוגרים, היו 29% בני 85 שנה ומעלה. 75% מהנפטרים היו בני 65 ומעלה. למרות העליה הדרמטית בתוחלת החיים, העליה ביכולת העבודה היא מתונה בהרבה. אדם יכול לעבוד ברוב המקרים גם מעבר לגיל 65, אך מעטים יכולים לעשות זאת מעבר לגיל 75. אינני יודע מה היה המצב מבחינה זו בסוף המאה ה-19, אך סביר שבמצב בו תוחלת החיים היא 49 שנים, הירידה בכושר העבודה היא סמוך למוות, שלא כמו היום. ואכן, גם בסוף המאה ה-19 לא ניתנה פנסיה בגיל כזה. תכנית פנסיה נועדה לכך שאדם יחסוך בשנות העבודה שלו מספיק כסף כדי לחיות בכבוד בערוב ימיו. צודק הכותב באמרו שהעלות העתידית של חיים בכבוד אינה ניתנת לחישוב פשוט. עם זאת, אני סבור שכלכלנים יוכלו לאמוד מהי רמת ההשקעה הנדרשת לתשואה ספציפית. במהלך חיים רגיל על האדם לשאת בתשלומים שאינם נדרשים לעת זקנה. גידול ילדים הוא הוצאה כבדה, וכמוהו גם משכנתא. יש לקוות שכשאדם מגיע לגיל זקנה, הוא אינו צריך לשאת בתשלומים לשתי ההוצאות הכבדות האלה. עם זאת, אם הוא בריא יש לצפות שהוא יצטרך לשלם עבור פעילות פנאי הרבה יותר מאשר בשנות עבודתו. כל החישובים האלה אינם קשורים לרמת החיים שאליה התרגל האדם בשנות החיים שלו. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| זה לא היה חזי. |
|||
|
|||
תוחלת החיים היא רק חלק מן המשתנים העיקריים שמשפיעים על קיצבת הפנסיה שיקבל הפנסיונר. אתה כמו חזי לא שמת לב שהנושא עלה כבר. יחד עם זאת אתה הצגת יפה את השינוי המשמעותי בהשפעת תוחלת החיים, מאז שהונהגה הפנסיה על ידי ביסמארק. אני מסכים שהעובדה שישראל אינו כלכלן עזרה לו לחבר מאמר בהיר לרוב אלו היכולים לקרוא. אבל כבר היתה לך הזדמנות לקרוא מאמרים כאלו בעבר (למשל דיון 1649). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| כדאי אולי להבהיר מספר נקודות |
|||
|
|||
שמטבע הדברים, על מנת למנוע מהמאמר לגדול מעבר לכל פרופורציה, נמנעתי מלעסוק בהם. ראשית, המבנה האקטוארי של תוכניות הפנסיה. כאן הביטוח הלאומי הוא דוגמא מצויינת. בעיקרון אפשר לאמר שהביטוח הלאומי בארה''ב בנוי על בסיס אנטי אקטוארי --- ההפרשות השוטפות משכרו של העובד גבוהות מאוד יחסית לקיצבה לה הוא יהיה זכאי בעת הפרישה (זה נכון במידה רבה גם בישראל. אינני יודע מה המצב בארצות אחרות). אדם שצבר כאן את מלוא הוותק והיה ברמת ההכנסה המכסימלית לצורך הפרשות הביטוח הלאומי, יהיה זכאי לקיצבה של בערך 1,800 דולר לחודש (2,700 אם יש לו בן/בת זוג שתלויים בו). זה המכסימום. מזה מנכים תשלומים עבור ביטוח בריאות (כ 10 אחוזים). עם הכנסה כזאת לא מגיעים כאן רחוק. בכל זאת, למרות שעדיין יש בביטוח הלאומי רזרוות כספיות משמעותיות, פשיטת הרגל היא וודאית , והוויכוח הוא רק על המועד בו זה עתיד לקרות. הסיבה לכך היא פשוטה. בשנות ה 30, כשרוזבלט הנהיג את הביטוח הלאומי בארה''ב, היו בערך 6 או 7 עובדים על כל פורש שהיה זכאי לקיצבה. היום יש בקושי 2 עובדים על כל פורש, והמצב עוד יחמיר בעתיד הקרוב כשהגל של ה Baby Boomers (אנשים שנולדו בשנים מיד לאחר תום מילחמת העולם) יגיע לגיל הזכאות. הגידול בתוחלת החיים הוא רק אחד (ואפילו לא העיקרי) מהגורמים למשבר. לפוליטיקה יש תרומה נכבדת. הכללת ביטוח רפואי (Medicare) בביטוח הלאומי ע''י הנשיא ג'ונסון הוסיפה מחוייבות תקציבית מעל ומעבר (ההפרשות הנוספות משכר העובד רחוקות מלכסות את התוספת בכיסוי). החלטותיהם של הנשיאים קרטר וקלינטון להרחיב את הזכאות לקיצבאות למיליוני מהגרים לא חוקיים שבמיקרה הטוב הפרישו חלק מיזערי בלבד משכרם גם הן לא תרמו לבריאות הפיננסית של הביטוח הלאומי. לאחרונה, ביזמת המימשל הנוכחי, עוד הרחיבו את הכיסוי של Medicare והכלילו בו תשלום עבור תרופות. כל הגורמים שמניתי כאן הם בבחינת זרזים בלבד. המשבר היה מגיע בכל מיקרה, הם רק האיצו אותו. בתוכניות הפנסיה למיניהן המצב הוא הרבה יותר חמור. נכון לעכשיו, ההכנסות המובטחות לגימלאים נקבעות כאחוז מהכנסתו של העובד בתקופה בה היה פעיל. ללא יוצא מן הכלל, זה הרבה יותר מקיצבאות הביטוח הלאומי, בעוד שההפרשות לקרן רחוקות מלשקף את ההבדל הזה. לא צריך לפרט היכן נמצאות תוכניות הפנסיה התקציבית בתמונה הזאת. באשר לתוחלת החיים. לא צריך לחזור לימיו של ביסמרק. מספיק לעקוב אחרי השינויים שהיו במחצית השניה של המאה ה 20. ההתפתחויות ברפואה בתקופה שאחרי מילחמת העולם הביאו לעליה בתוחלת החיים שלא ניתן היה לחזות אותה מראש. אין שום סימן שהמגמה הזאת עומדת להשתנות. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי