| שמעון פרס אינו איש תרבות, אינו חובב אמנות ואינו שוחר ספר. לנוכח קריאת הספר שבו ריכז את מכתביו לסופרים ולמשוררים עולה דמות של קורא שטחי וחנפן אשר נכנס להיכלי הספרות כמו פיל לחנות חרסינה. האיש פשוט הבין, בשלב מוקדם למדי בחייו, שאת דימוי ''הצבר הלוחם'' כבר תפס לו יצחק רבין ועל כן בעצת יועצי התדמית שלו, החל לשחק את פוזת האינטלקטואל. בתחילת הדרך היה זורה לכל עבר את שמו של אלתרמן (כפי שהקפיד להזכיר את קרבתו לבן-גוריון) ומשהבין כי גדל פה דור שכבר אינו יודע את אלתרמן (וגם לא את בן-גוריון) החל להיתלות בשמות כמו עמוס עוז, איב מונטאן, ברנאר-אנרי לוי (מאנשי ההנהלה ה''רוחנית'' של מרכז פרס לשלום) ושאר ידוענים העושים אמנותם קרדום לחפור בו. לפרס יש כמה טכניקות קבועות ליצור אמירות יפות צורה ונבובות תוכן, והוא משחק יופי במגרש של הבורגנות האשכנזית, ששולחת את הילדים ללמוד פסנתר אבל לא ממש מבינה במוסיקה. נסו לתפוס אותו אומר דבר בעל משמעות על איזושהי יצירת אמנות - ותקבלו רק מילים סתמיות הערבות לאוזן היוצר שלה. במחצית שנות השמונים הבין פרס שמאגר הבוחרים ה''אוטומטי'' של מפא''י הוא דור הולך ונעלם ועל כן פעל בשני מסלולים למען הבטחת ההגמוניה של מפלגת העבודה: ראשית, הידק את הזיקה בין מפלגת העבודה לערביי ישראל (באמצעות יאסר ערפאת ואחמאד טיבי) תוך אספקת האמצעים להגברת שיעור ההצבעה של ערביי ישראל בבחירות; ושנית, הידק את הזיקה של צאצאי המפא''יניקים המזדקנים (ה''שפוטים'' של מפא''י) עם מפלגת העבודה, וזאת באמצעות קריצה אל ה''תרבותיות'' כביכול שלהם (לעומת ה''פרימיטיביות'' של כל אותם דתיים, מזרחיים ו''אחרים''). |