|
נראה לי כי קיים בכל זאת הבדל מסויים בין המקרים שמציג דוד סיוון למקרה 'הבנות ז'נבה', ולו מהסיבה הפשוטה ששרת החוץ של שווייץ לקחה את הנוסח שהוסכם עליו למשמורת אצלה. ניתן כמובן לומר שהמדובר באקט פרוצדוראלי, שפירושו ששרת החוץ הציעה את שירותיה הטובים של שווייץ בנדון, שמוכרת בשמירה על סודיות, ובכל זאת: עצם העובדה ששר מכהן של מדינה ריבונית מייחסת חשיבות למסמך-המלצה של אנשים שאינם אלא אזרחים – משאירה טעם לא טוב בפה, גם אם איש לא ניסה לעשות דבר.
מצב דומה היה מתקיים במחנה הימין לו לדוגמה שר החוץ של קנדה או של מיקרונזיה היה לוקח למישמורת מסמך-הבנות שעליו הסכימו נציגי הימין הקיצוני בישראל בתרגיל אינטלקטואלי עם נציגים של חגורת-התנ''ך האמריקאית, או עם נציגי ''אגודות הכפרים'' של מוסטפה דודין וכיוצ''ב.
זה שאנשי שמאל וימין אומרים דברים שונים בחו''ל, ואולי אף ממליצים בכיוונים אלו או אחרים – הוא דבר שאינו ניתן למניעה. רוצה לומר: הדבר אולי מסריח, אבל כנראה כשר. הדבר הקובע באמת הוא אם איזו אישיות המייצגת יישות ריבונית נבחרת ומכהנת, מכריזה כי היא לוקחת מסמכי-הסכמה של אזרחים פרטיים אליה, על מנת לשמרם באיזו כספת ממשלתית. מקרה מסוג זה נראה ומריח אחרת להבנתי.
זו גם הסיבה שאני מעט מתפלא שכותב המאמר לא הביא בהקשר זה את דבריו של רמי נוידרפר ואת דבריי, בויכוח שהתנהל בינינו על שאלה זו:
תגובה 35627 |
השגות
