|
אני שואל את עצמי, האם הנחת הפלגיאריזם ניראית כאן מוגזמת, והאיש לא היה מודע לכך כלל, מעין השפעה שמקורה נישכח? או שהמבנה המסויים של האמירה, קונספט היסוד, אותו esprit בדיוק, אותם מוטיבים והניסיון לעורר אותו אפקט קסום הינם מודעים, ואכן נעשו במצח נחושה? שכן, פסקאות ניפלאות אלה של לסקר שילר נחרטות בזכרון והאיש זכר (בסבירות גבוהה) על כן במובהק ובמודע את המקור, ואימץ במודע את הקונספט.
משהו כאן משאיר טעם רע בעליל, מכל מקום, בוודאי הקיטש הכבד, הדביק ועטור השגב של נאום ה- second-hand Rose , בהשוואה ליופי החי, הקסום והמרחף של המקור. הדבר נראה כמו ניסיון מודע לחולל אפקט, בכוח שגב ו''השאלה'' ממקור גדול.
טעם נוסף לפגם שאיני יכול שלא לחשוב עליו, הינו שאלזה לסקר שילר, אותה משוררת נפלאה, הסתובבה בשנים שאחר עלייתה בעוני מרוד בירושלים, כשילדים פורעים צועקים אחריה ''משוגעת'', בעוד האיש ההוא, מקורב לממסד הספרותי והאחר דאז ונהנה מחסדו, נהנה מכל הכיבודים שבעולם.
לפחות, אם כבר הישאיל וכה הוקסם בעצמו, יכול היה בנאום הנובל לצטט משוררת מופלאה זאת, את טקסט המקור הקסום, בשמה, ולשלבו בדבריו. יש לזכור שהיה מדובר בנאום שהכה תהודה, בכוח קונספט לא צפוי ומדהים. שעל כן ניתן להסיק שהאיש הידהים וקצר תהילה בכוח פלגיאט מודע. ולא בכוח מבנה וקונספט יסוד אותנטיים שלו - ש''שאל'' גרגר זעיר מאחרים מבלי משים, תוך ''מסה קריטית'' של ברק של כוח הגות והשראה מעשה ידיו (להתפאר...). |
עם זאת, עגנון הינו גם תאוריסט ממדרגה ראשונה
