| כלומר לדעתך ניתן להעניק להיטלר את פרס ישראל על כשרונו המבורך בייצור מכונית החיפושית הפופולרית והאמינה? וגם למוזיקאי ואגנר?
פרס ישראל אינו פרס מקצועי. הוא ביטוי הערכה והוקרה של החברה לתרומתו של אדם לחברה, בתחום מקצועי אמנם, אך תרומה זה הסך הכל של הטוב והרע.
אם אדם שר סרנדה בכשרון בולט במיוחד לנערה בת 12, ואונס אותה אגב כך באמצע הרחוב, כפי שתומרקין עשה לכל כך הרבה ציבורים בישראל, אז צריך לדעתך להעניק לו פרס ישראל על שירה?
האם פרס-ישראל ניתן עבור עשייה אמנותית איכותית ורציפה בלבד או עבור מפעל חיים?!? מפעל חיים הוא מונח שכולל קצת יותר. הוא כולל גם את ההופעה הציבורית, את התרומה לתרבות ולקהילה, למחשבה ולפלורליזם האמנותי.
מפעל חיים הוא מונח המעיד על ההבנה שאמן הינו דמות ציבורית, משפיעה, מעצבת דעת, אדם שעשה לא רק לביתו אלא גם תרם לשדה ממנו הוא ניזון, לדיון בו הוא שותף. בדף הבית של פרס ישראל מופיע המוטו: ''כלות וחתני פרס ישראל הציבו בעשייתם והישגיהם יתד נאמנה וקבעו נורמות גבוהות ביותר, מודל להזדהות ומקור של גאווה לכולנו. . .'', כך שיש לאור מה לבחון את המועמדים.
אם בוחנים את תומרקין על פי הקריטריונים המורחבים האלה, מתברר שלצד היתד הנאמנה שתקע בחיינו, הוא גם הטיף לשנאה וחרחר מלחמות עולם על קוצו של יו''ד, התנהל בכוחנות והתרפס בפני השררה. עכשיו הוא טוען לתסמונת טורט - זה לא הוא, זה הילד הרע שנכנס בו בפנים בלי כל אזהרה - ומבקש שרק נסתכל על פסליו, מבלי להקשיב לדבריו.
למי שטועה ורואה בו אנטי ממסדי יש להזכיר שתמיד הקפיד להתחכך במי שזיהה כחזקים וללעוג למי שחשב שהם חלשים. מי שחושב שהוא אינדיבידואליסט בועט אז הנה, התברר גם המחיר של הזונה הזו. אם שניהם יישארו בתפקידם עד אז, הוא ילחץ ביום העצמאות את ידם של... אריאל שרון ולימור ליבנת !
בית המשפט העליון שילב, לראשונה, את עקרונות התקינות הפוליטקלי קורקט בשיקולי הענקת פרס ישראל ב-1997, כשנטל את הפרס, בפועל, משמואל שניצר, שהיה אמור לקבלו על מפעל חייו בתחום העיתונאות (בג''צ הורה לועדה לקיים דיון נוסף באשר להענקת הפרס ובעצם כך שלל אותו, למעשה גם אם לא להלכה). פשעו של שניצר: טור בשם ''יבוא של מוות'', שנכתב ב-1994, שהעליב חברים בקהילה האתיופית. שניצר תמך בטורו בזכות הציבור לדעת על השכיחות הגבוהה של איידס ושחפת בקרב בני הפלשמורה. יתר על כן, גם ועדת נבון, שחקרה את הסירוב לקבל תרומות דם מעולי אתיופיה, וגם דו''ח מבקר המדינה משנת 1997, ביקרו בחריפות את משרדי הבריאות והקליטה על שטייחו מידע בדבר משבר הבריאות בקרב הפלשמורה.
זו הייתה דעתו של שניצר, והיא דיעה לגיטימית! והכל מבלי להביע כלל עמדה באשר לנכונותה כי אינני מתמצא בנושא.
מה שונה בין ביטויו המקצועי של שניצר בעניין האתיופים, לבין ביטויו המקצועי של תומרקין כשתלה ראש חזיר מניח תפילין בכיכר מלכי ישראל? שניצר הביע את דעתו באופן לגיטימי ואילו תומרקין עשה מעשה שאני, חילוני בן חילונים ''אוכלי שפנים'' כפי שאמר רב אחד על הקיבוץ בו גדלתי, מתבייש בו וסבור שהוא חציית גבול אדום של לגיטימיות. של עבירה פלילית של פגיעה ברגשות דת בלי שום קשר לאומנות. אמנות שיעשה בבית. בכיכר מלכי ישראל זה לא!
וחזרה לעניין שניצר: על סמך מאמר יחיד ולגיטימי זה סבר ביהמ''ש העליון, כי שניצר אינו ראוי להכרה. בצוותו על ועדת פרס ישראל לשקול שוב את הענקת הפרס לשניצר, לאור צנזור המאמר הנדון בידי מועצת העיתונות, אימץ ביהמ''ש במרומז את טיעונה של האחרונה: ''חופש העיתונות צריך לסגת מול הפגיעה ברגשותיה של עדה''.
וכאן באה בדיוק התופעה אשר הופכת אנשים המזוהים עם השמאל לכל כך מאוס ומוקצה: הצביעות. המוסר הכפול. הערכים יפי הנפש כלפי עצמם והפאשיזם כלפי מי שדעתו שונה. או בקיצור: בית המשפט העליון.
ואם זה הופך אותי לימני בעיניך, אז שיבושם לך. אני יותר שמאלני מביילין, אבל ביילין בעיני הוא לא שמאלני בכלל, הוא סוכן זר. החזון שלי יותר שמאלני משל פרס, אבל פרס לדעתי רודף בצע, לא שלום. אני יותר שמאלני מלה-פיד. אך בעיני לה-פיד הוא פאשיסט ימני קיצוני שהיה ראוי להוציא את מועמדותו מחוץ לחוק הרבה הרבה לפני כהנא.
מטריית התקינות במדינת הצבועים אינה מגינה על רגישותן של כל הקבוצות. דמויות שבנו את הקריירה שלהן על העלבת יהודים דתיים ועל ביטויי בוז ליהדות באופן הבוטה ביותר, נחשבו ראויות לקבלת פרס ישראל. שלוש שנים לאחר שפרס ישראל נמנע משניצר קיבלה אותו שולמית אלוני, שנהגה להצליף בשבט לשונה במגזרי אוכלוסייה גדולים ולהעליבם. היא מעולם לא התקשתה להשתמש במשוואה היהודית-נאצית, לכנות את ראש הממשלה דאז, נתניהו ''תלמיד מצטיין של גבלס'', ולהגדיר יהודים דתיים כ''יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית''. המזוזות שעל בתי 98% מהאוכלוסייה היהודית הן בעיניה ''עבודת אלילים'' ; '' יהושע וחמלניצקי שווים''. אך כשעתר ח''כ שאול יהלום לבית המשפט העליון נגד מתן הפרס לאלוני, סירבה השופטת דליה דורנר להפוך את בית המשפט ל''ועדת פרס''.
יגאל תומרקין, כמו אלוני, הוא ילד-נורא נצחי ושונא-כל תמידי. הוא בז לאזרחים אחרים - ''אספסוף (של) פרימיטיבים וקופים'' ; למדינה - ''אולי יהיה טוב יותר אם הארץ לא תתקיים'' ; ואפילו לילדים - ''ילדים זה דבר שתמיד שנאתי''. שכניו המרוקאים המסורתיים ''יצאו מאומה פרימיטיבית של פרזיטים''. כמו אלוני, המטרות החביבות ביותר של ארסו הן הדתיים. פעם, כדי למחות על מה שהוא מגדיר כפטיש לאדמה של הדתיים הלאומיים, הציב פסל חזיר עוטה תפילין בכיכר רבין. היהדות, כך כתב פעם ב''על המשמר'', '' גמרה את תפקידה ההיסטורי עם צליבתו של אותו האיש''.
וכמובן , הערתו המודפסת שבגללה שלל ממנו ''יד ושם'' את פרס זוסמן: ''כשרואים את החרדים מבינים מדוע היתה שואה''.
מי שחושב שהאיש שאמר את הדברים האלה ראוי לפרס, חייב להגן על כבודם האומנותי של ואגנר, ההנדסי של היטלר, והפובליציסטי של גבלס ולהעניק גם להם פרס על מפעל חיים.
החד מימדיות הזו, היא גם מה שמביאה אנשים ריקים ועלובים לקרוא ''שקר'' לטיעונים שביסודם עובדות מוצקות, ולהתנשא ולהציג את עצמם כאילו הם יודעים הכל, בעוד הם מציגים רק זוית צרה וסלקטיבית של העובדות ואז מייחסים לכותב דווקא סילוף ובערות. |