| מערכת היחסים שבין אדם לחבירו מלבד חשיבותה העצמית, מהווה גם מפתח למערכת היחסים שבין אדם לקונו. למדנו זאת מדברי הלל הזקן שאמר לגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. תשובת הלל היתה: ''דעלך סני לחברך לא תעביד (מה שעליך שנאוי לחברך לא תעשה) - זוהי כל התורה כולה''. הלל ביקש ללמד את הגר שההתייחסות אל הזולת, מלבד ערכה העצמי, מהווה גם מפתח למיכלול התייחסותו של האדם כלפי בוראו וכלפי עצמו. יש לך אדם שכל צעד שהוא עושה מונחה רק על ידי מניעים אנוכיים. אותו אדם לא יעשה פעולה כלשהי בטרם ישאל את עצמו מהי התועלת העצמית שתצמח לו מכך. גם כאשר אותו אדם יעסוק במעשי חסד ראוותניים, גם אז התועלת העצמית היא זו שתעמד לנגד עיניו. מעשי הצדקה והחסד משמשים לו כאמצעי להשגת מבוקשו.
לעומתו יש לך אדם שההטבה לבריות נובעת אצלו מתוך רצון טהור. אדם זה אם הוא יבקש את האמת בדרכו בחיים בכל כוחותיו, אין ספק שהוא אמנם יגיע אליה. כאשר אותו אדם יעמוד על דעתו הוא ישאל את עצמו את השאלה הגדולה: מהי חובתו בעולמו ולשם מה הוא נוצר?
שונה תהיה דרכו של מי שנגוע בחיידקי אנוכיות. הוא ימנע מלשאול את עצמו את השאלות הבסיסיות, ולפחות הוא לא ישאל אותן בכנות הראויה. החשש פן שאלות אלו עשויות להגביל אותו או להובילו למסקנות שאינו חפץ בהן, לא יאפשר לו להיות כנה עם עצמו. יראתו מפני פגיעה באנוכיותו תכתיב לו לא להגיע לחקר האמת. כאשר הלל ביקש למצוא מצוה שהיא כלל גדול בתורה, כלומר, מצוה ששאר כל אמיתות התורה נובעות ממנה, הוא מצא את מצות אהבת הריע. מצוה זו היא המפתח לכל הטובות, וכלולה בה הצבת מיגבלות לאנוכיות האדם. לכן, היא היסוד לבנין אישיות מושלמת. |