| ענווה היא מידה טובה המכבדת את בעליה ומוסיפה קסם לאישיותו. אולם קיים תנאי עקרוני בתחום זה. על הענוה להיות כנה ואמיתית. אדם שאין בלבו שמץ של התנשאות, זוכה לאהדה בלתי מסוייגת מצד הסובבים אותו. אולם יש לדעת כיצד והיכן ניתן להשתמש במידה נעלה זו. אדם המנהל עסק, משרד או מוסד, אין באפשרותו להצטנע יתר על המידה; הוא חייב להראות כשרון ניהול. על אחת כמה וכמה, שמנהיג של עם חייב להוכיח כושר מנהיגות. בטחון עצמי הוא תנאי הכרחי להצלחה במשימה זו.
משה יצג את ישראל לפני פרעה, הוציא את היהודים ממצרים, עיצב את דמותו של עם ישראל והעביר לו את חוקתו האלוקית והנצחית, את התורה. התורה מגדירה את משה כסמל הענווה: ''והאיש משה ענו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה''. גם לאחר שהוא נצטווה ע''י א-לוקים לגאול את בני ישראל, משה סירב לקבל על עצמו את השליחות, בנמקו: ''לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך; כי כבד פה וכבד לשון אנכי''. ה` הבטיח לו: ''אנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר'', אך למרות זאת לא נחה דעתו של משה עד שהוסכם שאהרן יתלווה אליו כדוברו. מאוחר יותר, כשמשה קיבל הוראה מא-לוקים ללכת לפרעה ולדרוש ממנו שישחרר את עם ישראל, שוב העלה משה את הטיעון שאינו מתאים לתפקיד: ''הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים''.
מן הראוי להסביר את עומקם של הדברים. משה ידע את מגבלותיו. כשאמר: ''לא איש דברים אנכי'', לא היתה זו התחמקות מן הציווי, אלא העמדת הציווי האלוקי מול המציאות שהוא אמנם: ''כבד פה וכבד לשון''. משה ביקש מא-לוקים להורות לו כיצד להתגבר על המכשול הטבעי.
ומה בדבר כושר מנהיגות? כיצד הענו מכל אדם מסוגל להפוך למנהיג? מי שמודע לכך שהוא רק מבצע את שליחותו של ה` הכל יכול, אינו זקוק לגאווה כדי להיות מנהיג. את חוסנו ואת יכולתו לכוון את העם הוא יונק מכוח האמונה בשליחותו.
היכולת לחוש במגבלות הטבעיות גם כשכתר המנהיגות מוטל על כף המאזניים, איננה משימה קלה. במשימה זו מסוגל להצליח רק אדם שהצליח להתעלות מעל לרצונותיו הטבעיים ולהתמסר אך ורק למען המטרה המקודשת. ה` חפץ להפקיד את הגאולה בידי אדם שכל מגמתו הינה אך ורק למלא את השליחות השמימית המוטלת עליו.
המועמד המתאים ביותר לתפקיד הרה גורל זה היה משה, שניחן במידת הענווה יותר ''מכל האדם אשר על פני האדמה''. |