| לעניין ההשוואה עם גרמניה הנאצית: אני תומך בהשוואה בתנאי שהיא נעשית במיקוד ובהקשר הנכונים, וזאת דווקא משום שהעם היהודי היה קורבן של הגזענות הנאצית (אבל לא קורבן יחיד, אפילו לא עיקרי, אם נזכור שהרוסים איבדו כמדומני למעלה מעשרים מיליון בני אדם וגם הצוענים איבדו שליש מעמם במחנות ההשמדה. בישראל לא אוהבים להזכיר זאת כי זה פוגע במונופול שישראל לקחה על השואה כדי לגייסה לצרכיה הפוליטיים. זוהי זילות של השואה). גרמניה הנאצית לא התחילה עם מחנות השמדה, אלא כמשטר גזעני פשיסטי ''מן המניין'' שהלך והתפתח בממדי אכזריותו. מחנות ההשמדה הם שלב מאוחר יותר של משטר זה. במרבית המדינות אותן כבשה גרמניה הנאצית לא הוקמו מחנות השמדה. בארצות כמו דניה או נורבגיה נקט הכובש הגרמני בשיטות דיכוי של קולוניאליסט מן השורה, שלא חרגו באכזריותן מאלו של הכובש האנגלי או הצרפתי. הכובש הישראלי בשטחי פלסטין הוא מבחינות רבות אכזרי יותר מהגרמני בארצות סקנדינביה. חשוב לומר זאת, דווקא משום שהיינו קורבנותיו. ההשוואה עם גרמניה הנאצית כאשר היתה בשלב בניית המשטר בטרם מלחמת העולם היא חשובה, משום שדרכה ניתן להעצים במינון הנכון עד כמה לא הוסקו בישראל הלקחים מהמשטר הזה. לא זו בלבד שלא הוסקו הלקחים, אלא ישראל אימצה לא מעט מיתוסים לאומיים הלקוחים מהלאומנות הגרמנית. כאשר מספר מגיבים אומרים ''משפחתי היא ניצולת שואה ואסור להשוות בשום מקרה'', זו עמדה אמוציונלית מוכרת, אבל אינני מקבל אותה. גם בין מי שהיו קורבנות שואה יש מיגוון דעות בנושא זה ולא כולם עשויים באותה תבנית. גם לי יש משפחה שחלקה ניצולת שואה וחלקה האחר נירצח במחנות ואף אני ניצול גרמניה הנאצית, ודווקא משום כך הגעתי למסקנה שמותר וצריך להשוות. אם אני ניתקל בישראל בגזענות כמדיניות רשמית, בענישה קולקטיבית כמו הריסת בתים, אני נזכר מיד בגורלי ובגורל משפחתי בגרמניה של שנות ה- 30 שעה שסבלנו מענישה קולקטיבית. כאשר המדינה מחוקקת חוקים שמקנים זכויות רק ליהודים, אני נזכר בגרמניה הנאצית שחוקקה חוקים שהשאירו אותי ואת משפחתי ואת כלל היהודים מחוץ לזכויות. כל זה היה לפני אושוויץ. ישראל טרם הקימה מחנות השמדה, וכאן זה לא אושוויץ, אבל ישראל הקימה מחנות מעצר לאלפי פלסטינים, שיש בהם קווי דמיון למחנות ריכוז בגרמניה בטרם מלחמת העולם. גרמניה הנאצית אינה מחוץ להיסטוריה, היא חלק ממנה. מותר וצריך להשוות בהקשרים הנכונים. |