|
כמה נעים לקרוא את השתלחויות הכותב - איש מרצ, למי שלא שם לב. הצלחתה של שינוי מעבירה אותו על דעתו, והוא רושף גיצים לכל עבר.
זוכרים את מרצ? היא התחילה כתנועת ר''ץ בשנת 1973, כיוזמה של עורכת דין שנהגה לכתוב בעיתון בנושאי זכויות אזרח. הטרנד תפס. היא הכניסה לכנסת שלושה מנדטים, בדיוק כמו מפלגת 'התחיה' שמונה שנים לאחר מכן. 4 שנים לאחר מכן ירדה ר''ץ למנדט אחד. על פי החוקים דהיום היא לא היתה עוברת את אחוז החסימה. היו אז מספר סיעות בכנסת שהיה להן רק מושב אחד. אחת מהסיעות האלה זכתה אפילו בשני מנדטים, אך בסיעה היה רק מועמד אחד לכנסת - שמואל פלאטו שרון. באותו זמן נכנס פוליטיקאי טרי למערכת, בראשות סיעה נוספת בת שני ח''כים: שלומציון. למנהיג הסיעה קראו אריאל שרון.
ארבע שנים לאחר מכן זכתה ר''ץ שוב במנדט אחד בלבד, והיתה לסיעה הקטנה ביותר בכנסת העשירית, היחידה שהיתה בעלת מושב אחד בכנסת. סיעת תמ''י של אהרון אבוחצירה זכתה בשלושה מושבים באותה כנסת.
חולפות שלוש שנים, פורצת בינתיים מלחמת לבנון ור''ץ רושמת זינוק מטאורי לשלושה מנדטים בכנסת. עוד 4 שנים ור''ץ ממשיכה בתנופתה: 5 מנדטים. היא מצרפת אליה שתי סיעות: מפ''ם שירדה מאיגרא רמה (19 ח''כים בכנסת הראשונה) לבירא עמיקתא (3 ח''כים 40 שנה לאחר מכן) ושינוי, שהיתה בת שני מנדטים. הסיעה משנה את שמה למר''ץ (מאוחר יותר: מרצ) וכוללת כבר 10 ח''כים. הלאה. עוד 4 שנים, שנת 1992 ומרצ זוכה ב- 12 מנדטים. שנת 1996 היא השנה הגדולה של מפלגת העבודה. מרצ מצטמקת ל- 9. אחרי 3 שנים מרצ שומרת על כוחה: 10 מנדטים. שינוי מופיעה מחדש, הפעם כמפלגה חילונית וזוכה ב- 6 מנדטים. בבחירות הנוכחיות ערפאת מראה לכולם מאיפה משתין הדג. השמאל מתרסק. שינוי נוסקת לגובה 15 המנדטים. מרצ מצטמקת ל- 6.
לשינוי יש אג'נדה ברורה, אלא שנקודת הכובד בה אינה הסכסוך הישראלי ערבי אלא מלחמת התרבות בחברה הישראלית. מי שטחו עיניו מראות את המלחמה הזו מביט בפליאה על מפלגה שהולכת ותופחת, למרות שהיא אינה מדברת על משהו שמעניין אותו. מובן שתפיחתה של שינוי תיעצר, משום שיש מספר סופי של אנשים בחברה הישראלית התומכים ברעיונותיה.
מצד שני - האג'נדה של מרצ לא כל כך ברורה לי. עניין זכויות האזרח לפני 30 שנה הוא די ברור. בינתיים המפלגה החלה לתמוך אוטומטית בכל דבר שיש לו מראית עין של מישהו דפוק. כך הרגישה המפלגה צורך עמוק לכלול ברשימתה אשכנזים, מזרחיים, ערביה אחת, הומוסקסואל אחד, אתיופי אחד, נכה אחד והשד-יודע-מה עוד. מספר המגזרים שהיא ניסתה לכסות באופן נואש גדול בהכרח ממספר מושבי הכנסת העומדים לרשותה. אבל צריך להיות חסר מעוף לחלוטין כדי לחשוב שצריך להיות אתיופי כדי לדאוג לאתיופים, ושצריך להיות הומוסקסואל כדי לדאוג להומוסקסואלים.
אין שום ייחוד במועמדים של מרצ, פרט לכך שהם מנפנפים בייחודיות הביולוגית שלהם. מרשה פרידמן היתה לסבית, אך לא נפנפה בכך כדי להיבחר לכנסת. גולדה מאיר היתה גם אשה וגם ראש ממשלה, ולא חשבה שיש קשר בין הדברים. מרדכי ורשובסקי היה נכה, ולא דרש להיבחר לכנסת בשל נכותו. גאולה כהן וישראל ישעיהו לא דרשו להיבחר לכנסת משום שהם תימנים והרשימה עוד ארוכה.
לסיכום - עתידה של מרצ נראה לי לא ברור. עתידה של שינוי נראה הרבה יותר בטוח.
הלאה, אילו טענות נוספות יש לכותב? אה, כן. שינוי לא הצטרפה לממשלת ברק והשאירה למרצ את העבודה המלוכלכת להילחם מתוך הקואליציה. באמת עבודה קשה. כל הכבוד למרצ על כך שהסכימו לשבת בקואליציה החמימה ולהילחם. איך בדיוק הם נלחמו? מה הם השיגו? נישואין אזרחיים? תחבורה ציבורית בשבת? ביטול משרד הדתות? יוסי שריד הצהיר מייד לאחר הבחירות שגם הוא לא ישב בממשלה עם המפלגות החרדיות. מייד לאחר מכן הוא הצטרף לממשלה. גם לפיד אמר בדיוק את אותו הדבר, אך משום מה הוא החליט לקיים את הבטחותיו, דבר שלא היה עולה על דעתו של יוסי שריד. אבל אצל הכותב הפרת ההבטחה הופכת למשהו נאצל (להילחם מבפנים) בעוד שקיום ההבטחה הופך אצלו למשהו מאוס (להשאיר את העבודה המלוכלכת למישהו אחר). מזכיר קצת את גישת השבתאים להתאסלמות של שבתאי צבי, אבל על כך בפעם אחרת.
למה הם נכנסים לממשלה? משום שהם הבטיחו לבוחרים שלהם לעשות זאת: להיכנס לממשלה ללא מפלגות חרדיות ולדאוג ליציבותה. מר ברנע אינו חושב כך. הוא חושב שאצה להם הדרך כי ההישג לא יחזור על עצמו. תנוח דעתו של מר ברנע. לסבב אחד של מיניסטריאליות היו יכולים להיכנס אנשי שינוי כבר ב- 1999, אך הם החליטו לקיים את הבטחתם לבוחר.
הדאגה לעניים טורדת את מנוחתו של מר ברנע? כיצד ממשלות השמאל שיפרו את מצבם? שינוי טוענים ששיפור מצב המשק יביא לשיפור עניי הארץ. מר ברנע אינו סבור כמותם, אך אינו מביא בדל של טיעון מדוע הרעיון הזה הוא שגוי. שינוי אפילו מציעים מהיכן לקצץ: משרד הדתות, הקצבות לישיבות וכדומה. באיזה מובן העניין הזה הוא דאגה לעשירי הארץ? זאת ועוד, אם חרדי ישראל יצאו לעבוד, סביר שגם מצבם הכלכלי של החרדים ישתפר. אמנם לא מייד, היות שקשה להתנתק מפטמת הכסף, אך גם אם יתמהמה - בוא יבוא.
האישיות? מר ברנע מוצא קוים משותפים בין יוסי שריד ליוסף לפיד. נו, שיהיה בריא. מר שריד, לדעתו, מגיע מתחום העיתונאות (?). אמנם מר שריד שירת בצה''ל ככתב צבאי (לפיד היה חשמלאי רכב בצה''ל), אך הוא חבר כנסת כבר 29 שנים. אז מקצועו המוגדר של שריד הוא עיתונאות, אבל קשה לי לראות כיצד העניין הזה מנחה את דרכו. לפיד היה עיתונאי שנים רבות לפני שהפך לח''כ.
עוד קובע מר ברנע כי ''יוסי שריד היה מועף מתפקיד היו''ר במרצ גם אם לא היה מתפטר''. סליחה? אתה האמנת כל הזמן שבראש המפלגה שבעדה אתה רוצה שנצביע עומד אדם לא ראוי? למה לא אמרת? הרי בקלפי של פא''צ זכתה מרצ ברוב גדול בבחירות. אגב, איך, בדיוק, הוא היה מועף? במקרה של עמרם מצנע זה ברור - מפלגת העבודה תבחר בעוד 9 חודשים את יושב הראש החדש, ולא יקראו לו עמרם מצנע. אבל שריד?
מה עוד? השסע בין שמאל לימין. שוב חוזר מר ברנע לכך שבמוקד האג'נדה של שינוי לא עומד הנושא החביב עליו. בסדר. קטונתי מלשכנעו בכך.
אחרון - שינוי העלתה עליה את חמת הקהילה ההומו-לסבית האימתנית. אז קודם כל - לא לדאוג. אין בכלל 'קהילה' הומו-לסבית. יש בארץ הומוסקסואלים, הטרוסקסואלים ועוד כמה וריאציות. מר ברנע חושב רעות על ההומוסקסואלים. נראה לו שיש קשר ביניהם לבין הטווסים המטורללים של 'מצעד הגאווה', הטקס האזוטרי המוציא שם רע להומוסקסואלים באשר הם. ההומוסקסואלים המיליטנטיים ממצעד הגאווה לא הצביעו ל'שינוי' גם קודם לכן, כך שלא נראה שכוחה של שינוי ידעך משום שההומוסקסואלים כועסים.
באשר לסטטיסטיקה של ההומוסקסואלים: 10% זו אגדה נחמדה, שרצה כבר 70 שנה, מאז מחקריו של אלפרד קינסי. נראה שהמספר הנכון הוא כ-1% (למרות שהעניין תלוי בהגדרה. ניסיון הומוסקסואלי חד פעמי כלשהו הוא כנראה מנת חלקה של כ-5% מהאוכלוסיה). עם זאת, אינני רואה את מספר ההומוסקסואלים באוכלוסיה כנתון חשוב לדיון שלנו. |
אח... קצת נחת.
