|
התגובות מהשמאל על תוצאות הבחירות, מצביעות על דבר אחד: הם שוב מגלים חוסר הבנה בסיסי בראיית המציאות הפוליטית. זה טוב וזה רע. זה טוב, מפני שאם הם ימשיכו ככה מובטח להם מקום של כבוד בכותל המיזרח של האופוזיציה להרבה שנים. זה רע מפני שזה אומר שחלק לא מבוטל מהציבור, במקום לתרום לנסיונות למציאת מוצא מהמשבר, ממשיך לדבוק ברעיונות הבל חסרי כל בסיס במציאות, ולנסות לאכוף אותם על כלל הציבור.
להלן דוגמא אחת. בעיתון ניו יורק טיימס מהיום (29 בינואר) מתפרסם מאמר שכותרתו ''התוצאות הגיעו, השלום נחל מפלה'' (The Results are in, Peace Lost). כותב המאמר הוא אחד בשם גדי טאוב, מרצה לתיקשורת באוניברסיטה העברית. את המסר של המאמר ניתן לסכם בשני מישפטים:
למיצנע היתה תוכנית שלום (מי מכיר מי יודע?); ושדחייתה של התוכנית ע''י ציבור הבוחרים בישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בניצחונו המוחץ של שרון, היא ''צעד נוסף בהפיכתה של ישראל ללבנון שנייה''.
שאלה בפני עצמה היא מי הוא קהל היעד אליו מופנה המסר של מאמר כזה, המופיע מעל דפי הניו יורק טיימס באנגלית. אבל קצת קשה לרדת לסוף דעתו של כותב המאמר. הפיכתה של ישראל ללבנון שנייה היא ללא ספק אחד ה''הישגים'' הבולטים ביותר של מימשל ברק. זה קרה עוד לפני הבחירות הקודמות, לפני ששרון ראה אפילו בחלומות הכי וורודים שלו את מישרד ראש הממשלה מבפנים. אז עכשיו הוא מדבר על ''צעד נוסף בהפיכתה של ישראל ללבנון שנייה''? והוא עוד מצפה שמי שהוא ייקח את דבריו ברצינות?
וזה חוזר על עצמו בווריאציות שונות אצל אחרים. רפי גטניו הוא דוגמא מייצגת. קריאת תגובותיו של רפי על תוצאות הבחירות כאן בפורום היא חוויה מתיאטרון האבסורד. הצורה בה מציגים את תוצאות הבחירות היא שכאילו יש כאן פרדוקס שלא ניתן למצוא לו הסבר הגיוני:
מחד גיסא רובו של הציבור בישראל ''תומך'' בהפסקת ה''כיבוש'', במסירת שטחי יהודה שומרון ועזה לערבים, ובפינוי היישובים היהודיים שם, ומאידך, בקלפיות, הציבור הזה מצביע בהמוניו עבור שרון המיתנגד לכל הדברים האלה.
האמת היא כמובן שאין פה שום פרדוקס, כי הדברים פשוט אינם נכונים. הפרדוקס הוא, אם הוא אכן קיים, שציבור השמאלנים עדיין ממשיך לדבוק בשקרים שהוא פיתח ומנסה להופכם למציאות.
רובו של הציבור בישראל איננו תומך לא בהפסקת הכיבוש, לא במסירת שטחי יהודה שומרון ועזה לערבים, ולא בפינוי היישובים היהודיים שם. מה שרובו של הציבור רוצה, ובשביל זה לא צריך לעשות מישאלים (ואפילו לא צריך להיות בארץ . . .), זה לחיות בשלום ובביטחון, ולשם כך הוא מוכן לתת הרבה. לשם כך הוא מוכן למסור חלק או אפילו את כל שטחי יהודה שומרון ועזה, ולשם כך הוא מוכן לפנות חלק או אפילו את כל היישובים היהודיים שם. ''מוכן'' זה לא בדיוק ''תומך'', וודאי שזה רחוק מאוד מ''רוצה''.
את מוכנותו הזאת של הציבור, שהיא תוצאה ישירה של שאיפתו הכנה להשגת הסדר סופי של הסיכסוך, הסדר שיאפשר לו לחיות בשלום ובשלווה ובביטחון, מיצנע, ומרץ, ורפי גטניו, כל אחד בדרכו הוא, מסלפים ומנסים לרתום לאג'נדה פוליטית שאין לה כל אחיזה במציאות.
בקרב ה''אליטה'' השלטת מקובל להיתייחס לציבור כאל אוסף של מטומטמים שאפשר למכור לו כל לוקש (זאת לא בדיוק אליטה, אבל הפוליטיקאים המנהלים את המדינה רואים את עצמם ככזאת). זה נכון בכל מקום, לא רק בישראל. המציאות היא שהציבור הוא הרבה יותר חכם ממה שנהוג לחשוב אותו, גם אם זה לוקח לו לפעמים קצת זמן עד שהוא תופס שעובדים עליו. וכשמגיע הרגע, זה בא לידי ביטוי בקלפיות, ואין כאן שום פרדוקס.
אחרי השנתיים האחרונות, אף אחד אינו יודע אם ואיך שרון יצליח לצאת מו הסבך. אדרבא, סביר להניח שלרוב הציבור יש ספק גדול ביכולתו של שרון להביא את הגאולה. אין ספק לעומת זאת שלרוב הציבור ברור מעבר לכל ספק שמה שהשמאל מציע הוא מתכון בדוק לכישלון, ואת זה הוא לא מוכן לקנות שנית.
נכון לרגע זה, היתבטאויותיו של מיצנע ושל מנהיגים אחרים בשמאל, והמשך ההיתחפרות מאחורי קלישאות בנוסח של ''די לכיבוש'' ו/או ''מילחמת שלום ההיתנחלויות'' מצביעות על כך שהם עדיין מסרבים להפנים את הלקח. מצד אחד זה טוב כפי שאמרתי לעיל, כי זה מבטיח להם 40 שנות גלות במידבריות האופוזיציה של הגדה השמאלית, ''עד שיקום דור אשר לא ידע את יוסף'', לא את יוסף שריד ולא את יוסף ביילין.
מצד שני זה מצער לראות אנשים מבוגרים, שלא כולם חסרי שכל לחלוטין, ממשיכים להישתטות בצורה כזאת. |
קראו את גרף הטרור המצורף. זה חשוב!
