| אין בדין תורה שום מושג של ''דתי'', לא לגבי איש פרטי ולא לגבי ארגון (''גוף''?). במקרה שלנו, אם אני מבין נכון, מדובר בצד שלישי (המדינה?), שרואה עצמו ''נפגע'' מחוזה מסוים, שאיננו צד בו. אני מניח, שבמקרה כזה, מבחינת הדיינים, הגוף השלישי המדובר מזמן להגיש את קבלנותיו כנגד הצדדים במסגרת תיק נפרד. עם זאת, כאשר העוולה שבקנוניה גלויה ומפורשת, הרי שהדיינים עצמם - לפחות במקרים מסוימים - אמורים לפסול את החוזה. השאלה כאן איננה מידת ''דתיותה'' של הסוכנות או המדינה, אלא מידת המחויבות של עסק כלשהו כלפי חוק מסוים מאד (מתחום ההגבלים העסקיים), לדעת אותם דיינים.
אתה יכול לטעון, שהחלטה כלכלית שנתקבלה על דעת רוב נציגי הצבור מחייבת את כל הצבור, ואפשר גם לטעון שלא כך הוא. שתי הדעות, יחד עם הרבה גוני בינים (התלויים בסוג החוק ובמהות הגוף המחוקק), מוצאות להן מקום בפסקי שופטי ישראל לארך הדורות. כידוע, גם המשמשים כיום כשופטים בבית המשפט העליון במדינתנו מרשים לעצמם מדי פעם להתעלם מחוקים מסוימים ולדחותם כבלתי ראויים. בקצור, אין מדובר כאן בצביעות מיוחדת, אלא בחזרה לוכוח העתיק הכללי - האם לקבל פסקי דין ממערכת משפטית ''חלופית''. |