|
אז מה אתה עושה כאן? אבותיך היו דתיים שומרי מצוות או מהפכנים של תנועת הקומוניזם?
הם באו לכאן רק בגלל שהיו יהודים לפי הלאום שלהם.
עם יהודי הוא עם עוד מתחילת בית ראשון, ומרגע שעם הוא עם ואמונתו אחת ומשמרת אותו, נשאר העם כדמותו.
הרי ברור לחלוטין כי מי שטוען שהיהדות היא רק ''דת'' והיא ''רק'' עניין של אמונה ותפילה ''שבין אדם ואלוהיו'', כמו הנצרות והאסלאם, הוא בור ועם הארץ בכל הנוגע ליהדות. כל יהודי שטרם נותק לחלוטין ממורשת עמו ומכיר קצת את סידור התפילה היהודי, יודע היטב שהרוב המכריע של התפילות שם אינן תפילות אישיות-פרטיות שבין האדם למקום, אלא תפילות המדברות בשם איזה ''קולקטיב לאומי'' מסויים... הנה עומד לו היהודי שלוש פעמים ביום בתפילת העמידה (המכונה גם תפילת שמונה עשרה) כשפניו לירושלים, ומתחנן בפני בורא עולם: ''תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו: ברוך אתה יי מקבץ נדחי עמו ישראל''... וממשיך היהודי בתפילתו ואומר: ''השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה... רצה יי אלוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה... ברוך אתה יי המברך את עמו ישראל בשלום...''. גם תפילות יום הכיפורים מלאות בנרטיב הלאומי היהודי הזה, שכולל זכרון היסטורי של מוצא אתני-לאומי-גיאוגרפי משותף, תחושה של זהות משותפת ואחדות גורל בין כל בני ''עם ישראל'' ה''פזורים בגולה'', ושאיפה ל''גאולה לאומית'' שבסופה עתיד משותף לכל בני העם הזה במולדתם הקדומה – בארץ ישראל. כך, למשל, ''אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות'', כך למשל, ''מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו'', כך למשל, ''גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והינשא לעיני כל חי. וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך, ברינה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם.'', כך למשל, ''כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור'', כך למשל, ''רצה יי אלוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה, והשב העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים...''.
האמת היא שיהודי לא צריך להיות ממש ''דתי'', או אף ללכת לבית כנסת ולקרוא את הטקסטים הנ''ל ביום כיפור, בכדי להתקל בתפישה יהודית קולקטיבית לאומית זו: הנה בא ערב הפסח, וכל היהודים בעולם מסובין אל שולחן הסדר, ואז פותח הסב היושב בראש השולחן את ההגדה ומתחיל לברך: ''ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו, ותיתן לנו יי אלוהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, זמן חרותנו, מקרא קודש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים...''. ואז, לאחר הברכה, אנו היהודים מתחילים לספר על יציאת מצרים, ומהללים מקלסים ומשבחים את הקדוש ברוך-הוא על כל הניסים שעשה ''לאבותינו ולנו'' בהוציאו ''אותנו'' ביד חזקה, ובהעבירו ''אותנו'' את הים, ובהוליכו ''אותנו'' במדבר, ובהפקידו ''בידינו'' את תורתו, ובתיתו ''לנו'' ארץ זבת חלב ודבש; ואז שרים בקול גדול את ''והיא שעמדה לאבותינו ולנו'' ואת ''לשנה הבאה בירושלים הבנויה''... ולאורך כל ליל הסדר הזה אנו היהודים, בכל ארץ ומקום בעולם שאנו יושבים בו, מרגישים שאנו חלק מאיזה קולקטיב לאומי קדום שנקרא בשם 'עם ישראל' ו'העם היהודי' שקשור קשר אמיץ למולדתו, לארץ-ישראל ולירושלים, ושואף לחזור לשם במהרה בימינו – וזאת אפילו אם מתגנב ללבנו איזה ספק או שניים לגבי אמינות הפרטים המדוייקים של הסיפור כולו...
עם ישראל בשמותיו השונים מופיע בתנ''ך 2044 פעמים במשמעות החילונית שלו, כעם הארץ בעל הבית הלאומי / ממלכותיו.
כמובן שגם בתפילות היום יום, בספרות היהודית לדורותיה ולשונות הגויים מופעים היהודים כעם ישראל לביטוייו. |
יש לך בעיה, סיון, היהודים הם לא עם?
