|
הנה המקור, שניכתב על ידי:
''במקביל, מעמעמים בעיתונות הישראלית דיווחים על המצב הכלכלי (והבנייה בשטחים), ומטמטמים את העם בידיעות טריוויה - טופז, מדבקה, חרדים, אם מרעיבה, אב סכינאי או זקן מציצן... הציבור נישדד מאמצעים, העוני גובר, עסקים בינוניים פושטים את הרגל, מפלס ההונאה הצרכנית עולה למימדים חסרי תקדים מצד בעלי העסקים הנואשים. ולך האזרח – ערפל קרב...''
והנה הפלגיאט במאמר ברעם האחרון
''לכן זחלו למרכז העניין התקשורתי נושאים פליליים, חטיפות, מכות שבדרן פופולרי ארגן ליריביו, הורים שרוצחים את ילדיהם, אישה שמרעיבה את בנה הפעוט. נושאים חשובים, אבל מקומם אמור להיות בעמוד 13 בעיתון, לא בעמוד הכותרות הראשיות. אין מקום לציניות שאומרת: ''זה מוֹכר עיתונים''. זוהי פשוט שיטה שמאפשרת לציבור שלם להדחיק את בעיותיו האמיתיות''.
הרי אין זו כלל בעייה לקחת רעיון יחיד, ולמרוח סביבו הרבה מילים, הדבר מכונה שיטת המריחה הישראלית המפורסמת, וקיים עוד בתיכון, כשמורחים מילים רבות, לחפות על תוכן עלוב.
השיטה (אם בכלל ניתן לקרוא לדפוס גנבני כפייתי שיטה) פועלת כך: אתה שולח מאמר. הוא נידחה. כעבור יומיים מופיע פלגיאט באותה במה. הפלגיאריסט מתחיל לרוב את הפלגיאט באוסף של אסוסיאציות חופשיות, מתחומים שונים, גבבה של מילים, ורק בערך בחצי המאמר מופיע הפלגיאט, שהופך לציר המרכזי, הכביכול מפתיע בחדשנותו הרעיונית (הגנובה מאחר) של כותב המאמר השובב.
היו דוגמאות רבות מאד כאלה, גרועות יותר מהדוגמא שהבאתי. כמה ימים אחרי שהיצליחו לנפנף אותי מהגדה, בהכפשות בלתי פוסקות מצד אנונימי שלא צונזרו, הופיע לו, הפלא ופלא, מאמר של חדוה יששכר, עורכת הגדה, בו היא כותבת על בעיית פקקי התנועה בישראל, נושא שהופיע בכמה ממאמרים ששלחתי לגדה ולא פורסמו. למעשה יש דוגמאות רבות מאד לכך: פלגיאט וניפנוף המקור.
אז אין ממש להאשים אותי שאני יוצא מגדרי נוכח תופעות הדרה ניבזיות כאלה וניבזויות אחרות שאין להם גבולות, וכותב לבסוף כמו כאן, על דפוסי קירבון ואיון נוורוטים וחסרי מרפא. הדבב הזועם שמפיק הניפגע כתגובה לפגיעות פרועות וניבזיות במיוחד, הוא לגיטימי, לפחות לכעוס מותר... ולא אמור לשמן פגיעות נוספות, כמו בפרשת נבות, שדבב זעמו על המלך הרוצה לנשלו, שימש מנוף בצעד השני של המלך ואיזבל, להריגתו ולקיחת כרמו.
_____________________
מכתבי לאחד מעורכי הגדה השמאלית, לאחר התרבות הפלגיאטים והדרתי בעקבות ניאוצים אנונימיים שלא צונזרו...
ראובן שלום,
אני שואל את עצמי, אם מנצלים כאן את אי שליטתך המספקת בעיברית, כדי לבצע פלגיאט על רעיונותי מצד כותבים בגדה, המחפשים נושאים לכתוב עליהם, ובמקביל, מנסים למנוע את פירסום מאמרי על ידי, תוך הפיכתי לבדיחה בעיניך ובעיני אחרים, על מנת למנוע את חשיפת הפלגיאט - אלה שיטות פלגיאט ידועות בישראל. במקביל גם הופכים אותי הן ל''מסוכן '' בעיניך (כלומר לדוחה שיש להתרחק ממנו, החרד על רעיונותיו כביכול). אין גבול לליצנות, כשאתה כותב לי שמאמרי הוא אסוסיאציות חופשיות? הרי אין זו כלל בעייה לקחת רעיון יחיד, ולמרוח סביבו הרבה מילים, הדבר מכונה שיטת המריחה הישראלית המפורסמת, וקיים עוד בתיכון, כשמורחים מילים רבות, לחפות על תוכן עלוב.
הנה המקור, שניכתב על ידי:
''במקביל, מעמעמים בעיתונות הישראלית דיווחים על המצב הכלכלי (והבנייה בשטחים), ומטמטמים את העם בידיעות טריוויה - טופז, מדבקה, חרדים, אם מרעיבה, אב סכינאי או זקן מציצן... הציבור נישדד מאמצעים, העוני גובר, עסקים בינוניים פושטים את הרגל, מפלס ההונאה הצרכנית עולה למימדים חסרי תקדים מצד בעלי העסקים הנואשים. ולך האזרח – ערפל קרב...''
והנה הפלגיאט במאמר ברעם האחרון
''לכן זחלו למרכז העניין התקשורתי נושאים פליליים, חטיפות, מכות שבדרן פופולרי ארגן ליריביו, הורים שרוצחים את ילדיהם, אישה שמרעיבה את בנה הפעוט. נושאים חשובים, אבל מקומם אמור להיות בעמוד 13 בעיתון, לא בעמוד הכותרות הראשיות. אין מקום לציניות שאומרת: ''זה מוֹכר עיתונים''. זוהי פשוט שיטה שמאפשרת לציבור שלם להדחיק את בעיותיו האמיתיות''.
היו דוגמאות רבות מאד כאלה, גרועות יותר מהדוגמא שהבאתי. כמה ימים אחרי שהיצלחתם לנפנף אותי מהגדה, בהכפשות ואיסור פירסום רשימותי, הופיע מאמר של חדוה יששכר, בו היא כותבת על בעיית פקקי התנועה בישראל, נושא שהופיע בכמה ממאמרים ששלחתי לגדה ולא פורסמו. למעשה יש דוגמאות רבות מאד לכך: פלגיאט וניפנוף המקור.
אין גבול לליצנות, הפוגעת ביוצרי חומר מקורי תוך הכפשתם ולעיתים הצגתם כבלתי שפויים (כפי שכתבת לי ''אתה כותב אסוסיאציות חופשיות''...). אין חוק בישראל? |
מ.ש. והנה הופיע לו הפלגיאט הקבוע 
