|
ראשית תודה למגיבים.
גם אבא שלי וגם אמא שלי היו אנשים שקטים, צנועים וחזקים.
אמא שלי היתה בכלל גבורה גדולה. בשנת 1963 כאשר עצרו את אלי כהן בדמשק, אמרה לי אמא שלי: ''מסכנה אשתו. רק אני יודעת איזה סבל היא עוברת. בין תפישתו של אלי כהן לבין תלייתו, אשתו נדיה, יצאה לה הנשמה כל יום ושעה ושעה. כשהיינו בטול-כרם, אני עברתי את אותו הסבל בכל יום שאביך יצא מהבית. מעכר לעובדה שהייתי שנה וחצי במאסר, בכל שעה חששתי, שיבואו ויודיעו לי שרצחו אותו. עד היום שזה באמת קרה''.
עשרים ושלוש שנים שרתתי בצה''ל, אף לא אחד מהמפקדים שלי ידע על הספור של אבי. הסכמתי לעבור מאמ''ן למימשל הצבאי, כי חפשתי את נקמת ההיסטוריה. רציתי להיות מושל טול-כרם, ולומר לתושבים בשפתם משהו מעין: ''לפני ארבעים שנה רצחתם את אבי שגר בעיירה שלכם, והיום אני המושל שלכם''. אבל לצערי זה לא קרה. עשיתי דברים מעניינים מאד. אבל את נקמת ההיסטוריה פספסתי.
בכל זאת לא אמרתי לאיש שיש לי שאיפה כזאת, ואיש לא ידע על קרבנו של אבי. אילו משה דיין היה נשאר שר הבטחון, היה לי סיכוי. כי בימיו, מושל נפה היה מינוי שלו. הוא בחר את האנשים בקפידה. הוא חפש מזרחנים. אבל אחריו הכל היה כל כך בנאלי. מינו מג''דים ומח''טים של שריון, צנחנים ומה לא, אנשים שלא היתה להם הבנה לנושא. לכן המימשל הצבאי הלך והתדרדר כל הזמן.
אם החלטתי לתת פומבי לספור של הורי בפורום, סברתי מן הסתם שמגיעה להם במה מכובדת. העתונים של היום עושים לאדם אלף טובות שמסכימים לפרסם מכתב שלו בן חמישים מלה. כאשר הייתי בשרות לא רציתי שיעשו לי טובות. קל וחומר עכשו. |
ההנהלה הציונית
