|
קצת מתישים אותי לפעמים - עבודה בלי כל גמול, בירוקרטייה, קנסות. הקיום הישראלי מבוסס על 2 דברים: גזלנות מצד אחד והתשת אלה שלוקחים מהם.
להתשה פנים רבות: בזבוז זמן ושיבוש זמן. נזקים. בלבול מוח במילים אין סופיות. באנגליה או ארה''ב למשל - עוזרים מייד וברוח ספורטיבית. כאן מבלבלים את המוח, מבטיחים, יוצרים ציפיות וכמעט לא מקיימים, גם סיכול הציפייה הוא אמצעי התשה אפקטיבי. מזרימים משאבים רק לחוגי אליטה, ומהשאר לוקחים וגוזלים ומציבים מכשולים אין סופיים ובזבוז זמן מחריד, ותקלות ובעיות.
אם מישהו מייצר ידע בעל ערך ושימושי, לוקחים זאת ומתישים אותו. ישראל מדורגת על ידי משרד הסחר האמריקני כמקום הראשון בעולם בו גונבים קניין רוחני. אפילו משוררת לאומית כנעמי שמר גנבה את השיר הידוע ביותר שלה, ירושלים של זהב, מהזמר הספרדי פאקו איבנז ששמעה אותו פעם. כשאמרו לה זאת, היא היכחישה ושיקרה, ורק סמוך למותה התוודתה על חלק מהגניבה. ההימנון הלאומי ''התקווה'' הוא גניבת מנגינה של סמטנה ומנגינה של שיר עם רומני.
חוץ מזה הכל בסדר
מישה שרונסקי |
דמבו הפיל: לא רוצים - לא צריך
