|
''השבר של החברה הישראלית'' | |||
|
|||
הגורם לשבר הוא נסיון של קבוצה משיחת להגשים חלום בלי להתחשב במחיראותו צריך לשלם חלק אחר בעם שאינו שותף לרצון לממש את החלום כאן ועכשיו ולא מוכן לשלם את המחיר. ההתנהגות היוהרתית של אני ואפסי עוד היא מקור השבר. לא צריך לנטוש את המתנחלים. הם צריכים לנטוש את חלומם כי המחיר של מימושו הוא חורבן המדינה הציונית. המתנחלים צריכים לחזור הביתה, לתוך הקונצנזוס ולאחדות המטרה שאפיינה את מדינת ישראל ב- 20 שנותיה הראשונות. | |||
_new_ |
''השבר של החברה הישראלית'' | |||
|
|||
תודה. כעת אתעלם מההטפות שבשולי הדברים, ואשוב לקושיותי, ברשותך: מהו המחיר שעליו דברת בשורה הראשונה? האם הוא אותו מחיר שהזכרת בשורה השלישית? | |||
_new_ |
אלו שני מחירים אלטרנטיביים | |||
|
|||
ושניהם בלתי נסבלים לפחות על מחצית העם אם לא יותר 1. הפיכת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית 2. גירוש מסיבי ואלים של האוכלוסיה הערבית על מנת למנוע את המחיר הראשון. ההתנחלות מובילה למציאות בה נצטרך לבחור את האחת מבין השתיים וכאמור שתיהן בלתי נסבלות | |||
_new_ |
אלו שני מחירים אלטרנטיביים | |||
|
|||
מדוע 1 בלתי נסבל? בגלל שהערבים רעים? אם כן, מדוע 2 בלתי נסבל? כי אתה מעדיף לא להלחם? אז מדוע ב-48 היה נכון להלחם, וגם לגרש? ובעיקר, האם אתה חושב, שבנסיגה מהשטח ובגרוש יהודים ממנו, הערבים יפסיקו להיות שם? מדוע אתה חושב שפעולות אלה יעודדו את אותם ערבים לא לממש את פוטנציאל הרוע שלהם? | |||
_new_ |
אלו שני מחירים אלטרנטיביים | |||
|
|||
1. מפני שהקיצוניים משני העמים יחממו באופן קבוע את נקודות החיכוך ולא יתנו לרוב בשני העמים לחיות בשקט. אנחנו יודעים מה מיעוט קטן ומיליטנטי בשני העמים מסוגל לעשות. 2. כי אני לא נאצי. ב- 48 הייתה מלחמה וקרו בה דברים לא נעימים (לשון המעטה) לחלק מאנשי הצד שהובס, אבל יחד עם זאת לא הרגו וגרשו את כל הערבים. ב-48 מדינת ישראל הסכימה לחלוקה מה שנתן לה את ההצדקה להגן על עצמה. לא פחות ולא יותר. | |||
_new_ |
הגדרת אויב חדש | |||
|
|||
הגדרת הקצוניים שלך מבוססת בעצם על החלוקה שאתה עושה בין 48 ל-67. אותן דעות ומעשים היו במרכז כאן ובקצה כאן, לדעתך. נגיד שהחלטה של כמה מדינות אירופאיות נותנת לישראל זכות להרוג ערבים, כפי שמשתמע ממשפטך האחרון. אבל, הרי הגבולות שהושגו ב-48 היוו חריגה לא קטנה מתכנית החלוקה - מה ההצדקה להריגת עוד ערבים כדי להגן עליהם? ספציפית, לא הרגו וגרשו את כל הערבים. רק 70 אחוזים מהם, לפי אמדן שמרני למדי. בעיקר, לא ענית לי, איך השפעת הקצוניים משני העמים מתנטרלת כאשר אנו עוזבים את השטח. | |||
_new_ |
בין 48 ל- 67 | |||
|
|||
מה שקרה ב- 48 נתמך והוסכם על ידי רוב רובו של העם. מה שקורה אחרי 67 כבר לא קונזנזוס. זו לבדה סיבה להבדלים בהתייחסות. אבל לא אתחמק מהשאלה שלך. הטעון שלי הוא שמלחמת 48 הייתה מלחמה על הקיום וזו ההצדקה היחידה שלה. מלחמות שלום השטחים לאחר 67 אינן מלחמות קיום. אלה מלחמות לצורך הרחבת הנחלה ובכך הן מאבדות את הליגטימציה שלהן. זה מה שגם מתחבר לתחילת דבריי. כשהייתה מלחמת קיום היה קונצנזוס. כאשר זו אינה מלחמת קיום, מצדדים בה רק אלה הגוזרים קופונים כאלה ואחרים מפרותיה. כאשר נעזוב את השטחים, (ואמןלי, אנחנו נעזוב אותם בין אם בטוב או בין אם ברע) ותהיינה שתי מדינות, הקיצוניים בשני העמים לא יתחככו האחד בשני ולא יוכלו להצית אש שתבעיר את האזור. | |||
_new_ |
בין 48 ל- 67 | |||
|
|||
האם 67 היתה מלחמת קיום? האם מלחמת קיום מצדיקה כבוש לאחריה? מה זה ''שלום השטחים''? גם הריגת הפדאיון בשנות ה-50 (שלא לדבר על פעולות התגמול) היו רק לצרך שלום השטחים שכבשנו ב-48. גם זה לא היה מוצדק? הבנתי את התאוריה החמודה שלך לגבי שתי המדינות. רק שמלחמות ישראל עד 67 (כולל כאילו-מלחמות, דהיינו כל הפעילות האלימה בגבולות במהלך אותה תקופה, המקבילה לפגועים בימינו) מוכיחות שהיא לא לגמרי עובדת. אבל תמיד יש הבדלים, וחזקה עליך שתמצא אותם ותתלה הכל בהם. האמת, קשה לי להגן על המשך תמיכת המדינה במפעל ההתנחלויות. בעצם אני בעד מזעור השלטון המרכזי לרמות שאינך מדמיין אפילו, ונתינת יד חפשית ליזמות פרטיות בתחומים מגוונים מאד, כך שאני נוטה להזדהות עם חלק גדול מדבריך על קונצנזוס. כלומר, אני סבור שקביעותיך הסטטיסטיות שגויות, אבל מזדהה עם העקרון שגם הרוב אינו יכול לחייב את המיעוט. אני מגן רק על המשך מפעל ההתנחלויות, דהיינו - על הפסקת ההפרעה של המדינה למפעל. | |||
_new_ |
מוישלה: ''השבר של החברה הישראלית'' | |||
|
|||
אין שום שבר בחברה הישראלית. יש שבר בשמאל הקיצוני שצריך להכריע אם הוא בעד המדינה או בעד החמאס (ומכאן שהוא נגד המדינה בכל מיני תעלולים, כמו למשל 'מדינת כל אזרחיה'). המתנחלים כבר חזרו הביתה. | |||
_new_ |
מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |