|
אולי זה המקום להוסיף שאלה שמעניינת אותי בהקשר ספציפי זה: עם יד על הלב, מה איכפת ליהודי רפורמי אמריקני מה חסיד סאטמר חושב עליו? הרי זה נשמע לי די מוזר, למען האמת, שכן רוב היהודים שיושבים בארה''ב הם רפורמים, והמיעוט שבמיעוט הוא חרדי א-לה סאטמר. מדוע הופעל 'לחץ' על חסידי סאטמר לבטל החלטה זו? לאיזה סוג של חילונים בכלל חשוב מה סאטמריסט מחזיק מערכיו ומהנראטיב לפיו הוא מנהל את חייו?
לי יש תיאוריה מסויימת בנדון, אשר גורסת כי מאחורי כל יהודי חילוני מסתתרת איזו קפוטה גדולה בדמות רגש אשמה כלפי ישראל-סבא, הן בישראל והן בחו''ל, שכן משום מה נדמה לרבים וטובים במחנה החילוני כי העגלה המצוייה ברשותם – ריקה היא. רוצה לומר: יש כאן איזו שאלה מעניינת של התייחסות פנימית דתילונית, שמצד אחד מבקשת להראות לעולם המערבי (וכמובן גם לעצמה) כי היא 'חילונית' ונאורה, ומצד שני רצה להתעטף בטלית מזככת רגשות אשם בהזדמנות הראשונה.
אני מוצא שניות זו בעייתית, וחושב לפיכך שהאדם היהודי החילוני הוא בעצם דבר שכמעט לא קיים, שכן לאום יהודי ללא הבטחה אלוהית-רעיונית עומד מבולבל מעט, גם אם מקבל את רעיון האתוס האלוהי וההבטחה התנ''כית כסוג של נראטיב לאומי סביר. איכשהו אלוהים חייב להיות לשיטתו ממשי יותר, ובהישג יד מאחורי הפינה – ואם כבר כך, הרי שלשיטת הרפורמי בחו''ל והדתילוני בישראל עדיף על ידי דיילי הקרקע האורתודוכסים שמבקשים לייצגו.
מכל התגובות השונות שקוראים בכל המקומות השונים צץ ועולה הרושם שהפחד הגדול ביותר של היהדות בזמן הנוכחי הוא הפילוג הדתי (שלשיטת היהדות הציונית בכללותה הוא גם פילוג לאומי), ואולי בשל כך אנו עדים לתהליכים של החלטות אמוציונאליות בדבר 'פחד' רפורמי שאיזו יהודי אורתודוכסי יחרימו, ממש כמו פחד חילוני ישראלי שלא להתחתן אצל הרב ו/או להיות ברשימה רבנית שחורה. מכאן אולי נובע נוהג ''חפש את האנטישמי'' הרווח כל כך במחוזות היהדות, כנראה כסוג של ביטוי צורך לאחדות שורות לאומי ודתי.
ק''ג יונג היה עושה מטעמים מחומרים אלה, מן הסתם. |
ההלכה כעבודת אלילים
