|
היום ראיתי אישה צעירה פלשתינית בשחור שפניה מוסתרים בבד שחור חצי שקוף, ששיכלה את בעלה בפעולות הפרע של קלגסי הכיבוש, הולכת עם בנה הרך ממקום למקום בעיירה ערבית בישראל, ומבקשת תמיכה, מעט כסף לתמוך בה ובבנה. נתתי לה בתחילה 2 שקלים, שאלתי את האנשים אצלם הייתי אם היא בדואית (עברה למקום בשנים האחרונות אוכלוסיה בדואית מהדרום) , אמרו לי, היא מהשטחים. אמרתי ''מסכנה'' וזו היתה גם תחושתם.
הסתכלתי עליה, היא הגיבה ברתיעת פחד קלה כשראתה שאני יהודי ישראלי, וגם הבן הקטן. אז הבנתי מה הדבר שמכנים הישראלים ''השנאה הפלשתינית'': הדבר דמה בכל לתגובת חתול חוצות אומלל, שאנשים רעים מתעללים בו, ואז, גם כשהוא נתקל באדם טוב, תגובתו היא פחד.
כל כך הצטערתי שלא נתתי לה יותר. רציתי כל כך הרבה לדבר אליה, לומר כמה אני מצטער ומתבייש על מה שהאנשים הרעים עוללו לה ולבני עמה. היא כבר נעלמה.
אבל ארע נס. מאוחר יותר כשיצאתי מהמקום, בכביש, בשעה 1900, ראיתיה צועדת לבדה עם בנה בדרך. לא היה במקום אדם. עצרתי את מכוניתי בצד הכביש, ונסעתי רוורס לקראתה. היא חצתה הכביש והתקרבה אלי. נתתי לה סכום לא קטן הפעם, ואולי עיני שיקפו את צערי וחמלתי. היא הודתה לי במילים נרגשות, בקול רך ונעים, ובנה הקט הסתכל בי כמעט באהבה. ואז נסעתי משם, לקראת הערב בתל אביב עיר החטאים |
האשה בשחור
