סקירה על הספר ''חולות הקרב בתהום הנפש'' מאת כרמית רינצלר, הוצאת סטימצקי, 2018, 316 עמודים.
איבוד זהות וקריסת עולם הערכים – מוטיבים מרכזיים בספר המרתק של כרמית רינצלר, אלה מוטיבים המלווים את חיינו בעשורים האחרונים. לכאורה התפאורה החיצונית מעלה לפנינו זמן ומקום, תקופת מלחמת יום כיפור, טנקים דוהרים בחולות סיני. אבל מעבר לתפאורה החיצונית, לוקחת אותנו כרמית למסע בעקבות הנשמה. חלקים רבים בספר הם וידויים, מכתבים המצטרפים לסיפור אנושי, שאלות לגבי האדם וגורלו, האדם ומשמעות חייו.
כרמית רינצלר יוצקת את המשבּרים הרוחניים לתבניות עלילתיות, ולוקחת אותנו למסע כואב בחיפוש נוקב אחר משמעות החיים. גיבוריה מנהלים דיאלוג שיורד עד תהומות נפש: הם מדברים על חיים שיובּשו כמו 'מדבר צחיח', על בריחה מן המחר ומן העתיד למען חיי הווה ריקים, על מאבקים אנוכיים לנצֵח את האחר, על חוסר טעם שמבקש תכלית.
כרמית רינצלר, ילידת קיבוץ עין הנצי”ב, את שנות ילדותה ונעוריה עשתה ביישוב נווה מיכאל שבעמק האלה, כיום מתגוררת בירושלים, מופיעה בערבי ספרות. כרמית רינצלר, בוגרת מכללת בית-ברל, בעלת תואר ראשון במדעי החברה והרוח, חברה באגודת הסופרים ובאקו”ם. זהו ספרה השמיני – וקדמוּ לספרה זה ספרי שירה וספר תיעודי.
רומן מכתבים – התרסקות של גיבורים
הספר שוזר בפנינו דפים שחושפים את מלחמת יום כיפור באור אחר: הגיבורה היא נערה המתכתבת עם חייל שנעקד בנגמ''ש מסיירת שריון בעמק הבכא. נזרקה בזוקה
ורוב הסיירת נספתה.
קשה לכותבת לשורר את האפוס הכואב הזה, ולעתים אין היא עוצרת בעד עצמה, הגיגיה זורמים ואנו מקבלים נקודת מבט כוללת על המלחמה, על האסון הנורא, על התרסקותן של הנפשות הפועלות.
אינני יודעת מה השארת לאחר אובדנך, ואם היית חי היית הרי לוקח ממני את כוח הביטוי כלפי העולם. ואולי, שימשת לי רק ראי להתבונן בו כעולם שלם, דרכו לא רואים אלא את עולמנו הצר. אני חושבת שאולי, הייתי אחרת אם לא הייתי מאבדת אותך. אולי הייתי שמחה יותר...
שבר המלחמה מקרין על אהבה נכזבת ואובדן אמון של משפחות השכול. כל זה מוביל לתהיות בדבר אובדן הערכים, משבר הזהות עקב המלחמה.
הוידוי של גיבורת הסיפור שובה לב:
הייתי ילדת טבע ונותרתי כזאת...אסור לקטוף עלה, אסור לעקור, לגדוע צמח – הוא בסתר בוכה... קול פנימי עלה בי, נקב ועלה, מתהום עמוקה-פעורה, נגינות חלושות עלו ממנה. זרמי מילים.
האם השכּולה ותחושת האכזבה בוקעים מכל עמוד:
סיפור האהבה הכוזבת. זו אותה אהבה שהאם העברייה מסרה את נשמת חייה להגנת המולדת. והאמונה העיוורת במנהיגות השלטת, הנבחרת... האכזבה הנוראית...
ותחושת התקווה שאינה נפסקת:
כשיפציע השחר על גב ההרים, אשא קולי עם צפרירי האור, מאין יבוא הדרור, ציפור החופש והשלום. כיצד יתגשם החלום.
מאין תבוא הישועה?
כרמית מספרת על ספרה החדש, צילמה תפארת חקקבין שבילי העלילה הרוויים בנפילות ובמהלומות נפשיות, יש ציפייה שהישועה תבוא מן החלום, מן השיבה לעולם הילדות, להגיגים על אהבה, על התחברות. העולם הטהור והבתולי אולי ייתן מרגוע, תחושה של פריחה מחודשת. ואולי, אולי ייתן מבט אחר על המציאות:
מיום שאכן נעלמת בלכתך נקשרתי חזק אל הנוף, אל הטבע ומרחביו הנושקים לי ביום, החומקים מעיניי בעלטה. ואמרתי לעצמי: 'אם אצייר פעם נוף בחיי, תמיד אשאף לצייר צמחייה – גם היא מביעה סוג של צמחיה, פריחה חידוש ויצר חיות המניע לחיים. הנוף הפרוש מול ביתי מתחנן בתחינה :'נערה שלי, אספי קמות בידייך הקטנות, אספי שדותיי שלי המחכים לך אך שריפה בוערת אמתית בהם'...
כרמית רינצלר נמצאת במערבולת החולות, מנס ה לדלות רגעים של כאב ושכול, ולקחת מתוך דיונות האבק וכדורי העופרת גם רגעים של אהבה. השורות האלה הן פרקי האתנחתא המוסיקליים של הדרמה הגדולה:
במכתביי הקודמים כתבתי לך את חלומותיי, אתה באת אלי וביקשת כמה תפוזים, באתי אליך דרך הפרדס של הבית. סל תפוזים כבד בזרועותיי. הייתי מין כיפה אדומה שמכרה תפוזים לעניי-הרוח, לאבודי-הדעת, לטרופי-החיים, הם נבלו מרוב כאב, בכו מרוב צער, מתו אולי מתוך עוצמה! ראו אותך עזוב, דומע. חולצתך הכתומה פרומות הכפתורים וגופך צעק למרחבים ביקש תחינה מאלוקים, הרבה אהבה וחום. לא אותו חום בוער שהפך אותך חייל מפויח נטול קול ומילים.
אין זו עלילה שרודפת אחרי האירועים אלא סיפור שסוחף אותנו לשיח עם עצמנו, לרַעד בלבבות לנוכח ריקנות המבקשת טַעם ופֵשר. לעתים, יש תחושה שזו התפתלות ללא סוף, שהכותבת כמוה כאיוב המתגרד בחרס... מתקשה לצאת מן המשבר.
המוצא היחיד שנותר לכותבת הוא להיאחז בזיכרון, לחטט במזוודות, לנבור בין דפים, לחפש את הדרך להישיר מבט, לראות עין בעין היכן הייתה בתחילת הדרמה הגדולה, ומה נותר ממנה לאחר המשבר הגדול:
אמש דפדפתי במזוודונת קטנטנה, שהייתה ימים רבים נעולה, שם נהגתי בילדותי להטמין את כל מכתבייך, עולם היוצר שלך. נברתי בערימות של מכתבים שהיו לי ממך – הם הזיכרון האחרון כביכול, וכאמור, הייתי במבוכה עמוקה, הנה, ראיתי את עצמי שוקעת בדוק מחשבות מעמיקות, התהום קרבה אליהם כארץ נשייה. הערפילים הם נחלתם ולפתע עלתה תמונה מאד אנושית, אלגית. שבתי וזכרתי... פעם פגעת בי קשות ואני שידעתי להרכין ראש ולהתעצב – לא היה לי כוח להביט בך, אל תוך עינייך...
מי שקרא את 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל, ימצא כאן הֵד שמכֶּה גלים בלבבוֹת, שמטלטל גיבורים במסֶכת מרגֶשת מאד. כרמית רינצלר היטיבה לרקוח כאן הגוּת ונשמה בסיפור מייסר, שאינו מניח לנו עד הדף האחרון. לעתים ללא נשוא. לעתים, יש לקוראים תחושה שזה נשאר, שגם לאחר הקריאה הספר מלווה אותם, מעניק להם שאֵלות למחשבה, מוֹתיר טַעם של עוד.
מה נשאר לאחר האובדן?
