|
|
|
לקחי הניהול הכלכלי הכושל בעת מלחמות ומשברים, שהיו צריכים להילמד מהעבר, נשכחים בכל פעם מחדש; הפוליטיקאים לומדים על בשרנו
אם לשפוט על פי ההיסטוריה הקרובה של מדינת ישראל, יש יסוד לפסימיות בדבר אופי תגובת המדיניות הכלכלית לזעזועים שפוקדים את המשק, בעקבות המלחמה בין הישראלים לפלשתינים. כמעט כל זעזוע חיצוני, ובפרט מלחמה, הביאו לסדרה של החלטות שגויות בתחום הכלכלי, לניהול מדיניות כושלת ולגרימת נזקים של ממש, אשר נמשכו שנים רבות לאחר שוך הקרבות.
על פי המסתמן עתה, עם הכוונה להביא להגדלה ניכרת בשיעור המיסוי הישיר והעקיף, גם המלחמה הנוכחית לא תהיה יוצא מן הכלל. המסקנה, בעצם, עצובה למדי - ממשלות ישראל, על מנהיגיה ופקידיה, לא ידעו ולא יודעים כיצד להתמודד עם מצבים של משבר ולחץ, וקצרה ידם מלהושיע כאשר מדובר בפורענות שנוחתת בשל אירוע חיצוני.
הלקחים שהיו צריך להילמד מהעבר - יש צורך להגביל את ההוצאה הציבורית, שעת חירום אינה מצדיקה אימוץ צעדי מדיניות שגויים, והגדלת נטל המס מביאה יותר נזק מתועלת - נשכחים בכל פעם מחדש. למעשה, נראה כי בכל דור ודור, חייבים הפוליטיקאים ללמוד את הלקח מחדש, כאשר הציבור משלם את שכר הלימוד.
מששת הימים ועד למבצע הנוכחי בגדה המערבית, אנו מוצאים תמיד את אותן התגובות: סירוב להתמודד עם הצורך להכריע בין עדיפויות שונות, התחמקות מדיון בהשלכות ארוכות טווח של צעד זה או אחר, וניסיון לתת מענה פוליטי למצוקות כלכליות. כפי שהדברים מסתמנים כרגע, המלחמה הנוכחית עלולה להוליד תגובות דומות למה שראינו ב- 1978, לאחר מבצע ליטאני, או ב- 1982, לאחר תחילת מלחמת לבנון.
הפוליטיקה הישראלית: מפחדים מהחלטות
הסתכלות בנתונים ארוכי הטווח של המשק הישראלי, מגלה עובדה בסיסית אחת: ישראל של לפני 1967, אשר פוליטיקאים צמאי סיפוחים מתארים כמדינה נתונה לאיומים מכל עבר, הוציאה בממוצע פחות על ביטחון, ממה שמוציאה ישראל של היום. משקל הוצאות הביטחון בתוצר הגיע לקצת יותר מ-10% בשנים 1966-1962, לעומת 22% לאחר מלחמת ששת הימים, וכמעט 30% לאחר מלחמת יום כיפור.
גם כאשר הייתה חזרה לנורמליות מסוימת, החל משנת 1976, הוצאות הביטחון לא ירדו מ-20% תוצר, וזה קרה במשק הרבה יותר חלש מכפי שהיה לפני אוקטובר 1973. יתר על כן, על אף ירידה מסוימת במשקל תקציב הביטחון בתוצר, במשך כל אותו עשור נשארה רמת ההוצאה הביטחונית גבוהה יחסית, והפלישה ללבנון, בשנת 1982, הביאה לעלייה מחודשת בהוצאות.
למעשה, רק בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלי, החלה להסתמן - לראשונה מזה כמעט 20 שנה - ירידה של ממש בהוצאה הביטחונית יחסית לתוצר. מי שאחראי לכך היה, במידה רבה, יצחק רבין, אשר ידע להעריך נכון מהו האינטרס של המדינה ושל המשק. רבין, כשר ביטחון, נתן יד ואיפשר את הקפאת ההוצאה הביטחונית, כך הצמיחה הכלכלית לא תורגמה לתוספת לביטחון.
משה ארנס, שר הביטחון בתקופת מלחמת המפרץ, המשיך בקו הזה, למרות לחצי אנשי הצבא. התוצאה הייתה מכריעה, ואיפשרה במידה רבה את ההתמודדות עם לחצי העלייה ההמונית לישראל. על כן ניתן להגיד שמכל מקרי הזעזועים החיצוניים החריפים, המקרים היחידים בהם המדיניות הכלכלית ידעה להגיב באופן שתאם את המציאות, היו העלייה ההמונית של סוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90, ומלחמת המפרץ.
אלא שגם פה, בתוך ההצלחה היחסית, אפשר להבחין במחלה הישראלית הידועה - התחמקות מכל דיון אמיתי על העדיפויות, וההשלכות השונות על מצב הכלכלה והחברה בישראל. הירידה בהוצאה הביטחונית לא נוצלה כדי להגביר את ההשקעה בחינוך, או כדי לשפר את התשתית הפיזית הרעועה של ישראל. היא מימנה, למעשה, גידול אדיר ממדים בקצבאות ובתשלומי העברה, תוך גידול ענק במספר האנשים שהפכו לתלויים במערכת התשלומים של הביטוח הלאומי.
כך, אירוע חיצוני אשר היה יכול להטיב עם המשק הישראלי - נכונות של מערכת הביטחון ליישם תוכנית להתייעלות - לא נוצל במלואו, למרות שנמשך כעשר שנים ויותר. כפי שאמרנו, החלטות הן לא הצד החזק של הפוליטיקאי הישראלי המצוי.
ששת הימים: כמעט הצלחה
לכאורה, מלחמת ששת הימים היתה צריכה להיכלל ברשימת ההצלחות של הכלכלה הישראלית. הרי מדובר בארבע שנים של צמיחה מואצת, קפיצת מדרגה ברמת החיים, עלייה בייצוא, והתבססות של תעשיות חדשות. אלא שהסתכלות מקרוב, מגלה את הפגמים שבתגובה הממשלתית. ראשית, הצמיחה המואצת תורגמה לעלייה ברמת החיים, בד בבד עם הקפיצה בהוצאה הביטחונית. התוצאה היתה עלייה חדה בלחצי מאזן התשלומים, אשר ליוו את המשק הישראלי במשך 20 השנה הבאות, והצריכו פעמים רבות הנהגת מהלכים דרסטיים כדי לצמצם יציאת מטבע חוץ.
החלטה פוליטית אחת, בעלת משמעות כלכלית עמוקה, התקבלה על ידי הממשלה לאחר המלחמה ביוני 1967: לא לפתח מקורות תעסוקה בגדה המערבית, ובמקום זאת לספק תעסוקה לפלשתינאים בתוך מדינת ישראל. לא רק שהדבר גרם לפיגור בשיטות הבנייה בישראל - שקלטה רבבות פועלים מהגדה ומעזה - היא גם יצרה תלות מוחלטת של האוכלוסייה בתנאים הכלכליים בישראל.
כל הפגמים הללו בניהול המדיניות, היו רק הקדמה למה שנקרא, בזכות, העשור האבוד של הכלכלה הישראלית. הוא התחיל בשנת 1974, והסתיים אי-שם באמצע 1985. הן ב- 1974 והן בשנת 1982, החליטו ממשלות ישראל לברוח מהצורך לקצץ בהוצאה במטרה להתמודד עם לחצים פיסקליים בעקבות מלחמה. בשני המקרים, הגירעון הממשלתי עלה. בשני המקרים, התוצאה הייתה אסון של ממש. בין לבין, היו גם מבצע ליטני ומשבר האנרגיה השני - שלא הפריע לממשלה לאמץ את הצעת המטכ''ל להעצים את סדר הכוחות, ולהגדיל את ההוצאה הביטחונית.
יום כיפור: מחיר המחדל
מלחמת יום הכיפורים לא באה לבד, היא לוותה במשבר אנרגיה חריף, אשר העלה מאוד את מחיר הנפט, וחייב התאמה מיידית של המשק הישראלי לתנאים החדשים. אלא שבמציאות הפוליטית של אותם ימים, עם ממשלה חלשה וראש ממשלה (רבין) לא מנוסה, העדיפו השרים להתעלם מהצורך הדחוף לקצץ בהוצאה הציבורית.
גם מהפך 1977 לא שינה את כיוון הדברים. כדי להתמודד עם הקשיים, העדיפו הפוליטיקאים להעביר את הנטל על משקי הבית. את ההכנסות הפרטיות, היתה אמורה לשחוק האינפלציה. קצת אינפלציה, גרסה התורה שבעל-פה, תביא לירידה בשכר הריאלי, תגביל את הצריכה ותסייע למאזן התשלומים.
ההתאמתות התקציביות בוצעו, בדמות קיצוצים תקופתיים בסובסידיות, אלא שמה שלא נלקח בחשבון הייתה תגובת משקי הבית לניסיון להחליף קיצוץ ב''אינפלציה פונקציונלית''. עברו עשר שנים של ניסיונות עקרים ''להפתיע את הציבור'', עם פיחות ושחיקת שכר, עד אשר הגישה הזו סוף-סוף נגנזה - לא לפני שהמחירים עלו בקצב של 600% בשנה.
בעניין זה, חייבים להזכיר עובדה אחת, שאנו נוטים לשכוח ממרחק הזמן: בנק ישראל של אותם ימים לא היה מוסד עצמאי, ולמעשה התנהג כלא יותר מאשר הבנקאי של הממשלה. הוא הדפיס כל כמות כסף שנדרשה כדי לממן את צרכי הגירעון, ומה שחשוב יותר - פעל על פי מדיניות של הסתגלות בכמות הכסף לעלייה ברמות המחירים.
בכל פעם שהממשלה הייתה מקצצת בסובסידיות או מעלה מחירים מבוקרים, היה בנק ישראל מגיב בהדפסת כסף, ובכך היה מונע בפועל ירידה בשיעור האינפלציה. כדאי לזכור עובדה זו כיום, כאשר רבים - ובראשם שר האוצר - נוטים לשכוח למה ומדוע צריכים בנק מרכזי עצמאי, הנחוש לשמור על יציבות מחירים. כפי שהדברים נראים כיום, את מה שלמדו הדורות הקודמים של אנשי האוצר, יצטרכו ללמוד הפקידים הנוכחיים פעם נוספת. אלא שזה יהיה לימוד בדרך הקשה.
לבנון: המלווה ושיברו
בינתיים, המלחמה הנוכחית בגדה אינה מלחמה אזורית, ומכאן שיש עדיין הבדל בינה לבין המצב לאחר מלחמת יום כיפור. מבחינה זו, דווקא הדרך בה לא התמודדה הממשלה עם השלכות מלחמת לבנון, יש בה כדי לסייע לאתר את הסכנות למשק הישראלי כיום.
ממשלתו השניה של מנחם בגין, ובעיקר שר האוצר, יורם ארידור, החליטה על העלאת נטל המס, כדי לכסות על הצרכים התקציביים שנבעו מהמלחמה. כך באו לעולם מלווה שלום הגליל ושורה של מיסים והיטלים, אשר לא הצליחו להגשים את התקוות של ארידור. תוספת גבייה כמעט שלא נרשמה, ואילו ההוצאה הממשלתית תפחה.
העלייה בריבית לטווח ארוך, העלייה באי-ודאות הכלכלית והעלייה המחודשת באינפלציה, שחקו את אמון הציבור בממשלה - בנק ישראל, כאמור, לא היה גורם בעל משקל - והדבר התבטא בתנודות בשוק האג''ח, ומאוחר יותר בירידה מהירה במחירי המניות. הריצה אל הדולר והמשבר במניות הבנקים, היו רק עניין של זמן. רק מי שחווה על בשרו את אותם ימים קודרים של סתיו 1983, יודע למה יכולות להוביל החלטות ממשלתיות לא מחושבות.
מה צריך להתרחש כדי שלא נחזור לשנת 1982? קודם כל, חייבים להוריד מסדר היום של הממשלה ושל הפוליטיקאים את הרעיון שאפשר להתגבר על המשבר באמצעות מס זה או אחר. אין ממשלה שיכולה לחמוק לאורך זמן מהחלטות על סדרי עדיפויות. ומי שלא מחליט, התהליכים ומחליטים במקומו. בשנות ה- 80, מה שקוצץ באופן דרסטי היו ההשקעות בתשתית, בשל סירוב הממשלה להתמודד עם המציאות. הגורם החשוב השני, הוא לשכנע את השרים כי יציבות פיננסית איננה ''מצב טבעי'', אלא תוצאה של מדיניות מכוונת, שנועדה לצמצם את התנודות הלא רצויות בשווקים - באמצעות השווקים עצמם. זה דורש הפעלת מדיניות אמינה, כזו שהציבור משוכנע שניתן להתמיד בה לאורך זמן. צמצום העצמאות של בנק ישראל לא יתרום לכך.
בסופו של דבר, הציבור תמיד אומר לממשלה מה הוא חושב על המדיניות שלה. הדבר יכול להיעשות עוד לפני שהחלטות שגויות מיושמות, באמצעות סקרי דעת קהל, או לאחר מעשה, באמצעות פעילות בשווקים השונים. כפי שהדברים נראים כרגע, בישראל של שנת 2002, האפשרות השניה היא שנראית סבירה יותר
|
|
|
אין טיפש כבעל ניסיון
לחזור
