טור זה נשלח למדור ''דעות'' של ''הארץ'' ופורסם כ'מכתב למערכת' (2.1.17) , לדאבוני, בצורה מקוצצת ביותר. להלן הטור בגרסתו המלאה והמקורית.
קראתי בעניין רב את עמוד ה'דעות' בגיליון יום שישי (ה- 30 בדצמבר) אשר הוקדש ל
א.ב. יהושע אשר כתב על ''להפחית את דרגת הממאירות של הכיבוש הישראלי'', ולשני מגיבים - פרופ'
שלמה אבינרי, החולק על דבריו ''מדוע א.ב. יהושע טועה'' ואת
שאול אריאלי, החולק גם הוא על יהושע, בכותרת ''אתה מפנטז''. שלושה כותבים השותפים לדעה אך מתלבטים כיצד להגיע לפתרון הראוי של כינון שתי מדינות-לאום, זו לצד זו.
אל שלושתם אפשר לצרף גם את נאומו-הרצאתו של מזכיר המדינה האמריקאי,
ג'והן קרי, מלפני שבועיים, אשר ניסה להסביר את הסכנה במדיניות ההתנחלות הישראלית.
לארבעה הצעות טובות וראויות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולן מכוונות אל אותה מטרה – להגיע להסכמה על כינונן של שתי מדינות-לאום, יהודית ופלסטינית, זו לצד זו. אודה, גם אני נמנה על אותו מחנה, גם אני מותח ביקורת ומעלה הצעה כזו או אחרת המכוונת אל אותה מטרה. הבעיה של כולנו שאנו עומדים, לדאבון לב, לצד השולחן ואין לנו השפעה על ההחלטות שמקבלים שני השחקנים – ישראל והפלסטינים - ליד לוח השחמט.
אין משמעות מעשית לדעותיי שלי, לאלה של א.ב. יהושע, של שלמה אבינרי או של שאול אריאלי – אנו מתדיינים בינינו לבין עצמנו.
אין לי ספק שלטווח הארוך הברירה העומדת לפנינו היא אחת ומאד אכזרית – בין אם יידרשו לכך עשר שנים או מאה – היעד הסופי ברור לחלוטין – או שתקומנה שתי מדינות, יהודית ופלסטינית זו לצד זו, או שמדינת ישראל תיעלם מן המפה.
אינני מתייחס לתהליך, להסכמי ביניים, אלא לפתרון אמיתי ובר-קיימא, פתרון שייתן תשובה לכל הבעיות העומדות על סדר היום, ושל שני הצדדים, לרבות, ואולי אף בראש וראשונה, לבעיית ירושלים ולסוגיית הפליטים הפלסטינים.
הבה נודה על האמת – ממשלות ישראל, לפחות מאז עלות הימין לשלטון ב-1977, חותרות ופועלות לכינונה של ''ארץ-ישראל השלמה''. אשר לעתיד המדינה היהודית אין לממשלות ישראל תשובה. אשר לגורל הפלסטינים שחיים היום בשטח זה, אין הצעה. ממשלות ישראל אינן רוצות ליהפך למדינה דו-לאומית, ויש ממנהיגיהן המאמינים ומקווים, בסתר ליבם, כי ייווצרו תנאים שיביאו לטרנספר, להשלמת המלאכה שלא הושגה ב-1948, ולכינון מדינת ישראל היהודית ללא מיעוט פלסטיני משמעותי.
בה בעת, גם הצד הפלסטיני טרם אימץ ואינו מבקש את פתרון שתי מדינות הלאום. המנהיגות הפלסטינית איננה מבקשת זאת, אם משום שלא וויתרו על חלום ''פלסטין השלמה'' ואם משום שגם למתונים שביניהם אין תשובה לפליטים הפלסטינים המבקשים ומקווים לחזור ליפו, ללוד ולרמלה.
זו המציאות המדינית המרה בה אנו מצויים בפתח השנה החמישים למלחמת ששת הימים.
כן, הזמן יעשה את שלו.
אני מתפלל ומקווה ששני הצדדים יבינו כי אין מנוס אלא להתגמש, ולאמץ את פתרון החלוקה, את פתרון שתי מדינות הלאום, זו לצד זו.
אם, חלילה, לא יתאפשר הדבר, או אז אין זו אלא שאלה של זמן – כמה זמן תוכל עדיין ישראל להחזיק מעמד - בין כמדינה יהודית ודמוקרטית ובין כמדינה יהודית - במציאות המדינית והביטחונית של האזור והעולם.
אכן, זו ברירה קשה ואכזרית, לשני הצדדים. דרושה מנהיגות אמיצה שתבין את המחיר ואת ההשלכות, ותדע לקבל החלטות במועד.
הברירה האכזרית
