פרס היה עוף מוזר; פקיד בין גנרלים. כאשר דוד בן-גוריון כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון הוא מינה את פרס בן ה-‏28 כמנכ''ל המשרד. אין לדעת אם בשלב ההוא כבר תכנן בן-גוריון שהינוקא יהיה פוליטיקאי בזכות עצמו. אין כנראה שום דוגמה אחרת בהיסטוריה של מדינת ישראל בה פוליטיקאי הכשיר יורש.

פרס היה כנראה טכנוקרט מעולה, דבר שהיה נחוץ מאד בעולם של גנרלים והוכיח את עצמו בבניית כור גרעיני מתחת לאפו של העולם. בשלב ההוא ספק אם הייתה לו משנה מדינית מגובשת, אבל קובעי הדעה סביבו כבר החלו לעקם את האף. ממשה שרת דרך חיים חפר וכלה ביצחק רבין, כולם דיברו בו סרה. כאשר בן-גוריון הקים תנועה פוליטית, הפך פרס לפוליטיקאי באופן מוצהר. עם התנועה חזר בהמשך לחיק מפלגת העבודה.

בכושר התמדה הגיע להנהגה תחת מטח חרפותיו של רבין. הוא תמיד חיפש לְרַצּוֹת את אומות העולם, כאנטי-תזה ל„או''ם-שמום” של בן-גוריון. כשהקים את סבסטיה לא היתה שום התנגדות עולמית להתנחלויות. כאשר העולם השתנה, השתנה איתו גם פרס. תחת יצחק שמיר כראש ממשלה רקח את הסכם לונדון עם המלך חוסיין, ללא הסכמת ראש הממשלה. על פי ההסכם, האמריקאים היו צריכים להציג את המתווה כיוזמה שלהם, שבסופו של דבר תגרום להעברת השליטה ביהודה ושומרון לירדן. שמיר הודיע לאמריקאים שהוא רואה בכך התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל והעניין בוטל.

התרחיש הזה חזר על עצמו תחת רבין כראש ממשלה. פרס וביילין הגו ללא ידיעת רבין את הסכם אוסלו, שהחזיר למרכז הזירה את יאסר ערפאת וייבא לישראל את חבורת הטרור מתוך תקווה שלמרות מה שכתוב באמנה הפלשתינאית, אם הפלשתינאים יקבלו טריטוריה, הם יניחו לנו. ההסכם הוצג לרבין לאחר שכבר היה עובדה מוגמרת. לא נדע מה התחולל בנפשו. ההסכם היה ממולכד; אם ידחה את ההסכם, יצטייר כמחרחר מלחמה שדחה את הפיוס ההיסטורי, בעוד שפרס וערפאת יוכרו כשואפי שלום.

שבע שנים לפני כן עמד שמיר בפני אותה דילמה והכריע נגד. רבין הכריע בעד. המדינה היתה כמרקחה. כדי שחלקו השני של ההסכם יעבור היה צריך לשחד שני חברי כנסת. אלכס גולדפרב קיבל מיצובישי ומשרת סגן שר, וגונן שגב זכה במשרת שר (לימים הורשע שגב בזיוף, גניבה ובהברחת סמים, אבל בשלב הזה הוא רק סיפסר בעתידו של עם ישראל, דבר מקובל לחלוטין). רבין נסחף בסופו של דבר באופוריה ודיבר על כך שחבורת ערפאת תטפל בטרוריסטים „בלי בג''ץ ובלי ‚בצלם’”. ההסכם שנולד בחטא ועבר בשוחד היה לעובדה מוגמרת ותוצאותיו היו הרות אסון.

אבל לתדמיתו הבינלאומית של פרס זה עשה רק טוב. לא רק שזכה בפרס נובל לשלום, הוא חרות לנצח בתודעה העולמית כאיש חזון השלום במזרח התיכון. לכן קיבל את מדליית החירות האמריקאית. לכן הורדו השבוע דגלי ארה''ב לחצי התורן ולכן תמונה כמעט חסרת תקדים של עליה לרגל של שועי העולם ומנהיגיו להלוויית פרס.

האם בסופו של דבר היה אדם רע? מהסכם אוסלו יצא רק רע, אבל נראה לי שבאמת ובתמים הוא נסחף לרעיון שהדבר יביא שלום. הבעיה היא שהמנגנונים הדמוקרטיים נעקפו ולרבין לא היה מה שנדרש כדי להחזיר את המחרשה לתלם.

קשה לעמוד בפיתוי כשמובטחים כיבודים לאין מספר. שמיר עמד בכך, רבין ופרס לא.

אז היה לו חלק בבניית הכוח הצבאי של ישראל, בייצוב המשק באינפלציה של שנות ה-‏80, במפעל ההתנחלויות ובהבאת הטרור הפלשתינאי לפתחנו. מבחינתי כף החובה מכריעה את כף הזכות, אבל יהיה מי שיחשוב אחרת.

---