הרצל ובלפור חקק עם רחל וארז ביטון בימים טובים יותר, צילמה תפארת חקקשר החינוך נפתלי בנט מתבקש להביע הערכה לכוונה של ועדת ביטון להציג מסמך של שילוב, אך להקים ועדה פנימית במשרד החינוך של אנשי מקצוע. יש לבחון לעומק את ההמלצות ולענות על החלקים החסרים במערכת החינוך, תוך התעלמות מהרוח הרעיונית של המסמך ומן האווירה של פילוג ושל קיטוב. רק גישה מקצועית וחינוכית תדע לאחות את הקרעים. לביטון אין כישורים מקצועיים לנושא, בהשכלתו הוא עובד סוציאלי. הוא אינו מתמצא בתכנים של מערכת החינוך. בריאיונות בתקשורת גילה ביטון חוסר ידע בתכנים הנלמדים והפיץ בדותות. היעד הוא הפרייה הדדית. אנשים אחים אנחנו.
זו השעה לדבר על הכשלים של ועדת ביטון. במאמרי הראשון ''מורשת המזרח, נכון לעכשיו'' הצגתי תמונת מצב של הוועדה.
מאז הדיון בתקשורת, גיצים לוהטים עפים באוויר: ''גֶטו'', ''נֶעלבתי'', ''יורְקים עלינו'', ''התעלמתם. שיכַּנתם אותנו בפחִים לוהטים למשך דור ללא בִּיוב...''
מאז הקמת הוועדה, קיווינו לרוח טובה, ובאוויר לפתע ריח נורא. ריח של אבק שריפה. מאור זגורי חבר הוועדה כותב בטון תקיף לאשכנזים: ''זהו. נגמר הבֵּית מלון... גם הילדים שלכם ייאלצו להמיר את הדם הכחול שלהם בצווארון כזה''. אולי ציפיתם להתנערות של יושב ראש הוועדה ביטון או להתנערות של חביבה פדיה. נו, ציפיתם. עשן שחור נותר באוויר...
מה בדיוק קרה כאן? האם כשיש גיצים כאלה באוויר, אפשר לדבר על קירוב, על מיזוג? נדבר גלויות: המפגש הבין עדתי והבין תרבותי המתרחש בארץ (כחלק טבעי מתהליך שיבת העם לארצו) הגיע בעקבות ''
ועדת ביטון'' לנקודת שֵׁבר, לדרגת רתיחה. דווקא כאשר נדמה היה, שהנה רוח גדולה באה, הנה הוקמה ועדה שתבקש בנועם להוסיף חלקים חסרים במערכות החינוך והתרבות, נשמעים באוויר רחשים של שברים. עצוב לומר: התבדינו. הציפייה למַרפא של קירוב לבבות התחלפה בצלילים צורמים: לתהליך הממושך של מיזוג בין מזרח למערב נשפכו דליים של מים עכורים, בְּליל מאיים של קיטוב ופַלגנוּת. אנחנו ואתֶם. מאור זגורי חבר הוועדה הציג את תמונת המצב - ואיש מקברניטי הוועדה לא טרח להרגיע אותנו, שרוח הפלגנות הזו אינה הרוח שלהם. כך כתב זגורי, וידיו לא רעדו: ''בארץ הזו שָלט גזע אחד בעוד הגזע השני שֵירת אותו!'' – ועתה עם הגשת הדו''ח, יש פירוש חד משמעי אצל זגורי: ''לפי הנוסחה של גנדי אנחנו כבר בניצחון''.
אל נטעה, המטרה אינה מיזוג ושילוב, המטרה - להביס את האשכנזים. זגורי מרשה לעצמו לייצג את דו''ח ביטון, להכתיר את ביטון כ''גיבור'' - ואיש אינו משתיק אותו. הניצחון הקרֵב, משמעו אחד, לפי זגורי: הנה הגיע הזמן להשפיל את האשכנזים: ''הם רק אכלו לנו ושתו לנו – ועכשיו, אחיי המזרחים - תורֵנו. בתיאבון'' (מאור זגורי).
כיצד יכול ארז ביטון להביט בתוצרים של הדו''ח שלו, באווירת השנאה שאליה הוביל הדו''ח, ולא להביע שְאט נֶפש מדבריו של זגורי? כפי שידע לומר למראיין ''נעלבתי'' – היה ראוי, שיאמר לזגורי חברו לוועדה: ''נעלבתי, אני חש שאט נפש, לא כך משיגים שילוב''. כפי שידעו הוא וחבריו לנזוף בגידי אורשר, היה עליהם לנזוף בזגורי.
במאמרי הראשון ''מורשת המזרח, נכון לעכשיו'' ניסיתי להתוות את שורשי המשבֵּר בֶּעבר ואת השלכותיה של מדיניות ''כּור ההיתוּך'' בשנים הראשונות למדינה. הבעתי הערכה לעצם הרעיון לתקן בְּמָקום שצריך תיקון במערכות החינוך והתקשורת. כך, למשל, הבּעתי הערכה להמלצה להשלים את הטעוּן תיקון בסדרה המונומנטלית ''עמוּד האש'', שהחסירה ולא הציגה בצוּרה מלאה את פרקי הציונוּת בארצות המזרח.
הסתייגות מרוח ההקצנה של הוועדה
לא אסתִיר תחושתי הקשה: לאחר גל התגובות של נציגי הוועדה ושל העומד בראשה, נגוזו התקוות הגדולות שתָּלו רבים בַּכוונה המקורית לקירוב אחים, בַּכוונה לבנות סיפור לאומי שלם. התגובות של נציגי הוועדה אִכזבוני קשות, ונדהמתי מן הדרך שבָּה הקצינו בתיאור המציאות, מן הדרך שבה הפיצו רוח עִוועים, כאילו לא השתנה דבר מאז ישיבת הכנסת שהתכנסה ב-1976. לעתים, חשתי למשמע דבריהם, שאנו בשנות החמישים.
ונזכיר נשכחות: בשנת 1976 הוגשה בכנסת ''
הצעה לסֵדר: הצלה דחופה של מורשת יהודי המזרח'', ביוזמת ח''כ חביב שמעוני. נהרות זרמו מאז. אבל, כשאני קורא היום את דבריו של ארז ביטון ושל בכירת משתתפי הוועדה פרופ' חביבה פדיה, נדמה, שאנו עדיין בשנת 1976 - ושומו שמים, הנראטיב המזרחי אכן נמחק {על פי תפיסתם) ואיננו במערכות החינוך והתרבות. }
צר לי, אך אלה לא העובדות: כל מה שאני כותב כאן נכתב בכאב, נכתב
כדי לומר אמת, כדי להביע הסתייגות גלויה מול
רוח ההקצנה של הוועדה והחברים הנלווים לה באמצעי התקשורת. יש חשיבות לכך, שהדברים יישָמעו מפי, כיוון שהמאמרים הראשונים על הצורך בשילוב מורשת יהדות המזרח נכתבו על ידי כותב שורות אלה ואחיו התאום. כבר ב-1980 (כ''ו בשבט תש''ם) התפרסם מאמר מאת הרצל ובלפור חקק ב''העולם הזה'' על נושא זה, ומתברר, שהעורך אורי אבנרי ייחס לכך חשיבות והוא הִקצה לכך מקום בולט. עם השנים פרסמנו מאמרים נוספים על הצורך בשילוב תרבותי. דניאל בן סימון שהביע הסתייגות מן הוועדה אמר, שאם מזרחי מביע עמדה נגד הוועדה, שואלים אותו: האם אתה איתנו או איתם? (הארץ, 22.7.16), ואני חייב לומר, שאינני חושש לומר את דעתי. גם אנו גרנו במעברות, ולהזכירכם, גם עולים מאירופה שוכנו במעברות. לא שיערתי שהקרב כרגע הוא עִם האשכנזים, ושהפצע עדיין מדַמם בפי דוברי הוועדה. לא פלא שרונית תירוש מנכ''לית משרד החינוך לשעבר הביעה הסתייגות מדו''ח הוועדה: ''אני דוחה בשאט נפש ביטויים של חיים בגטו שיורקים עליו, ושסע עדתי שעוד קיים. כל שיח המציג קיפוח הוא זר ומוזר לדור שני ושלישי ורביעי של בוני הארץ'' (בחשבון פייסבוק שלה).
יתרה מזו: בצעירותי, הייתי בצוות הסִפְרות הראשון באגף לתכניות לימודים במשרד החינוך ב-1978, צוות שנַענה אז לאֶתגר, שהציבה הכנסת. בעבודה מקצועית ומסורה כָּלל הצוות יצירות של משוררים מן המזרח בתכנית הלימודים החדשה בספרות, בכלל זה שירים של ארז ביטון. ראש הצוות הייתה אז שולמית ינון, חברת ועדה בצוות חמוטל בר יוסף (היום פרופ' לספרות) וראש אגף לתכניות לימודים: ד''ר שבח אדן. אל נשכח גם, שמי שהגיש את ארז ביטון לפרס ישראל לספרות היה הרצל חקק, במעמדו כיו''ר אגודת הסופרים העברים באוקטובר 2014 .
למרות נתוני פתיחה אלה, אני קם היום בלב כואב לומר דברים נוקבים על ההקצנה של הוועדה, על דברים שנועדו ללַבּות קיטוב - ועל הפצת מַצג כוזב של הנעשֶׂה היום במערכת החינוך. לדעתי, מכיוון שארז ביטון הוצג לפרס ישראל כמועמד אגודת הסופרים העברים, מן הראוי היה לשלב את נציגי האגודה בוועדה, ולא חסרים באגודה בכירים בתחום הספרות העברית ובתחום תכנון לימודים.
הלם תרבותי הדדי
כתבי יד של פרשנים מן המזרח מצפים להיכלל בתכנית הלימודים, צילמה תפארת חקקעד לפני שנה הייתי מפקח במזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, ואינני יכול להשלים, שיוציאו שֵם רע לכל העשייה הרבָּה שנעשתה בשנים האחרונות - ונעשו דברים גדולים הן בלימודי ההיסטוריה והן בלימודי הספרות – ונורא מכול להציג זאת כנרָטיב אשכנזי. זוהי אמירת אִי אמת (בלשון המעטה). בשעות שצריך לומר אמת, אני נוקט בּכְּלל היהודי הקדום:
הוכֵחַ תוכיחַ את עמיתֶךָ,... (ויקרא י''ט, 17).אכן נכון, המפגש בין היהדות הספרדית ליהדות האשכנזית היה כבר בראשיתו מפגש של משבֵּר, של הֶלם תרבותי הדדי (ואיני נכנס כאן למפגשים השונים בין זרמים אלו במאות השנים שטרם הקמת המדינה: על כך עיינו בספרו של א' שטאל ,''
מתחים בינעדתיים בעם ישראל'', ת''א 1974 ). במפגש המכאיב כאן בְּארץ האבות הִקְשה השוני התרבותי על התקשורת, וממילא על ההבנה בין העולמות. השוני ניכר במבנה החברתי, באורחות החיים, במערכת הערכים וכיו''ב.
כיום אנו לאחר 68 שנות ריבונות ועצמאות, ומאז 1976 פָּעל משרד החינוך לשילוב ההיסטוריה והתרבות של יהודי ספרד והמזרח. מול תפיסת המשרד מוצגת בדו''ח הוועדה תפיסה נגדית של קבוצה רעיונית: סמי שלום שטרית, מייצג היום את התפיסה של הקשת הדמוקרטית המזרחית (שארז ביטון גם הוא אחד מנציגיה) של ''המזרחים החדשים''.
מתברר, שהשיח הזה הוא חלק מֵרוּח הוועדה. השׂיח מושתת על הנחת יסוד - לפיה יש דיכוי כלכלי ותרבותי של המזרחים גם כיום, ורווחת בו הגדרת המזרחים כ''ערבים יהודים''. צבי בראל אכן רואה זאת כקו בולט של הוועדה: ''הדו''ח 'מוציא מן הארון' את רעיון הערביות היהודית'' (הארץ, 13.7.16). רוח ה''ערבים יהודים'' מייצרת את התפיסה, שלרבים מיהודי המזרח היה עדיף להישאר בארצות ערב. כך
[\כותבת הוועדה:
אימוץ הציונות מתפרש כבגידה בעולם הערבי. ומערער את מעמדם של היהודים בארצות ערב. מה שמהווה פתרון ליהודי אירופה, יוצר בעיה ליהודי ארצות האסלאם. המכנה המשותף הלאומי בין כל העדות כמו נמחק כלא היה: הכיסופים לציון נמחקו מהלקסיקון היהודי. הגישה של הדו''ח אינה ציונית - ובמינוח של הוועדה יש ויתור על המושג ''עלייה'': השיבה לָארץ נתפסת כחלק מתופעות של
הגירה. כך בפירוש נכתב, וגם נאמר:
צריך לבחון את הדברים באופן גלובאלי ולשקול שימוש במונח 'הגירה' לצד עלייה. האם לכך כִּיוון השר בנט? האם הוא נתן לוועדה את הסכמת המשרד להעניק ממד פוסט ציוני ללימודי ההיסטוריה? וכך - מבקשת הוועדה לשבּץ בלימודי הספרות ''שירי הגירה''. מדוע לאחר דור של מיזוג ושילוב חשוב להדגיש בפני הדור החדש ''אשר לא ידע את יוסף'' את הזרוּת, את הצגת הספרדי כ''אחֵר''? האם שבנו לִשנות החמישים? האם לא הייתה התקרבות גדולה מאז?]
ואם כבר ויתרנו על מושג העלייה, ממילא גם הגענו לנראטיבים חלופיים (וכך נכתב):
במקום בלעדיות של הסיפֵּר הציוני קלסי-אירופוצנטרי, תכנית הלימודים וספרי הלימוד צריכים להציג מגוון דעות כמגוון הנראטיבים... כאשר משמיעים ביקורת עניינית על הוועדה, יש ליו''ר הוועדה ביטון בריאיון בתקשורת טענה שלא ממין העניין: ''נעלבתי''. והטענות שלו הן כלפי
האשכנזים, שלא אימצו את מסקנותיו. מדוע זה ''אנחנו הספרדים מול האשכנזים''? מדוע הטון הבכייני? האם באמת זה קרב של מזרחים מול אשכנזים? זה הקונספט של הוועדה?
הוועדה מבקשת עימות ולא שיתוף
עמדת הפתיחה של הדו-שיח היא
עמדה של עימות (קונפליקט) ולא של הידברות. זו גישה המבקשת אצל היוצרים המזרחיים את הקול הערבי בתרבותנו, וזהו קנה מידה, שקשה לי לקבל אותו. גם אם אני חש קירבה לתרבות הוריי, ואני נהנה מן התרבות הערבית, עדיין אילן היוחסין התרבותי שלי הוא התרבות היהודית לדורותיה. השותפות היהודית מחייבת אותי להצלחתה של הציונות, לאחר אלפיים שנות גלות, לראיית המכנה המשותף, לא לגישה של ''אנחנו-אתֶם''.
המדינה כיום אינה בעידן המעבָּרות, אינה בעידן של מאבקים עדתיים. כל תכניות הלימודים בהיסטוריה השתנו ללא הכּר מאז ראשית התהליך ב-1976. לומר היום, שאלקלעי כמבשר הציונות אינו נלמד בבתי הספר (כך ארז ביטון ב'ידיעות אחרונות') זה לא מדויק. בחינוך הממלכתי דתי עדיין נושא ''מבשרי הציונות'' נלמד ושולבו שם קלישר, אלקלעי ומשה הס. בחינוך הממלכתי, עקב מיעוט שעות היסטוריה העדיפו בתכנית החדשה לוותר על מבשרי הציונות (ללא שיקול עדתי, גם אלקלעי גם קלישר הוסרו) כדי להתמקד בפרק הציונות של ב''ז הרצל. מדהים לשמוע אמירה של ביטון, לפיה - השוֹֹאה של הקהילות הספרדיות והמזרחיות נעדרת מתכנית הלימודים. זו אמירה רחוקה מן האמת, ליתר דיוק היא שקר. ב'ידיעות אחרונות' (15.7.16) מבקש ארז, שילמדו ''את מחתרת יהודי אלג'יריה ואת שואת יהודי לוב''. וכך הוא אומר, שיש ללַמד את שואת יהודי יוון. ואלה דברים מופרכים, כי גופֵי-יֶדע אלה הם כבר
חלק מן התכנית! ואני אומר זאת, כמי שהיה בין הראשונים, שכתב מאמרים על הנושא.
כל מי שיקליק בגוגל ''הרצל ובלפור חקק שואת העם היהודי'' יגיע למאמר, שבו תבענו לקרוא לַשואה ''שואת העם היהודי'' ולא ''שואת יהודי אירופה'' - והבאנו את הנתונים של שואת יהודי המזרח. אך מרגע שהדברים תוקנו, יש לשבֵּח את המערכת. לא רק שהשואה של הקהילות הספרדיות-מזרחיות מופיעה כבר בתכניות הלימודים, בשנים האחרונות נערכו ימי עיון למורים להיסטוריה בתחום זה, ובשנה החולפת נערך יום עיון על ה''פרהוד'' של יהודי בגדד (הפרעות של יוני 1941). מדוע להפיץ בדותות? יו''ר ועדה שאינו מתמצא בַּחומר זה נתון פתיחה רע לוועדה. מדוע לחדד באופן מלאכותי ניגודים בין מזרחיים לאשכנזים?
רועי חסן כותב גם הוא מתוך בּוּרות: ''ברגע שקבוצה אחת מיוצגת באופן בלעדי בתכני הלימוד בהיסטוריה ובַספרות והקבוצה השנייה מוּדרת לחלוטין... מודרת מעיצוב צביונה של המדינה'' (ירושלים, 15.7.16). זו פשוט בּוּרות, אי הכרה של העובדות !
ביטון מספר באתר החרדי ''כיכר'' (16.7.16) לַמראיין נפתלי טרבלסי: ''כשישבתי בוועדה, האשכנזים צחקו עלינו ואמרו, שלא הייתה שואה לציבור הספרדי. סיפרתי להם על השוֹאה, שכן הייתה לספרדים ועל ההיסטוריה היהודית המזרחית המפוארת''. זו גישה פופוליסטית. שוב גישה מקַטבת, אנחנו המזרחיים מול האשכנזים: ''האשכנזים צחקו...'' הגישה הפלגנית ניכרת גם בהסבֵּרו לַמראיין, מדוע יש צורך בביקור בקברי צדיקים: ''היה כתוב בדו''ח, שצריך ללכת לקברי צדיקים. התקשורת הרימה קול זעקה. ואני שואל, אומר ביטון, למה, למה? למה ללכת לבקר את בן גוריון כן - וקבר רחל אמנו או רבי מאיר בעל הנס לא?''. שוב יש כאן רוח של עימות לצורך עימות: בשום תכנית לימודים אין המלצה לבקר בקברו של בן גוריון, או בקברי צדיקים באירופה. אין צורך, אפוא, להשתמש בזה כדי לעודד ביקור בקברי צדיקים במרוקו. אלה דברים הנתונים לבחירתו של הפרט, ואין זה עניין של תכנית לימודים. לשם מה היה חשוב לו לזְרות באוויר התנצחויות פוגעניות נגד אשכנזים?
לעיתונים חילוניים טרח ביטון שוב ושוב לספר, שלא המליץ לבקר בקברי צדיקים. והשיא הוא בהצגת כל מה שמופיע בתכנית הלימודים כוואקום מוחלט: ''עדות המזרח מימשו את ארץ ישראל ... הם באו לאופקים בדרום ולקרית שמונה בצפון. אז למה לא לומדים עליהם? שואל ביטון''. אלה אמירות, שאין בהן אמת.
צבי בראל, מן הקולות המלַווים את הוועדה בתקשורת, כותב ב'הארץ', שמסמך הוועדה מראֶה: ''(כך) נבנה הנרטיב הישראלי. מבנה שממנו הודרו בכוונת מכוון חלקי אוכלוסייה, שהצטוו להמיס את עצמם בכור ההיתוך המזויף'' (הארץ, 13.7.16). האם היום בישראל 2016 עדיין אנו נמצאים בכור ההיתוך של שנות החמישים... נו, באמת. לקרוא ולא להאמין. כל שֵׁדֵי הֶעבר עדיין נמצאים איתנו. אבל, שוּרו הבּיטו וראו: יש ועדה שתציל אותנו...
ספרד ואשכנז, הקולוניות ואירופה
נזכור תמיד (אם שוחרי שלמוּּת העם אנו) שמעֵבר לַשוני הייתה שיבת ציון בדורנו והיו בה - הזדמנות לחיבור, מפגש חסר תקדים של בני משפחה אחת: שַׁבנו לְחיים של ריבונות במולדת ההיסטורית מכּוח שייכות לאומית אחת, מכּוח אחדוּת לאורך דורות. תמיד הייתה זו הרגשה של שותפות ואהבה ואחדוּת, שותפות של גורל, והיו אף חילופי איגרות ושליחים בין קהילות: שני הקיבוצים הגדולים שבהם מדובר, עברו משבֵּר היסטורי דומה של היעקרות קשה. ''ההבדל הקטן'' היה, שבגלל הנסיבות ההיסטוריות והקמת המדינה ב-1948 נקבעו דפוסֶיה של המדינה ע''י היהדות האשכנזית. עקב זאת ניתן דגש לתרבותם של יהודי אשכנז.
זו בדותה להציג את המצב כאילו לא חלה שום תמורה מאז. ויש זרם שלם של אינטלקטואלים מזרחים, שלא השלים עם קצב התמורה. שאינו מרפה מאז מן הטענה, שהנראטיב האשכנזי מדכא ללא הרף את הנראטיב המזרחי בתרבות עד עצם ימינו אלה. התגובות של ביטון וחברי קבוצה זו בתקשורת מלמדות, שעָצמת העוינות לא התרופפה, למרות השינויים הגדולים, שעברה מערכת החינוך גם בסילאבוס וגם בספרי הלימוד.
ייאמר בגלוי: ההבחנה המתנשאת בין ''אירופי'' ל''מזרחי'' (ממילא, בין נעלֶה ונחות…) לא התחילה היום. שורשיה נעוצים במפגש של אירופה ''הנאורה'' עם הקולוניות ה''פרימיטיביות''. הקולוניאליזם זקוק היה לתימוכין, לצידוק רעיוני למשטר הדיכוי הפוליטי והתרבותי, שהנהיג במושבותיו.
כותבים וחוקרים, שתיארו את המפגש בין המערב למזרח בעבר, כתבו בדרך כלל על הרגשת העליונות האירופית כלפי תרבויות אחרות. התהליכים ההיסטוריים והמהפכה הטכנולוגית במאה התשע עשרה אכן מיקמו את אירופה בעמדת מפתח. אמנון שמוש, שסיפר את קורות ילדותו בחאלב, כתב בסיפורו ''תמיר'': ''בתלמוד תורה שלנו היתה מפָּה גדולה על הקיר, וראיתי בה בעליל… שאירופה היא למעלה''. הקיטוב הזה ליווה אותנו מאז ראשית העליות ההמוניות לארץ בשנות החמישים. הוא אכן יצר פצע. אך קשה לקבל מצב, ששָׂמים רטיות עור מעל העינים ולא רואים, מה קרה מאז הקמת המדינה.
אין ספק, ששר החינוך נפתלי בנט יזם את הוועדה מתוך כוונות כנות של רצון להמשיך את תהליך המיזוג והשילוב, לאפשר בדיקה מחודשת, ליצור מהלך של קירוב לבבות. התחושה שלי, כמי שנאבק שנים על הצורך בשילוב תרבותי, שוועדת ביטון כָּשלה בפתרונות שהציעה, ואין פלא: הוועדה כָּשלה בְּהקצנה ובמצג שווא של המציאות.
המלצות הוועדה משקפות לא פעם יוהרה של ראש הוועדה ביטון ומתן עדיפות למקורבֶיה ולחברי הוועדה. המלצתה של הוועדה להכריז על יצירת ארז ביטון כ''יצירה קאנונית'' היא מופרכת ופתטית, כיוון שתהליכים של קאנוניזציה תרבותית נעשים לאורך עשרות שנים ולפעמים יותר. חלק מחתני פרס ישראל בסִפרות כבר נשכחו ויצירתם אינה נוגעת לקוראי הספרות העברית כיום. מוטב, אפוא, לגַלות ענווה בכניסה לפנתיאון. החותמת של הקאנון אינה נרכשת בוועדות. משורר אינו מקבל קאנוניזציה מוועדה, שהוא עצמו עומד בראשה. האם בשאר תכניות הלימודים יש הכרזה על ויזלטיר או על עמיחי כיצירות קאנוניות? האין זה מוזר, שיו''ר הוועדה ביטון מְמַנה את מי שכתבה עליו דוקטוראט כיושבת ראש הוועדה לספרות. למזלנו לא מינה את כותב הביוגרפיה שלו לראש צוות ההיסטוריה. אך הוא שיבץ בוועדה עצמה חברים, שברובם נמנים על עדות צפון אפריקה. כך בוחרים ועדה? בשיטת ''חבר מביא חבר''? בוועדות מקצועיות של משרד החינוך לבחירת יצירות לימוד דאגו להרכיב את הוועדה בקפידה ולאייש אותה באנשי ספרות מומחים לתכניות לימודים, שבדקו וקראו במהלך הוועדה יצירות, דנו, בררו, ניתחו. האם לא יהיה זה סביר, לדרוש שוועדה מקצועית מטעם משרד החינוך תקרא עתה את כל הפרוטוקולים של ועדת הספרות כדי לברר, כיצד נבחרו היצירות בוועדת ביטון? האם אכן העמידו לבחירה טקסטים, קראו ודנו בהם, בדקו מה מתאים להילמד? רק בירור עם חברי הוועדה וקריאת הפרוטוקולים יסייעו להבין מה היה תהליך קבלת ההחלטות, מה ההנמקות וכו'.
יו''ר הוועדה ביטון בהשכלתו הוא עובד סוציאלי ומעולם לא למד ספרות ברמה אקדמית או תכנון לימודים. ואני חייב לומר, כמי שהשכלתו היא בתחום של ספרות ושל תכנון לימודים, שזהו אחד הכְּשלים של הוועדה. כאיש ספרות ותכנון לימודים הייתי בעבר בצוות ספרות באגף לתכניות לימודים, והשתתפתי בוועדה המקצועית לספרות. עסקתי בכתיבת תכניות לימודים וגם בכתיבת ספרי לימוד. ועליי לומר בגלוי: הוועדה הזאת, ועדת ביטון, אינה ועדה מקצועית. נקודה. אני מניח, שאם תושיבו את המפמ''רים המקצועיים המנוסים ואת הנהלת המזכירות הפדגוגית לבחון את ממצאי הוועדה ותכניותיה – תגיעו לתשובה קרובה לדעתי.
רוח הקְרב של הוועדה היא גם רוח הקרב של החברים המלווים אותה בתקשורת. רְאו את שֶׁטף השנאה של מאור זגורי חבר הוועדה ב''ידיעות אחרונות'' (15.7.16): הוא מגלה ציפייה לירידה מן הארץ של הציבור האשכנזי, שחושש ממגמות הוועדה: ''אני מת על כל אלה שמאיימים לעזוב את הארץ. פּחחח. ממש הפחדתם אותנו. 'אני חושש שילדיי לא יגדלו פה'. מי אתם חושבים שאתם? חושבים שלא נסתדר בלעדיכם?... אתם מוזמנים בהחלט לעזוב את הארץ... סעו, הַגרו לחו''ל... אם תרצו, אפילו נעזור לכם לארוז''. נסו לדמיין ניסוח של סופר אשכנזי, שכך יפנה לחברי הוועדה, רק משום, שהמצב התרבותי העכשווי אינו נראה להם... מדוע הלשון המתגרה?
כשמנחם פרי מכריז לאחרונה, שהוא חש כ''תרבּות נרדפת'', אולי תנסו להבין מה קרה כאן. אולי אפשר למצוא גם דרכי נועם להידברות? עם כל הניגודים שלא תמו, אנשים אחים אנחנו. האם אדם המצפה שיכבדו את תרבותו, לועג לתרבות האחרת?.
ושימו לב שוב למאור זגורי, שמכריז על ארז ביטון כגיבור היסטורי, שמחכה לניצחון. כך כתב בהמשך דבריו: ''לא ביקשנו למחוק את השוֹאה או את
שלל מעשיות השטעטל, כּולָה ביקשנו להיחשב שווים''. האם השר בנט ציפה לרוח כזאת של הַלעגה ושנאה? מדוע ביטון כיו''ר הוועדה לא נזף במאור זגורי חבר הוועדה על לשונו המקַטבת והפלגנית? היכן האחריות שלו כקברניט? האם הקמנו ועדה כדי להחריף את המתח בין ספרדים לאשכנזים? האם הלעג של אורשר ראוי לקטילה וכנגד זה הלעג כנגד מעשיות השטעטל אינו ראוי לגנאי? כשזגורי פונה לְאשכנזים באמירה לוחמנית ''אתם מוזמנים בהחלט לעזוב את הארץ'' – כיצד זה ארז ביטון וחביבה פדיה יושבים ומחרישים?? מדוע הסכמתם להפרחת אמירות לוחמניות של ניצחון והבסת האשכנזים? האם ניצחון כזה אינו ניצחון פּירוס? האם די בכך שהוסיפו את יצירותיכם לסל היצירות? די בכך שחביבה זכתה לקבל המלצה להשתבץ במל''ג? סליחה,
ככה לא בונים חומה... וגם לא גשרים!
התרבות המזרחית בעבר היא תרבותנו הקלאסית
מוזיאון יהודי בבל באור יהודה מציג את תרבות העבר, צילמה תפארת חקקאנו דבקים היום בַּצורך בשילוב יוצרים עכשוויים, אך אין לבוא אל הדיון מעמדת נחיתות, וגם לא נכון להציג את המצב כאילו לא קרה דבר במשך 40 שנה, כאילו קפא הכול מאז הדיון בכנסת ב-1976 ולא חלק שום שינוי בתכנית הלימודים בספרות ובהיסטוריה. זו אינה המציאות לאמיתה.
חשוב גם לראות את החוזק של יהודי ספרד והמזרח בעבר: התרבות המזרחית - ספרדית בעבר היא תרבותנו הקלאסית:
יהודי המזרח תפסו לפָנים מקום בראש בכל תחומי התרבות היהודית והיו מעורים בתרבות הכללית של תקופתם. החלק העיקרי של מורשתנו התרבותית היהודית מוצאו מהמזרח: התלמוד, ההלכה, המדרש, הלשון, השירה, הפילוסופיה, הקבלה: הפרשנות – כל אלה ראשיתם בבבל, בצפון אפריקה או בספרד (ד''ר א' שטאל, ''
שינויים היסטוריים בתרבות ישראל'', בתוך הקובץ ''
מספרות החינוך'' כרך ז' , תשל''ג). תמוה, שכיום בשנת ה-68 למדינה, עדיין דוברי הוועדה רואים את המצב העכשווי כמדיניות כּור ההיתוּך. פרופ' חביבה פדיה כותבת, שאם לא יתקבלו המלצות הוועדה ''ייתכן, שהשעה הגורלית תוחמץ. יהיה זה ניצחונו המושלם של כור ההיתוּך'' (הארץ, 15.7.16). עצוב לקרוא משפט כה מניפולטיבי. והיא גם טוענת, שהמצב הוא של ''השתתה כוחנית של נראטיב לאומי אחיד...'' כאילו אנו עדיין בשנות החמישים!
הסגנון של הוועדה לצ'פֵּר מקורבים מביא את הוועדה להמליץ על פרופ' פדיה כחברה במל''ג וללמד כמה משיריה, ואת חבר הוועדה ד''ר שמעון אוחיון הם מצ'פרים בהמלצה נדיבה להרחיב את תקציבי ''מרכז דהאן'', שהוא עומד בראשו. יש יתרון למקורבים לוועדה על פני גופי מחקר או מרכזי מורשת אחרים. לא פלא, שהנציגים מדבררים את הוועדה ואינם אומרים, לצורך גילוי נאות, מה הבונוס, שקיבלו מן הוועדה. ד''ר אוחיון, מנהל מרכז דהאן - וכמובן חבר בכיר בוועדת ביטון- קובע חד משמעית בראיון בעיתון ''מצב הרוח'', 15 ביולי, ''קיימות 'גילדות' המשפיעות על משרד החינוך שמטפחים את אנשי שלומם'' – והוא מוסיף: ''לא יכול להיות שמשורר כמו נתן זך, שאיננו מתהדר בשירה לאומית כלל... יזכה ליחס של 4 שאלות במבחן בגרות...''. וכיצד הוא מסביר שילוב משוררי ערס פואטיקה שהשמיעו הצהרות אנטי אשכנזיות? איזו 'גילדה' לחמה למען ערס פואטיקה?
כמו הקאנוניזציה המושגת בכוח ועדה, מתברר גם שהכנסַת יוצרים לתכנית הלימודים בספרות נעשית בקני מידה זרים. ממד חשוב של המושג ''תרבות'' הוא מדד הזמן, הפרספקטיבה של הזמן. אך הוועדה ממליצה להכניס לתכנית יוצרים שהוציא ספר אחד או שניים בשנתיים האחרונות. מתברר, שיש העדפה מיוחדת ליוצרי ''ערס פואטיקה'', כי רוח הקרב מנשבת גם ביצירתם: רועי חסן מבשר בשיר שלו:
לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק / וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ / וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת / עֵד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה''. ומדוע יש ללמד את עדי קיסר? למר ביטון תשובה מוחצת: ''תראו את הערבים של עדי קיסר... אלף איש מחכים בחוץ''. לא צורף תצלום כזה לדו''ח הוועדה. ומדוע ללמד את שלומי חתוכה: ''לדעתי עוד ידברו בו עוד חמישים שנה''. ושירת רועי חסן יאָה לדברי יושב ראש הוועדה, כי שירתו של חסן היא ''דו''ח ביטון לחברה הישראלית''. האם זה נימוק ספרותי? ביטון בעצם מאשר את דברי פרופסור עוזי שביט, ששירת חסן היא תופעה סוציולוגית ולא ספרותית. שימו לב: אלה הנימוקים!!! אולי עדיף לספור את כמות הלייקים בפייסבוק – וכך לבנות תכנית לימודים. ביאליק, רועי חסן מאחוריך...
אם אלה הקריטריונים, מי יישאר בתכנית הלימודים בספרות?
מחד גיסא, מעלה יו''ר הוועדה ביטון טענה: ''כרגע אנחנו המזרחים בגֶטו, גטו שלא מתייחסים אליו, שיורקים עליו'' (ידיעות אחרונות, שם), ובו זמנית הוא ממליץ להקים פקולטה
נפרדת ללימודי יהדות המזרח, כלומר להקים ''גטו אקדמי'' לתרבות המזרחית. מדוע לא לחזק את המתרחש כיום ולשלב את גופי המחקר והיֶדע על המזרח בתוך תכנית הלימודים האקדמית הכוללת. לדעתי, זו הדרך: רק כך נעשה שילוב אמיתי ! (ואגב, לדעתי כדאי לשתף פעולה עם יגאל לוסין, שכן מתברר שנוספו חומרים שלא היו לו בעבר, וניתן לשלב את פרקי עמוד האש המזרחי בתוך הסרט הקיים. חשוב לשמור על הביוגרפיה הלאומית השלמה).
בשם התודעה של כלל ישראל
דווקא משום שהוועדה מחדדת את העימות, כדי להשיג את מטרותיה, מן הדין לחזור שוב אל המאחֵד והמשותף: אל נשכח, שהבסיס של כולנו מחבֵּר את כל הלבבות, הוא המרפא לשלהבת הפילוג של ''אנחנו ואתם'':
התרבות היהודית המשותפת,
החלום הציוני המשותף
והקרקע הישראלית המשותפת – אלה הגשרים! אני כותב את מאמרי בשם התודעה הקיבוצית (הקולקטיבית) של כלל ישראל, ומתוך תחושת אחריות. התפיסה שלי היא תפיסה כלל יהודית.
המאחד בינינו אכן נותן תקווה, שנעמוד בקשייו של המפגש הבין-תרבותי, שהוא תוצאה בלתי נמנעת של ''שיבת ציון'' בימינו.
שר החינוך מתבקש להביע הערכה ליומרה של הוועדה להציג מסמך של שילוב, אבל לתת קריאת כיוון שכל כולה חיבוק, שילוב ידיים. כל זאת באמצעות הקמת ועדה פנימית של משרד החינוך שתורכב מאנשי מקצוע מנוסים: הם יבחנו לעומק את ההמלצות ויענו על החלקים החסרים במערכת החינוך, תוך התעלמות מהרוח הרעיונית ומהנחות היסוד של דו''ח ביטון. רק גישה מקצועית וחינוכית תדע לאחות את הקרעים: יש לתת למומחים לספרות ולהיסטוריה לתת לניסיון הרב שלהם לדבֵּר: יבחנו הם ברוח של אהבת אמת את שינוי תכנית הלימודים בספרות - וכך באופן דומה יבדקו במקצועיות את תכנית הלימודים בהיסטוריה.
הקמת הוועדה לוּותה בציפייה לרוח של הידברות ושל קירבה, הידברות מתוך הערכה הדדית. אך כדי לקדם את הפתיחות בין הצדדים, יש להנמיך את גובה להבות השנאה, לסלק את קריאות הקרב. רק כך תיתכן באמת התקרבות של הכרה הדדית, הבנה הדדית והפרייה הדדית. אנשים אחים אנחנו.
הוא טעה, הם טעו, אתם טעיתם
מאמר אמיץ
