געגועים לספרטה

We throw open our city to the world, and never by alien acts exclude foreigners from any opportunity of learning or observing, although the eyes of an enemy may occasionally profit by our liberality; trusting less in system and policy than to the native spirit of our citizens; while in education, where our rivals from their very cradles by a painful discipline seek after manliness, at Athens we live exactly as we please, and yet are just as ready to encounter every legitimate danger…

מתוך נאום הלוויה של פריקלס, תוקדידס, ''מלחמת פלופונסוס''

לספרטנים היתה דרך ללמד את נעריהם על סכנותיה של השכרות.

הם היו מכניסים את הנערים לאולם, ובו היו משקים את עבדיהם - ההלוטים, עבדי המדינה - ביין בלתי מהול, בניגוד לרצונם. הללו היו משתכרים, מקיאים, מטנפים את עצמם; וכך למדו נערי לקדיימון שני שיעורים חשובים: הראשון, המנעות משתיה יתרה; השני, כי לכוח על האחר יש טעם משכר לא פחות מלזה של יין סאמוס.

אורי מילשטיין רוצה שנחזור לימי ספרטה. כמה מילים על ספרטה:

ספרטה לא יצרה דבר. אין לנו משורר ספרטני, סופר ספרטני, מחזאי ספרטני.

חורבותיה של אתונה מרשימות עד עצם היום הזה. מספרטה לא נותר אלא מישור שומם, משום ששום דבר בעל חשיבות לא נבנה - מפני ששום דבר בעל חשיבות לא יכול היה להבנות.

היוונים כולם היו בעלי עבדים, אבל הם ידעו, כולם, כי העבדות בספרטה היא הגרועה ביותר. העבדים בספרטה היו עבדי המדינה.

הספרטנים פיתחו להם תרבות של גזע אדונים. מספר הספרטנים ''האמיתיים'' היה תמיד נמוך מאד; והם החזיקו בעם של עבדים, ההלוטים.

ההשוואה שיצר מילשטיין איננה בלתי מדויקת: ספרטה כבשה שטחים נרחבים - במונחי יוון הקלאסית - ואוכלוסיתה היתה קטנה. בכדי לשמור על השטחים הללו, ספרטה הייתה חייבת להפוך למחנה צבאי גדול, שאומנותו המלחמה, והמלחמה בלבד; איכות החיים, התרבות, הכלכלה (למטבע הספרטני, במודע, לא היה ערך) - הכל הוקרב על מזבח השטחים.

תרבותם, אם אפשר לקרוא לה כך, היתה צבא, צבא, צבא; תרבותם היתה פסיכוטית - כנראה במודע. האונס - הן של ילדים והן של נשים - היה מקובל, חלק מן ''התרבות'' הספרטנית. האופנה הספרטנית התבטאה בהופעה מטילת אימה; ילדים ספרטנים היו נאלצים - כחלק מחינוכם - לגנוב את ארוחתם; משמעת קפדנית ו''גאוות יחידה'' במובן הרע של המילה היו חלק יומיומי מן החיים.

החוקה הספרטנית אסרה על פרטיות. האכילה נעשתה בפומבי, תמיד; רק חולים היו זוכים לארוחה פרטית. כל אחד אכל בחבורה (הפלוגה, אם תרצו) אליה השתייך. החברה היתה שוויונית, שכן איש לא היה יכול להשיג עושר ביושר. כולם אכלו את אותו מרק דלוח, התקלחו יחדיו, אנסו יחדיו, פשעו יחדיו. איש לא עלה על חברו; כולם היו חסרי ערך במידה שווה, קשוחים ויפי בלורית (יופי הבלורית, על פי ליקורגוס, המחנך הספרנטני, נועד להטיל אימה).

הספרטנים לא הכירו טקסי חיזור; נישואים בוצעו באמצעות אונס. מי שמכיר רק את המשפט של האם הספרטנית ''או שתחזור עם המגן, או שתחזור על המגן'', ורואה בו מופת לגאווה לאומית, לפטריוטיות, כנראה לא תהה על יחסה של אם מאונס לילדיה.

שמם הלך לפניהם, אבל ההסטוריה איננה נוטה להם חסד. פעם אחר פעם, מובסים צבאות ספרטניים. נכון, הם לא נסוגים, הם מתים במקום עומדם וסובלים תבוסות מפוארות. הצלחותיהם ההסטוריות נובעות, כמעט תמיד, משני גורמים: היראה ששמם מטיל, יראה שטופחה על ידי מערכת יחסי ציבור משומנת היטב; והעובדה שהם הקפידו להקיף עצמם בבני ברית.

הם התייהרו שהם נקיי המידות שבין היוונים. כמו רוב מה שאמרו על עצמם (וביחסי ציבור הם היו טובים), זה היה שקר גס. דור אחרי דור של מצביאים ומלכים ספרטנים מואשם או מורשע בלקיחת שוחד. פריקלס, על פי האגדה, שיחד את המועצה הספרטנית במשך תריסר שנים ברציפות. לפחות מלך אחד נתפס כשהוא יושב על שק מטבעות ינשוף אתונאיים; אחרים מעלו, רצחו, גנבו, חיללו קודש - וכמובן, אנסו. הספרטנים נלחמו במשך כשלושים שנים כדי לשבור את האימפריה האתונאית; ומשניצחו, איבדו את האימפריה שרכשו בתוך פחות משני עשורים, משום ששנאת האוכלוסיה אליהם עלתה על זו שרחשו לאדוניהם הקודמים, אף שהללו שלטו בהם זמן רב יותר.

הכלכלה הספרטנית היתה כלכלת עבדים. ההלוטים, עבדי המדינה, ראויים שנקדיש להם כמה מילים. חוטבי העצים ושואבי המים של ספרטה, מושא להתעללותו של כל נער חמוש, היו גזע כנוע, צאצאיהם של המסנים שנכבשו על ידי הספרטנים. הספרטנים רדו בהם ללא רחם, לעתים לשם התעללות גרידא; וההלוטים נחשבו לאומללים שבבני האדם שבהלאס.

אבל, יום אחד, פקדה את ספרטה רעידת אדמה - תופעה לא בלתי נפוצה ביוון. ההלוטים קמו מיד על אדוניהם לרצחם, ועשו בהם טבח בל ישוער. לא היה מה להרוס בספרטה, אבל הספרטנים כמעט ואיבדו את עירם; כוחם של ''החיים למען החרב'', של ''החיים למען מות התהילה'', לא עמד להם מול האנשים שדיכאו במשך דורות. הללו נלחמו בשצף קצף, בכלי נשק מאולתרים, ללא אימון, מול הצבא המאומן ביותר ביוון - ויכלו לו. הספרטנים נאלצו לבקש סיוע משכניהם - ובבולעם את החרפה, הזמינו אף את האתונאים לסייע - וחזרו בהם, משהבינו שדמוקרטיה ועבדים מתקוממים הם צירוף לא מוצלח מבחינת גזע האדונים. המרד הנורא, שלצערי איננו יודעים דבר על מנהיגיו, דוכא בכוח צבאות זרים; בעת מבחן, בעת ''המלחמה על הבית'' ממש, המדכא לא יכל למדוכא.

גם את זאת, אורי מילשטיין, אפשר ללמוד מספרטה.

לא כל ההלוטים היו אויבי ספרטה בנפש. כמה מאות מהם נענו לקריאה הספרטנית הנואשת להלחם למען המולדת, בעת המלחמה הגדולה עם האתונאים. לאחר הקרב - שבו, אגב, הובסו הספרטנים - הם העניקו לאותם הלוטים את חרותם; ההלוטים עטו זרי חופש, והתלוו אל הספרטנים אל המקדש של ארטמיס - והם לא נראו יותר. הלוטים משתפי פעולה, הזוכים לגמול על כך, כנראה שהיו מסוכנים יותר לגזע האדונים הספרטני מסתם הלוטים כנועים.

נשמע מוכר?

אורי, פעם דיברו על ישראל הכובשת כמדינה בעלת עתיד של ''ספרטה קטנה ומצחינה''. מרוב התאהבותך בספרטה, שכחת שהיא מצחינה.

ואם תאמר, אורי, שאינך מתכוון לספרטה ההסטורית; שכל כוונתך במאמרך היתה ''רק'' ליצירת חברה מגויסת, לוחמת, שאין לה פנאי לשעשועים, לפילוסופיה, לשירה; חברה שכל מעייניה בקרב, בהשרדות מבלי לשים לב למחיר; חברה שלא רק תחיה על חרבה, אלא תרצה לעשות זאת - אומר לך שהיית יכול לדלג על המשחק בקודים ופשוט לומר ''אני רוצה פאשיזם''.

קצר יותר, מדויק יותר - ולא מוטעה; ספרטה היתה ההשראה לדורות רבים של פאשיסטים ומיליטריסטים.