קריאת המרכז לאמנויות הבמה על שם רֹאשַׁת הממשלה המנוחה גולדה מאיר

כה הרבה דנו בתפקודה של רֹאשַׁת הממשלה גולדה מאיר בתקופה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים, במהלך המלחמה, ובתקופה שלאחריה ולא הייתי נדרש לנושא אלמלא מאמרו של האלוף (דימ.) שלמה גזית בפורום ארץ הצבי ביום 3.10.2014 ''גולדה כן ראויה'' – והכוונה: ראויה שמרכז אמנויות הבמה יִקָרֵא על שמה.

כבר כתב שם עוז פרידמן שהאלוף ש. גזית נשאר נאמן למפא''י ההיסטורית ולמנהיגיה ויהי מה.

איני בא לבקר את גולדה על שלא הלכה לקראת סאדאת לפני המלחמה. אכן היו לו דרישות בלתי אפשריות, לרבות הקמת מדינה פלסטינאית על אתר ופינוי מיידי של יהודה ושומרון, סיני והגולן ללא כל ערובות לשלום וללא חוזה שלום.
אך היא היתה ראש המדינה והיתה לה אחריות מיניסטריאלית, אך גם ממשית וישירה, להכנת העם והצבא למלחמה, מלחמה שהיא ידעה בוודאות שהיא עומדת לפרוץ, אם גם לא ידעה את המועד המדויק.

העובדה הנטענת שגב' מאיר היתה מוקפת גנרלים מהמפלגה, החל ממפקדי הפלמ''ח ו''ההגנה'', רמטכ''ל מלחמת העצמאות (בפועל), משה דיין האגדי (מסתבר שהאגדות לא שיקפו בדיוק את המציאות) אינה גורעת מאחריותה.
מנהיג אינו רשאי לחמוק מאחריות בטענה שֶׁסָּמַךְ על יועציו. הוא האחראי על בחירת היועצים ועל החלטתו לקבל את דעתם. אם לא הקמת מטה עצמאי, מקצועי ובלתי-תלוי שילמד נושא וייעץ, אלא העדפת שכל יועציך יהיו חברי מפלגתך, ורובם אומרי הן שלא לאמר מלחכי-פנכה, מה לך להלין על עצתם?! מעבר לכך: לכל יועץ או פונקציונר אחר יש אנשים הכפופים לו במידה ותטיל עליהם את האחריות כל אחד מהם יטען ממש כמוך שסמך על הכפופים לו, ולבסוף תגיע לכך שהאחראי היחיד למחדלי וכשלונות המלחמה הוא הש.ג., כמקובל אמנם בישראל בנושא האחריות לכל כשלון...

המדינה נחה אז על זרי הדפנה. גם במלחמת ששת הימים היו כשלונות שלא נחקרו די, כי הנצחון הגדול חיפה עליהם, אך גם אחרי ניצחון כה מרשים למנהיג ולמפקד בכיר אין זכות להתמכר לטפיחה עצמית על השכם לאורך זמן. הוא אחראי למדינה ועליו לצפות כל העת בדריכות קדימה כל עוד לא פרש מתפקידו והפקיד את ההגה והאחריות בידי יורשו.

הצבא לא היה מאומן ולא היה מוצב כראוי בנקודות הסכנה. מונו מפקדים לא-ראויים, (שבדיעבד הוברר שחלקם אפילו מסר דווח שקרי על המצב והטעה את הפיקוד העליון– דבר שהכרנו עד למלחמה זו רק אצל שכנינו), מבלי שנבחנו כושרם ויכולתם הצפויה בעת מלחמה. הימ''חים – נשק וְזִוּוּד כאחד- לא היו מוכנים כיאות. מחסני התחמושת לא היו מלאים, מספיקים ומוכנים לשעת חירום ואכן התרוקנו מוקדם מהצפוי.

גולדה הקיפה עצמה תמיד באומרי-הן מאנשיה, ולא היתה נכונה לשמוע דעות המנוגדות לדעתה. ראה את הראיונות שנתנו לובה אליאב ויוסי שריד למשל. היא לא דווחה לצבא בזמן על איומי סאדאת לפתוח במלחמה בהעדר מו''מ מדיני. גם המסר מהמלך חוסיין לא הגיע מיד למודיעין הצבאי.

קשה לקבל את סיפוריו של ראש אמ''ן דאז, האלוף אלי זעירא, המבקש לגלגל מכתפיו את הכשלון האדיר של המודיעין לְעַבֵּד נכון את החומר הרב שהגיע והצביע על מלחמה-בשער ואת השתעבדותו ל''קונספציה'' שאמרה שצבא מצרים אינו כשיר למלחמה, ולא יתקוף בטרם ישיג עליונות אוירית, או לפחות שוויון כוחות, ועל כן האמינו בממשלה ובצבא כי מלחמה לא תפרוץ.

גם זעירא מגלגל כמובן את עיקר האחריות לכשלונו על הכפופים לו, אולם דומה שיש ממש בטענתו שהיה מוּדָּר מכל המידע שזרם לגולדה ישירות מסאדאת באמצעות קיסינג'ר. כן הוסיף טענה, מוזרה במקצת מפי קצין בדרגתו ותפקידו, שלא ידע על אי-מוכנותו של צה''ל למלחמה.

ראוי לציין שמעבר לאותה קונספציה הנה חיל המודיעין כשל כשלים כבדים נוספים. למשל: לא היתה הערכה נכונה של יכולת טילי הנ.מ. שהיו לצבאות מצרים וסוריה. הצבא המצרי הצטייד בכמות עצומה של טילי ''סאגר'' אנטי-טנקיים, שאכן עשו שָׂמוֹת בשריון הישראלי. מפקדי השריון לא היו מתודעים לגבי יכולותיו של נשק זה וכשירותו של חיל הרגלים המצרי לְתַפְעֵלוֹ ביעילות. באופן כללי גם לא הועבר מודיעין לגבי השיפור העצום ברמתם הכללית של החיילים המצריים (והסורים) ביחס לרמתם הנמוכה בעימותים הקודמים.

גולדה, באמצה את ''הקונספציה'' הידועה, אִפְשְׁרָה את היהירות של מפקדי הצבא, החל מזו של זעירא דרך גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, אשר לא פרש אפילו את מינימום הכוחות בחזית המצרית שהותיר קודמו, אריק שרון, דרך מפקדו-היודע-כל של חיל האויר ועד משה דיין, ''מר בטחון''.

מצב הבטחון, כידוע היום, היה ''על הפנים''. אריק שרון דילל את המעוזים בקו בר-לב, כך שחלקם היו נטושים ובאחרים היו כוחות מצומצמים, שהורכבו מחטיבת המילואים הירושלמית והבלתי מאומנת. כך גם לא היה עוד קשר-עין בין מוצב למוצב וכך נשללה מהם היכולת לחפות באש ולסייע הדדית זה לזה. גורודיש לא עיבה את הקו ולא פרש את כח השריון (''שנים קדימה, אחד מאחור'') כפי שהיו הפקודות, והסתפק למעשה בגדוד יחיד שהיה מתוח לאורך קו שהצריך חטיבה לפחות, ובחטיבה במקום שהיה צורך באוגדה.

יש להניח שגם יחידה קרבית ומאומנת כמו גולני או הצנחנים בקו בר-לב לא היתה עומדת מול כל הצבא המצרי, אך חצית התעלה וכיבוש המעוזים היה נמשך הרבה יותר זמן ומאפשר גיוס מילואים שבשל מחדלי ההנהגה והפיקוד לא נעשה במועד.

בפיקוד הצפון המצב לא היה טוב יותר. אלמלא החלטתו האישית של יאנוש בן-גל להעלות את החטיבה שלו לעמדות ולהורות על כוננות מלאה – היה מתרחש אסון אף גדול מזה שאירע בפועל.
כיום מסתבר שכאשר הגיע לפיקוד-צפון רא''ל חיים בר-לב אחרי שבוע ויותר של לחימה נדהם לְהִוָּכַח שאלוף הפיקוד, אמנם לוחם רב זכויות, כלל לא היה ברמת הגולן מתחילת המלחמה...

בזיון ומחדל נורא היה מצבו של מוצב החרמון ''העיניים של המדינה'' – אחד המוצבים החשובים ביותר של צה''ל, אם לא החשוב בהם. רוחות המלחמה כבר נשבו בעוז, היה חשש ממשי שהלחימה תפרוץ בכל רגע, כולם ידעו שמוצב החרמון הוא לא קוץ אלא סכין בצלעותיה של סוריה, שהיא מייחלת לכבשו – והנה מוצב החרמון היה ''בשיפוצים'' ופרוץ מכל עבר, העמדות מפורקות ובמוצב , פרט למספר חיילי מודיעין ושני נציגים של הרבנות הצבאית, כמדומני, היו רק 13 לוחמים קרביים!! כרבע ממספר לוחמי-הקומנדו הסורי שיכול להטיס מסוק תובלה בסבב אחד...
אגב- עד היום לא ידוע מדוע מפקד ההר ירד ממנו ולא היה שם בעת עוצם הלחימה.

גולדה לא עמדה על דעתה שיש צורך לגייס מילואים במועד ויותר מזה: היא התחייבה לניקסון ולקיסינג'ר, בשל שיקולים משניים וילדותיים קמעא (כדי לטעון נגד סאדאת וחאפז: ''הוא התחיל''), להמנע ממכה מקדימה שיכלה לחסוך מאות ואולי גם אלף חיי לוחמים. ניתנה חשיבות מופרזת ביותר לטענה האפשרית באו''ם שמדינת ישראל היא שפתחה בלחימה.

מנהיגים טועים וְעַמָּם משלם על טעויותיהם בדם. בזה אין חדש.
אולם בהתנהגותה אחר המלחמה היו פגמים מוסריים כבדים. בראשם: אי לקיחת אחריות לכשלונות.
גישה מסלידה זו החלה במינוי ועדה ''מטעם'', אשר הוגבלה מראש גם לא לבדוק את מחדלי הדרג המדיני וגם להצטמצם לשלושת ימי הלחימה הראשונים – בהם צה''ל ספג מכות קשות באשר הופתע מפרוץ המלחמה ונתפס בלתי מוכן, וכך הונחה הועדה להתעלם מהנצחון האדיר שהושג למרות ההפתעה והמכות הקשות שצה''ל הוכה בתחילה.

חוששני שאכן הרמטכ''ל דדו, דוד אלעזר הנערץ, נמנם על זרי הדפנה עד סמוך לפרוץ המלחמה. היום אין חולק שהימ''חים ומחסני התחמושת לא היו מלאים וּמְצוּיָדִּים באופן שאנשי מילואים יוכלו להצטייד מיד עם גיוסם, לזווד את הטנקים והתותחים המתניעים ולצאת למלחמה (ראה למשל את ספרו הנהדר והעצוב של חיים סבתו ''תיאום כוונות''). בבהלה ובהפתעה לא הופעלו תוכניות החירום בשני הפיקודים ובחיל האויר. המפקדים בשטח נאלצו לטפל בבעיות שההפתעה גרמה, כמו פינוי או נטישת לוחמי המעוזים באותו קו בר-לב, והמכות הנוראות שהסבו לחיל האויר אותם טילים שקודמו בניגוד להסכמים ואשר הממשלה השלימה עם קידומם.

התקפת הנגד בפקודו של האלוף ברן שנכשלה הופעלה מוקדם מדי, בטרם היה צבר כוחות מספיק ובעת שהמידע המודיעיני שהיה בידי הרמטכ''ל והפיקוד העליון היה חלקי ומוטעה מאד. כאן לדווחים הבלתי-נכונים מכוחותינו היה משקל קטלני. דומה שאריק שרון ממש הפר פקודות של הרמטכ''ל ונמנע מליטול חלק באותה התקפת נגד ובכך תרם את תרומתו לכשלונה.

כוונת ההתקפה היתה ''גלילה'' של הכוחות המצריים שהתפרשו לאורך התעלה אך אפילו לא הובא בחשבון הירי מצדה המערבי של התעלה.

גם מינויו של האלוף גונן, גורודיש, לאלוף הפיקוד היה מלכתחילה מוטעה. האיש טיפס למספר דרגות מעל ליכולותיו וכישוריו, ממש לפי ''העיקרון הפיטרי''. איש לא בחן כראוי את אופיו, יהירותו, הפגנת ה''אני ואפסי עוד'', כפי שלא נבחנו פעולותיו ומחדליו בפיקוד-דרום ערב המלחמה. הצמרת התעלמה מכך שאריק שרון, אלוף הפיקוד הקודם, שֶׁבַּז לגורודיש, היה עתה מפקד אוגדה הכפוף לגורודיש. בהתחשב באופיים של השניים הנה החיכוכים ביניהם והצרות היו צפויים.

אולם דדו התעשת מהר. הוא השכיל לגייס את ידידו ומפקדו לשעבר חיים בר-לב שישמש לו עיניים בשני הפיקודים ולאחר מכן מינהו למפקד בפועל של חזית הדרום ובכך תרם מיידית לְיִּצּוּבָה.

דדו הוכיח מנהיגות ומצביאות במלחמה לעילא ולעילא, והרבה בזכותו נעצר צה''ל 101 ק''מ מקהיר ו-‏25 ק''מ מדמשק. כל זה נחסם מלהגיע אל שולחנה של ועדת אגרנט , שבה ישבו גם פוליטיקאים פעילים, יוצאי מפא''י, ובהם גם יריבו של דדו, רא''ל לסקוב, וכך הוכרע גורלו של דדו לַשֵּׁבֶט.
גולדה אף לא עשתה עמו את החסד המועט כמו לצאת לפחות אז ולדבר בשבחו.

גולדה דבקה לכסא והתכוונה להוסיף ולשלוט כאילו דבר לא קרה. גם התחמדותה עם סאדאת בבואו לישראל (''אני פונה אליך כסבתא לסבא...'') לא הוסיפה לה, לדעתי, כבוד.

האם ראוי לקרוא למרכזים ציבוריים על שמה? לא אביע דעתי בהחלטיות, אולם שאלה היא אם ראוי לעשות כן 47 שנה אחר המלחמה, בטרם פורסמו כל המסמכים שזה מכבר אין כל סיבה לעכב את פרסומם.

אילו היה הדבר תלוי בי – הייתי מעכב מתן כבוד זה לימים יבואו, אחרי שפצעי דור המלחמה ובני המשפחות יגלידו והזמן יעשה את שלו, ואחרי שכל החומר הראוי לחשיפה הנוגע למלחמה זו ולועדת אגרנט יפורסם בציבור.

---