השירות בישיבות ההסדר

ברשותכם אציג תחילה בתמצית את עצמי:

ב-‏1946, אחרי השואה, הועליתי ארצה בגפי ע''י ''עלית הנוער'', בה גדלתי במסגרות דתיות, כולל בחברת נוער בקיבוץ שלוחות. בהמשך לא נראה לי לשרת בנח''ל והתגייסתי לחיל השריון, בו עברתי גם קורס קציני-שריון. השתחררתי, הדרכתי בגדנ''ע משך לימודי לבגרות ובאקדמיה, עברתי במילואים קורס מג''דים והגעתי לדרגת סא''ל.
מדוע אני מציין כל זאת? – להראות כי הבחורים הנפלאים חובשי הכיפות הסרוגות מוכרים לי, כמו גם צבא ההגנה לישראל, ושניהם אהודים עלי ומכובדים בעיני מאד.

בכל זאת נדהמתי לקרוא בימים אלו, לראשונה, על תנאי השירות של תלמידי ישיבות ההסדר. 16 חודשי שירות צבאי?! 17 חודש? זו ממש בושה וכלימה!

קבלתי מכתב במייל מרו''ח נכבד בשם חיים יואבי רבינוביץ, שהציע לספור את מספר הקברים של חובשי הכיפות בבתי-העלמין הצבאיים. אינני קולונל בצבא האמריקאי בוויטנאם אשר סופר גופות, אך ערכם של לוחמי ישיבות ההסדר ובעיקר של מְיָצְגֵיהֶם בפוליטיקה ירד פלאות בעיני, עת נוכחתי עד מה עיקשת מלחמתם על-מנת שבחורי הישיבות הללו לא ישרתו, חלילה, 24 חודש, שאפילו אז היו משרתים רק 2/3 ממשך השירות של חייל ''רגיל''.

תמהני אם תלמידי אותן ישיבות אכן התפעלו מלחימה עיקשת זו של ח''כ בנט וסיעתו למענם.

לפני עשרות שנים פרסמתי בעיתון ''המחנה'', או ב''במחנה הנח''ל'', ביקורת על שירות הלוקסוס ששירתו אז חיילי הנח''ל. ציינתי שהגיוס לצבא הוא אקט בלתי-דמוקרטי המהווה פגיעה קשה בזכויות האזרח וּבְחֵרוּתּוֹ, אולם גיוס החובה לצה''ל הוא רע הכרחי, כי בנפשנו הדבר.
אולם רק שירות צבאי מצדיק את שלילתה היחסית של החרות, אך לא גיוס לעבודה כפויה בחקלאות.

הנחלאי אז עבר טירונות, שירות צבאי קצר ואז שובץ לעבודה באחד הקיבוצים, לרוב בקיבוצים ותיקים ומבוססים ורק מיעוט מהנח''לאים עלה להיאחזויות או לישובי-סְפָר. רק בודדים, במסגרת ''המכסות'', המשיכו לקורסים פיקודיים. עוד התרעתי שם שמיטב הנוער המתגייס לצבא, נוער מחונך, משכיל, לרוב גם בוגר תנועת-נוער, מועסק בעבודות חקלאיות פשוטות בעודו יכול להתקדם מקצועית ופיקודית בצבא, (לרבות בחילות האויר והים), וזה עת המעברות מלאות בעולים חדשים המשוועים לעבודות כאלו, בהן הצבא מעסיק את הנח''לאים.

אני מניח שעורך העיתון שפרסם את המאמר קיבל ''שטיפה'' רצינית. ראש אגף הנוער והנח''ל דאז התגולל עלי במאמר תשובה חריף תוך שהוא נוקט בלשון קלגסים המקובלת בקסרקטינים, אך לא היתה בפיו או בעטו כל תשובה ענינית.

מה לזה ולבני הישיבות? כלום חשבו הם או מנהיגיהם כיצד חשים חבריהם-לשירות הממשיכים שירות מלא, תוך סיכון חייהם, באחזקת קו, בבט''ש, באימונים קשים, כאשר בני הישיבות מסיימים את שרותם וחוזרים לישיבה ללימוד רגוע, להכנה לפסיכומטרי ולתפנוקי החיים האזרחיים, תוך קבלת מילגות הכפולות או משולשות משכר חבריהם שנותרו לשרת בקו?!

כתבתי גם שכל הגישה בכנסת ובעיתונות לנושא השוויון, או השוויון היחסי בנטל, מעוותת.

כי במדינה קטנה ומאוימת כישראל, בה אנו צפויים למלחמת פתע טוטלית, כפי שהיתה מלחמת יום הכיפורים, כל ויתור על הכשרה צבאית מינימלית לכלל הנוער הוא פגום ביסודו. חובה עלינו לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, (ש''ב א', 18) בכל המגזר היהודי לפחות. דחית גיוס האברכים למועד הגיעם לגיל 22 היא עשית שקר בנפשנו, או בלשון העם ''עבודה בעיניים''.
החרדים חוששים שאם יצאו צעיריהם בני הי''ח מהישיבות הם יתפתו לחיי העולם הזה. לעומת זאת אם ''יתחזקו'' בתורתם עד גיל 22, יתחתנו ויקימו משפחות – ''הסיכון'' פחות בהרבה. דא עקא שבגיוס בני 22 יאלץ הצבא לפרנס את המשפחות (אם גם מדובר רק בהפרש מִמִלְגַּת אברך ''רגילה'').

הצעתי היא להקים חטיבה דתית נפרדת, בה ישרתו רק מפקדים דתיים, ללא חילונים, וללא בנות, ללא טלויזיה ומחשבים אישיים ושאר מדוחי העולם הזה, ובה תהא הקפדה מיוחדת על הַכַּשְׁרוּת ועל שמירה מלאה של שבת ומועדי ישראל, ובה תינתן בהחלט דריסת רגל הן לרבנות הצבאית והן לרבני הישיבות. בחטיבה זו יעברו הצעירים החרדים טירונות חי''ר מלאה ועוד קורס אחד נוסף – חובשים, קשר, ''מקצועות טנקים'', קורס צלפים, או קורס מפקדי כיתות וכיוצ''ב. האימון יהא משולב עם לימודים, כמו שבועיים אימון ושבועיים לימוד, או בכל חלוקת זמן סבירה אחרת.

בתום השירות בן מספר החודשים בחטיבה היחודית הזו ישתחרר כל חרדי לישיבתו ויקרא רק למספר ימי מילואים לצורך ריענון. בגיל 22 או 23 יתיצבו הצעירים להשלמת השירות ככל שהצבא יזדקק להם. באופן זה כל צעיר יהא בעל הכשרה צבאית מינימלית ליום פקודה, אם חלילה יגיע כזה, מבלי שיצא מהמסגרת החרדית.

אני מאמין שניתן לשכנע את הרבנים החרדים לקבל פתרון זה, בו גם הם יטלו חלק פעיל בפרקי הלימוד ומארג החיים בחטיבה.

---