|
בשבילי, הכי עדין וחושני..
אבי ז''ל היה מורה למוזיקה בבית הספר היהודי בחלב, ואחה''צ הוא היה מלמד את סידור התפילה בעברית לכיתה א'. בסיום כיתה א' היינו יוצאים עם יידע מושלם בקריאת העברית, כולל כל הסידור של שחרית מנחה וערבית .
הוא היה בא לכיתה עם העוד שלו, ועד שמסדר אותו עם המתרים היה הולך חצי שיעור.. בחצי השני היינו לומדים לשיר פיזמונים- לשיר את הפיזמון עם התווים המוזיקלים שלו, ולכתוב, בעל פה, את תווי השיר בחוברת . הוא הייחיד מבין מורה המוזיקה של ביתה''ס בחלב, שלקח והעביר את שיעורי המוזיקה ברצינות מושלמת, כמו כל דבר אחר.. אין דבר בחייו שלא לקח ברצינות..
מת בן 52 , צעיר בגיל לא בחיים. השאיר לי הרבה מאוד דברים שמישים שמשתמש בהם עד עצם היום הזה, וגם השאיר עוד . שנתיים אחרי שנפטר לקחתי את העוד ליד ולמדתי לנגן עליו אצל מורה מקצועית, בחלב. כשעלינו לישראל, השארנו אחרינו, מטבע הדברים, את העוד של אבא, שהפך להיות במרוצת הזמן לעוד של בירטו (שמי הרשמי במשפחה). זה אחד הדברים היקרים ביותר שהשארתי אחרי בסוריה . הוא היה יותר מחפץ .
כעבור שנים בארץ, ידיד הביא לי איזה עוד במתנה, אבל איזה הבדל.. גם באיכות . עשיתי עליו שמה כמה חפלות משפחתיות עם טעם של פעם.. ואפילו ניגנתי עליו שירים ישראלים לטובת שכנים ''צברים'' שהשתתפו בחפלות של המשפחה. הקלטתי כמה דוגמאות של ערבים יפים כאלו, שאתמוגג עליהם עכשיו.. מעידים עלי (לא אעיד על עצמי!) שיש לי ידים של זהב כשמחזיק את העוד, כמו אבא שלי- כמעט, למען הצדק ההסטורי..
אבא השאיר לי מתנה יפה שידעתי להשתמש בה ולהנות ממנה..
אם יהיה שלום עם סוריה, אעלה את עצמותיו לארץ . הבטחה.
(איך אתה מצליח יורם, להעיר בי משהו בסיפוריך- וכל פעם מחדש.. כאילו וסימנת אותי כמטרה..) |
סיפור עצוב מאד על עבדאללה כדורי
יורם, סיפור יפהפה. נדמה לי שיש סיכוי טוב לז'אנר...
