מבט אפור

אלכסנדר מאן

מצעד האהבה הישראלי שהתקיים בתל אביב לפני מספר ימים הביא אותי למחשבות נוספות על מפעל זה, אשר מקורו בגרמניה. מצעד האהבה הראשון, אשר יצא לפני כ- 10 שנים בפעם הראשונה בברלין, מנה קבוצה של 130 איש. הפוטנציאל הטמון במצעד זה בקרב בני הדור הצעיר והנרקסיסטי התגלתה מהר מאוד על יזמי פרסומת ותקשורת ההמונים, וכבר במצעד האהבה השני - אשר אורגן בחוכמה רבה על ידי אדם בשם ד''ר מוטה - היה מלאכת מחשבת של מהלך פירסומאי מבריק להבאת מאות אלפי צעירים לחגיגה חדשה, אשר במסגרתה הכלום-האידיאולוגי הוכרז כמטרת העל הכללית: המפגש הגדול של צעירים אלו, אשר בתחילה נדחה על ידי עיריית ברלין, נרשם על ידי המארגנים הראשונים כ''הפגנה פוליטית'' למען רעיון האהבה והאחווה, אשר כל מסר פוליטי אינו עומד מאחריו. מאות אלפי הצעירים שזרמו לברלין במצעד השני הוכיחו כי הפירסומת והשיווק הנכון יכול להצעיד מליונים בשם כל רעיון אפשרי בטווח הגילים 16-40.

המוזיקה שנשמעת בימי המצעד את רחובותיה המרכזיים של ברלין לצד כמויות ''הסמים המעוצבים'' שממלאים את ראשי הצעירים שייכים למסורת מצעד האהבה, המבוססת על מוזיקת טכנו, סמים, ריקודי טראנס אינסופיים, המרמזים לעיתים על אופי הוספיטליסטי משהו לצד בדידות אין קץ.
השמחה האדירה והמופגנת שיורדת על ראשי צעירים אלו במהלך השנים הבאות לצד התקשורתיות הטוטלית שמשדרת התכנסות זו, מוסיפות תמיד משהו מעניין לאווירת ברלין, כמו גם לשאלה הנצחית בדבר קיום המצעד שנה הבאה לאחר כל מצעד חולף: כמות המתנגדים עולה משנה לשנה למצעד זה, במיוחד מצד חוגי ירוקים ואוהבי סביבה, אשר מוחים על הרס הגנים הציבוריים ויערותיה הפנימיים של ברלין בימי המצעד. דווקא נציגי מפלגות השמרנים תומכים בכל מאודם בקיום מצעד זה, היות וכמות המזומנים ששולשלו לקופותיה המדולדלות של ברלין בימי המצעד לא היו דבר של מה בכך.

כך או כך מצעד האהבה ממשיך לצעוד זו שנתו העשירית בברלין, ובנוסף למצעד זה מנסה לקום על רגליו מצעד קטן ומתחרה כבבואה למצעד זה, למרבה המזל עם מעט הצלחה: ''מצעד השנאה'' שמתקיים בחלקה המזרחי של ברלין, אשר בו לוקחים חלקים שונים מקבוצות אנרכיסטיות או מיזנטרופיות אחרות. המשעשע הוא כמובן שאנשי קבוצות אלו מתלבשים בימי המצעד באופן דומה לאנשי מצעד האהבה בחלקה המערבי של ברלין, ואף מאזינים למוזיקה דומה. המנחם באירוע זה הוא שהמדובר בתופעה קטנה ושולית, אשר אינה מתקיימת שנה בשנה.

אירופה הולכת ומתגלת כחשדנית במיוחד כלפי רעיון הפלת סדאם והשלטת שלטון דמוקרטי בעיראק. הדיווחים השונים מגלים כי גם האנגלים, ידידיהם הטבעיים של האמריקאים באירופה, מגלים סקפטיות קשה באשר לסיכויי הצלחת מבצע שכזה. מדינות אירופאיות אחרות מזהירות מפני התעלמות מאפשרויות נוספות ונסיון כינוס חברי האו''ם לצורך ביצוע שורת צעדים מתבקשים, ומעניין לראות כיצד בוחרת כל מדינה בניואנס האפשרי והברור עבורה: בעוד אנגליה מדברת על בעיית ההליכה הבודדת נגד סדאם מדגישים הצרפתים את המחוייבות לפנייה אל מוסדות האו''ם, המאפשריים קבלת החלטה לגטימית בשאלה זו - מוסדות אשר שם צרפת יכולה לעזור על ידי אי הטלת ווטו וכ'.
מוזר לומר, אך זהירותן זו של מדינות אירופה אינה אופיינית לגרמנים המאוד זהירים במקרים אחרים - אך לא במקרה זה: נסיבות הבחירות במדינה זו ב- 22 לחודש זה גרם למועמדים השונים להתייצב כמתנגדי מלחמה וסדר אמריקאי חדש באופן חסר כל תקדים.
שרדר, הקנצלר המכהן, דחה זה מכבר את רעיון תוכנית התקיפה האמריקאית ודיבר על התנגדותה הכללית של גרמניה לצעד שכזה, ופנה אל רעיון ''הדרך הגרמנית'' של גרמניה, שאינה מאמינה באלימות לפתירת קונפליקטים בזירה הבינלאומית. ביקורתו הקשה של שרדר על מהלכי בוש הצפויים לצד דיבוריו על הדרך הגרמנית, גרמו למספר פרשנים שונים במדינה זו לתהות על יכולת הבנתו את הקונוטאציה והזכרונות שמילים מסוג זה מעוררות במוחות וראשים אירופאים שונים. יועציו של הקנצלר פנו אמנם להסבר נוסף בבקשה לנסיון הבנת דבריו בהתייחסות למצב מסויים ולא כאימרה כללית, אולם הנזק לכשעצמו מבחינת יחסי גרמניה-ארה''ב כבר נעשה, מה גם שתמיכת האוכלוסייה הגרמנית בדברים אלו היתה חסרת כל תקדים: גם מועמד השמרנים, אדמונד שטויבר, אשר בהתחלה תקף את מה שהגדיר כ''עמדתו האנטי אמריקאית'' של הקנצלר נאלץ להתקפל בסוגייה זו, לאחר שנוכח במצב הרוח הכללי בשאלה זו בגרמניה: לאו-רבתי להשתתפות במלחמה נגד עיראק, לא למהלך אמריקאי חד צדדי, לא להמשך שהות בכוויית במסגרת הכוח המפקח הבינלאומי, לא לנשיא בוש באופן אישי, ולא לנסיונות הכפייה על עיראק שלא במסגרת האו''ם.
דומה כי הגרמנים התייצבו בפעם הראשונה בחזית ברורה נגד מהלכיו האפשריים של בוש וארצו בנקודות אלו, ללא כל קולות אופוזיציה פנימיים אפשריים בדבר הצורך במהלך תוקפני מסוג זה. זהו אולי סימן טוב לדחייתה הכללית של גרמניה את רעיון המלחמה כאפשרות פתרון סכסוכים באזור ובעולם, אך גם סימן לא במיוחד חיובי עבור מדינות אירופאיות אחרות, המתבוננות באמירות גרמניות אלו לכאורה בחוסר התעיינות, לצד סקפטיות ושתיקה מביכה משהו: אף מדינה אירופאית אחרת, כולל מדינות סקנדינביה האמורות על רעיון הפאציפיזם, אינה בחרה לשבח את רעיון ''הדרך הגרמנית'' או לאמץ את עמדתה החד משמעית של ברלין בנקודה זו. מעניין מדוע לא.

אפרים קישון בחר להחזיר את אות-הכבוד של עמותת הקרנבל של העיר אאכן, אות כבוד ששמו ''להתנגד לרצינות התהומית''. קישון קיבל אות-כבוד זה כהערכה לפעילותו ההומוריסטית מזה שנים. עיתוני גרמניה שמדווחים על אירוע יודעים לספר כי קישון נקט בצעד זה כמחאה להתבטאויותיו של שר העבודה הגרמני לשבר, נורברט בלום, אשר התבטא נגד פעילותה של ישראל בשטחים הכבושים וכינה פעילות זאת כ''מלחמת השמדה חסרת מעצורים'', ועל כל יצא קצפו של קישון, אשר הודיע שאינו מוכן לשאת אות-כבוד שאדם שהתבטא באופן שכזה נגד ישראל נושא אותו גם.

בלום מצידו הודיע שאינו מוכן לקחת את מילותיו חזרה, וכי לא יתכן מצב שביקורת נגד ישראל תחשב לדבר אנטישמי. בלום לכשעצמו נחשב לטיפוס חביב במיוחד, עם הרבה הומור ורצון טוב, ואולי קצת מוזר שבמקרה זה גילה בלום, ממש כמו קישון, עד כמה יכולים אנשים שנונים ובעלי הומור לגלוש במהירות אל ''הרצינות התהומית'', שלכבוד המאבק נגדה קיבלו אות-כבוד זה.

''האם ניתן לבקר את ישראל ולא להחשב אנטישמי?'' שואל בלום ומוסיף שהדבר אפשרי: הרי לא יתכן כי בפעילותה השנויה במחלוקת של ישראל בשטחים הכבושים לא תקבל ביקורת מעצם היותה ''אנטישמית'' לכאורה. בלום אינו היחידי בנקודה זו, ודומה שדבר זה מצטרף לדברים שנאמרו ונעשו בעימות המכוער בין מלמן מהמפלגה הליברלית הגרמנית לבין מ''מ יו''ר איגוד הקהילות בגרמניה, מישל פרידמן.
הדבר המעניין שניתן ללמוד מהתרחשויות אלו הוא שיותר מכך שהגרמנים אינם מוכנים לקבל את תכתיב אשמתם הבלעדית כדבר המחייב שתיקה לגבי פעילותה של ישראל בשטחים, אין הם מוכנים לקבל את התייפיפות ישראל בהסברת העניין לצד המשך הטפת המוסר הנלווית למעשי אירופה בכלל וגרמניה בפרט לאורך מלחמת העולם השניה. זוהי הנקודה עליה כבר נח מבטי האפור כבר בעבר, ואינני רואה כיצד תוכל נקודה זו להשתנות בעתיד: ישראל אינה מוכנה לחזור לתפקידה הרגיל במסגרת המוסר הכפול האפשרי ביחסי מדינות ועמים, אלא ממשיכה להתעקש וללמד את הגויים באשר הם פרק בהלכות מוסר יהודי נעלה לשיטתה, אשר מתגלה למרבה הפלא כמכוער ביותר על מרקעי הטלביזיה בארצות המערב. מאחר ואין לצפות שהתנהגותה של ישראל והתנהגות אירופה בנדון תשתנה בעתיד הנראה לעין, יש לשער כי הכתובת בדבר העימות הרעיוני-מוסרי בין אירופה לישראל כבר רשומה על קיר ההיסטוריה פעם נוספת.

שנת הלימודים שנפתחה בבית ספרו של בני, אשר מבקר בכיתה ב' החל משנה זו, נפתחה ללא שביתות או טרוניות במועדה בבית הספר הגרמני בו הוא מבקר. ביום הראשון שרו פעם נוספת את השירים ששרו כבר בשנה שעברה, הפעם עבור התלמידים החדשים שהגיעו לכיתה א', להוציא שיר אחד שסווג בשנה שעברה כ''בעייתי'' בעיני הורים שונים - שיר אשר שרו אשתקד תלמידי הכיתה השניה עבור תלמידי כיתה א', ובינהם בני. השיר לכשעצמו תמים וישן, ואין בו כל בשורה קשה או בלתי נעימה, לפחות בעיניי: השיר גורס בפתיחת הבית הראשון כי ''כל הילדים לומדים לקרוא, גם ילדים אינדיאנים וסינים'', וממשיך ומתאר את חוויית הקריאה והלימוד, ואת היופי והכיף המחכה והממתין לתלמיד החדש בבית הספר.

''האם שורה זו אינה גזענית?'', שאלו הורים שונים בכיתתו החדשה של בני אשתקד, והחליטו להחליף מילה בנדון בינם לבין עצמם, וגם עם מחנכים שונים בנושא. הדינמיקה שהתפתחה בשיחה זו היתה מעניינת במיוחד, היות וברגע ששאלת ''גזענותו'' של השיר עלתה לדיון, כאילו ביקשו רוב ההורים להתחמק מעימות כללי בנושא זה, ונטו לקבל שהשיר ''בעייתי'' משהו. האמת היא שלא הצלחתי להבין את הבעיה הקשה בנדון, מה גם שמילים אלו לא נכתבו על מנת להפלות איש, אלא כדי לציין עובדה שילדים בכל העולם, ''גם סינים ואינדיאנים'' לומדים לקרוא ולכתוב. מדוע דווקא סינים ואינדיאנים, ולא קבוצות אחרות, שאלה אם אחת במבט מודאג. האם לא ניתן להחליף את המילים במילים אחרות, של קבוצות שלא ייחשבו כאקזוטיות? כן, אמרה והחרתה אחרה אימה אחרת, אבל אם ניקח צרפתים ואיטלקים יאמרו אחרים שאנו לא מספרים שגם בני עמים אחרים לומדים קרוא וכתוב. השיחה עלתה מהר מאוד על שרטון כללי, וכמובן שהוחלט שאין לנגוע במילות השיר, כמו גם להתעמק יתר על המידה בנדון. הרי אין לדבר סוף, גרסה אם שלישית, והרבה הסכימו עימה. גם אני הסכמתי איתה, אך טענתי שיש להמשיך ולשיר את השיר, אשר במקורו רחוק מכל נימה גזענית לכאורה. השיחה הסתיימה ללא כוון החלטה ברור, והמשכה נדחה למועד אחר ובלתי ברור, שמעודו לא הגיע. כך או כך לא לקחה המחנכת ומנהלת בית הספר כל סיכון השנה, ובחרה לוותר על השיר לחלוטין: התקינות הפוליטית חגגה פעם נוספת את נצחונה.

בכל מקום אליו מגיעות עיניך בגרמניה בימים אלו ניתן לפגוש ולראות תעמולת בחירות. התעמולה עצמה עניינית ובלתי מזיקה, ללא שלטים וסיסמאות מנקרות עיניים. על פי רוב מופיעים פניהם של המועמדים השונים, לצד פלקטים גדולים של מפלגות שונות אחרות, אשר מבליטות את המייחד אותן: המפלגה השמאלנית PDS בחרה בסיסמא קליטה במיוחד הגורסת כי ''מפרנסה צריך שיהיה אפשר לחיות'', בעוד שמפלגת הרפובליקנים הגרמנים, הנחשבים כימניים קיצוניים ממחזרים שוב ושוב את הנושא המכונה על ידם כ''בעיית הזרים''. כך או כך מודבקות כרזות אלו במקומות המיועדים להן בלבד, ואין כל הדבקות טריות של כרזה אחת על פני כרזה אחרת, או הדבקות פירטיות תחת כל עץ רענן. הדבר היחידי והמעניין שמבטי האפור צד בהקשר זה היה בכל זאת נסיונות החבלה בכל הכרזות של מועמדי המרכז השמרני והימין, כולל הימין הקיצוני: בערים שונות בהן שהיתי במסגרת עבודתי בשבועיים האחרונים אחוז הכרזות של מועמדי הימין בכללותם שנפגע היה חסר כל תקדים. מועמדי השמאל, כולל המפלגה הסוציאל דמוקרטית, לא סבלו מהתעללות והשחתה זו - דבר אשר אולי אומר על נכונות הגרמנים לחבל בכרזות ימניות, ולקבל זאת כתופעה: איש לא מוחה ממש נגד תופעה זו, אשר מתרחשת ככל הנראה על ידי חוגי שמאל שונים באישון הלילה.

יותר מכל מראה תופעה זו את נמרצות חוגי השמאל לצד השמאל הקיצוני בגרמניה, אשר מופיע לעיתים כמיליטנטי הרבה יותר מחוגי ימין שונים. דבר זה גם אולי מצביע על הפחדים העמוקים הרובצים בנפש הגרמנית למראה כרזות הימין, ועל ההסכמה שבשתיקה לחבלה מכוונת בהם. אולי יותר מכל דבר אחר מרמזת תופעה זו על הליברליות הסלקטיבית במחנה השמאל הגרמני לגווניו, אשר מקפיד לצייר את רוב אויביו בצבעים קודרים ושחורים. ישראל, אגב, רחוקה מלהיות אהודה על ידי חוגי שמאל אלו.

[ הטור ''מבט אפור'' יוצא לחופשה של שלושה שבועות. ברצוני גם להזכיר כי ההחלפה שבצעתי עבור יובל רבינוביץ לרגל חופשתו בתפקיד עורך משנה היתה זמנית ולשבוע בלבד ועל כן הסתיימה זה מכבר - וכי חזרתי לשמש ככותב רגיל מן השורה, ללא כל סמכויות מיוחדות ]

הצגת המאמר בלבד

''מצעד האהבה'' הוא עוד מצעד בו מעט

אבנר בן בסט (יום חמישי, 05/09/2002 שעה 18:26)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

אנשים מרוויחים הרבה כסף מפעילותם של האחרים. מה רע במצעד פורים של פעם כשהיינו קטנים?

שמצעד פורים הוא ''לוקלי'' ולא אוניברסלי שלא מדבר היום לפתיחות העולמית. וככה מעדיפים הצעירים, בני העשרה ובני העשרים, שבכל מקרה העדלאידע חמקה מהם, את המסר החדש, האוניברסלי, של ''מצעד האהבה''.

----------------------------

ההתנגדות האירופאית לתקיפת עיראק מצביעה על נסיונה של אירופה המאוחדת לחמוק מחיבוקה של ארה''ב ולהיות ישות מדינית שוות ערך מול ארה''ב, בפוליטיקה הבינ''ל.

התהליך הזה קורם עור וגידים מזמ מספר שנים, בעיקר לאחר קריסתה של של בריה''מ, ואנחנו רואים את ביטוי, מלבד בפוליטיקה הגלובלית, גם בנושאי מסחר, כלכלה וגלובליזציה בכלל.

לצד המאבק על ההגמוניה, אנחנו מבחינים שלאירופאים ישנם אינטרסים כלכליים במזה''ת המשפיעים על השיקולים הפוליטיים שלהם באזור. מגמה זו מחלחלת במהירות גם לצמרת ההנהגה הגרמנית. ד''א, הדבר מצביע גם על תחילת פרימתה של ה'מחוייבות הגרמנית' לקשרים מיוחדים עם ישראל. אני מעריך, שתוך זמן קצר, עם העלמות המנהיגים הזקנים הזוכרים ממקור ראשון את אשר קרה בשנות הארבעים, לא תהיה תחושה כללית בגרמניה של מחוייבות מיוחדת כלפי היהודים וישראל.

בכל מקרה, גרמניה ואירופה החדשה לא תיתן כל כך מהר לארה''ב לשבור את האיזון ביחסי הכלכלה בין המזה''ת לבינן. מעבר לזה שמדובר באובדן גדול של מזומנים והון, מדובר כאן על מאבק בין מעצמה ותיקה למעצמה צעירה, המנסה לעשות שרירים ולומר לכולם: ''חכו רגע, אל תרוצו, גם לנו יש משהו לומר בעניין''.

_new_

זו הכלכלה שמניעה את התהליכים ומקיימת אותם

רפי גטניו (יום חמישי, 05/09/2002 שעה 19:18)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

אלכס שלום

אם ניקח את הדוגמא הראשונה שהבאת, הרי אנו רואים שאפילו השמרנים בגרמניה, מוכנים לאמץ את מצעד הגוואה בגלל צלצול הקופה.

אירופה מתנגדת לבוש בעיקר בגלל האינטרסים הכלכליים שלה, והפווטנציאל לאינטרסים הכלכליים שלה בעולם הערבי בכלל , ובעיראק בפרט. החשש של אירופה שמתקפה תטרוף את הקלפים ותסדר את הקוביות במבנה שונה, שמטבע הדברים יקטין את חלקה כתוצאה מהגדלת ההשפעה של ארה''ב. שוב הכלכלה.

לכן נראה לי שקצת מוקדם לברך על הגישה הגרמנית כנובעת מהבנה כי סכסוכים לא צריכים להפתר בכח.
אם רוצים להבין את סיבות ההתנגדוות הגרמנית, יש לחפש את האינטרסים הכלכליים הקיימים, ואלה הפוטנציאלים לעתיד, שייפגעו כתוצאה מהרחבת ההגמוניה של ארה''ב.

בברכה
רפי

_new_

מבט על המבט

אריה פרלמן (יום שישי, 06/09/2002 שעה 14:15)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

נראה לי כי ההתעסקות המוגזמת בשאלה מה תגיד צרפת ומה דעתה של גרמניה בעניין תקיפת עיראק, לא תורמת להבנת מצבנו בעולם. זאת משתי סיבות: ראשית, כלל לא בטוח שארצות-הברית מחשיבה יתר על המידה את הגחמות האירופיות, שמסורת ההתרפסות בפני רודנים לא חלפה בה עדיין מן העולם, ושנית, נראה לי שבסופו של דבר תתיישרנה המדינות הללו עם הקו האמריקני, בליווי טרוניות ואנחות חסרות-חשיבות.
יש להדגיש בהקשר זה, את תמיכתה המוחלטת והנחרצת של בריטניה, עד כדי נכונות ''לשלם בדם, ולא רק במס-שפתיים'', כדברי בלייר. די בכך על-מנת לזרות לכל רוח את אגדת ה''התנגדות האירופית''.

צבועי כל העולם, אשר אינם זקוקים לסיסמא ''התאחדו'' - שבים ותוקפים את ישראל ללא הרף וללא מעצורים. האוטו-אנטישמי התורן, הלא הוא אחינו מר בלום, מגלגל עיניו השמיימה ושואל: ''האם אי אפשר לבקר את ישראל מבלי להיחשב אנטישמי''? כמה תמים האיש, כמה טהור, זרם כוונותיו הטובות, אילו היה משתפך על דרזדן - ודאי היה משמיד שם מיליונים...
ובכן, התשובה העקרונית לשאלתו של בלום היא פשוטה מאוד: כן, אפשר לבקר את ישראל מבלי להיחשב לאנטישמי, אלא שהצרה היא שרוב-רובם של מבקרי ישראל, הם-עצמם לא מסוגלים להתאפק מלהטיח האשמות מפלצתיות ועלילות-דם.

האם ניתן להתייחס אל אמירתו של בלום, לפיה ישראל מנהלת ''מלחמת השמדה חסרת-מעצורים'' כאל ''ביקורת'', וכאל ''לא-אנטישמיות''?
אינני מתקומם נגד בלום, אך תמה אנוכי על עמיתי ומכובדי אלכסנדר מאן, המוציא את בלום 'זכאי מחמת הספק', בטיפולו העדין בו.
מה פירוש ''השמדה חסרת מעצורים''?! אין בג''ץ, הדן בהריסת בתים ובגירוש ובשאלה האם להתיר או לא להתיר לכוחות הצלה להיכנס לג'נין? אין את ח''כ זהבה גלאון ואת ב. מיכאל, נחום ברנע, שלום ירושלמי וגדעון לוי? אין מעצורים?
כמה ערבים נהרגו במלחמה זו, וכמה מהם בלתי-לוחמים? כמה אנשים נהרגו במהלכן של מלחמות הדדיות בתולדות המאה ה- 20, אשר מוסכם על כולם כי לא היו ''מלחמות השמדה חסרות-מעצורים'' מטעם אף אחד מהצדדים?

בלום איננו מבקר את שיטת החיסול הממוקד, איננו תובע מישראל להקפיד יותר על-מנת שלא ייהרגו אזרחים, איננו מביע התנגדות עניינית או משפטית להתנחלות ביש''ע או לנוכחות צה''ל שם, הוא איננו טוען שישראל מתרשלת בנסיונותיה להגיע לשיחות ולהסכם.

אין הוא מביע ביקורת, מטופשת או בלתי-הוגנת ככל שתהיה, אלא הוא פשוט מעליל על ישראל עלילת-דם נוראה בדבר ''השמדה חסרת-מעצורים''. זו איננה ביקורת, ואין שום קשר בינה לבין אשמתם של הגרמנים בשואת יהודי אירופה. זו איננה ביקורת, אפילו תהא משולחת רסן ומרושעת, זו עלילת-דם.

צדק בהחלט אפרים קישון, איש רוח יהודי וישראלי, אחד מהאחרונים שעוד שומרים אצלנו על צלם אנוש ועל צלם לאום, ולא שכחו כבוד יהודי מהו. אכן, צעד רציני מאוד הוא הצעד שנקט בו - אך גם לו הרי מותר מפעם לפעם למחוק את החיוך.

כמה מנוגדת ההשתלחות של בלום, להיסטריה הרגשנית של אימהות גרמניה, המדקדקות בפרטי-פרטים ובגווני-גוונים בדבר ההתייחסות לסינים.
עם כל הכבוד, ממתי זכאים הסינים להתייחסות כה מעודנת? שמא קרבנות המה? ואם היו קרבנות, והרי גם היהודים היו קרבנות - האם מקנה להם הדבר כרטיס-חסינות-לכל-החיים? מדוע זכאים הסינים לרחמנות בתר-קולוניאלית, אם הם כובשים ומדכאים את טיבט ורודפים את הנזירים הפאציפיסטים, או רומסים חיים סטודנטים בלתי-חמושים בכיכר טיאנאנמן (''כיכר השלום השמיימי''... איפה אתה, קישון?), או מוציאים להורג בסיטונאות מיני מתנגדי ו''מתנגדי'' משטר?

ומדוע, מתוך עשרה קבין של מידת הרחמים וההבנה אשר ירדו על העולם הבתר-קולוניאלי, לא נקבל אנו קב אחד? מדוע כאשר משמידים באפריקה מיליון איש, מצקצקים המערביים בלשונם, ומכנים את הטבח האכזרי ''לא בסדר'', ואילו כאשר אצלנו קורים דברים שהם ''לא בסדר'', כגון, נניח, ביזה פה ושם, מתגוללים עלינו בזעקות ''השמדה'' כאילו טבחנו מיליון איש?

למנכ''ל-כל-המנכ''לים פתרונים.

אבחנה יפה פרש בפנינו אלכסנדר מאן, ביחס לפחדים העמוקים הקיימים בלב הגרמנים, בכל הנוגע לימניות-יתר חלילה.
זוהי אכן ראיה ליעילותה של ''חוויית החורבן'', אותה חוו הגרמנים במהלך מלחמת העולם השניה ובעיקר בסופה, והיא אשר הטביעה בלבבם הקיבוצי את אהבת השלום...
עלינו ללמוד לקח זה היטב, וליישם אותו על אוייבינו, ככל שרק נוכל.

בהצלחה לאלכסנדר מאן עם פרישתו הזמנית(?) מביטולה הזמני של פרישתו הקבועה, ותודה על סיועו ועבודתו הטובים והנאמנים. שנה טובה אלכסנדר ולכל עם ישראל.

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.