שלושה פרקים נוספים מהמחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו של עמוס עוז – זיקתו המיוחדת לסוגה השירית בספרות.
הקדמה
בשני פרקיו הקודמים של המחקר הובלטה התחבולה הראשונה שבעזרתה פיצה עמוס עוז את עצמו על נטישת הכתיבה של שירה לטובת הכתיבה של סיפורת, והיא תחבולת ''המשורר הנסתר'' אשר איפשרה לו לקיים את אהבתו המסורה לשירה במקביל להתבססותו כמְספר.
תחבולת ''המשורר הנסתר'' התבטאה בשילוב דמויות של משוררים בעלילות סיפוריו ובמעקב אחרי עולמם הרוחני ככותבי שירה בתחנות שונות של חייהם, מגיל הנעורים ועד הגיעם לגיל מופלג.
באופן זה, כ''משורר נסתר'', התנסה עוז עצמו בכיסופיהם הספרותיים של משוררים, בהתלבטויות שלהם, במאבקיהם עם השפה ובייסוריהם להשלים שורה מוצלחת וללטש שיר מושלם. בה-בעת העניקו לו המשוררים, ששילב כדמויות בסיפוריו, הזדמנות לבטא את השקפתו על ''סוד השירה'' ואף לבדות להם שורות שיר וגם שירים שלמים.
במילים אחרות: המשוררים שבדה בסיפוריו העניקו לעמוס עוז הזדמנות לפרסם תחת זהותם את שירתו, שירת ''המשורר הנסתר'', בעודו מצטייר בעיני הקוראים ככותב סיפורת בלבד.
יתר על כן: עמוס עוז נטה חיבה לדמויות המשוררים בסיפוריו וגם גילה הבנה להפכֵי הרוח בנפשם ולחותם החריגות שדבק בהם בחברה, אך בה-בעת ביטא את החיבה ואת ההבנה הללו בניסוח אירוני ולעיתים גם סאטירי, כלועג לעצמו על הדחף החזק שנותר בו כל השנים לכתוב שירה ואף להסתייע בתחבולת ''המשורר הנסתר'' כדי לפרסמה.
תחבולת ''המשורר הנסתר'' לא היתה התחבולה היחידה שבאמצעותה ביטא עמוס עוז את זיקתו הביוגרפית המיוחדת לסוגה השירית בספרות. בצידה הפעיל תחבולה נוספת והיא תחבולת ''הלחישה בְשירים'', אשר תוסבר ותודגם בפרקים הנוספים שאני משחרר כעת לפירסום מתוך המחקר.
כל מה שאפשר להוסיף בשלב הזה על תחבולת ''הלחישה בְשירים'', מסתכם בשתי המסקנות הבאות:
א. תחבולת ''הלחישה בְשירים'' הינה מקורית יותר מקודמתה – תחבולת ''המשורר הנסתר'', ולכן יידרשו שלושה המשכים כדי להשלים את הסברתה ואת הדגמתה.
ב. מאחר שלא זכורה לי הפעלה קודמת של תחבולת ''הלחישה בשירים'' על-ידי אחד מכותבי הסיפורת האחרים בדור הנוכחי – לכן אני מניח כי עמוס עוז הינו הסופר העברי שהפעיל אותה לראשונה והוא שזכאי לזכויות היוצרים על המצאתה, אלא אם כן יקום מישהו ויפריך הנחה זו באמצעות הוכחה שהתחבולה כבר הופעלה בעבר על-ידי מספר עברי אחר.
שיטות הציטוט משירים
רבים מכותבי הסיפורת העבריים נהגו לצטט ביצירותיהם פסוקים שיריים מהתנ''ך ושורות משיריהם המוכרים של משוררים בני דורם, והם עשו זאת הרבה שנים לפני שעמוס עוז אימץ את הנוהג הזה גם בספריו.
על-פי נוהג זה רשאי היה כותב מאוחר להציב ציטוטים ממשורר שפעל לפניו בשני מקומות ביצירתו. הראשון – בפתח הכרך הסיפורתי, בתפקיד של מוֹטוֹ ליצירה, כדי לרמוז על נושאו של הסיפור, על בשורתו ולפעמים גם על המקור שממנו שאל המספר את השם לספרו. והשני – בגוף יריעת הסיפור, כחלק מדברו של ''המספר'', או כחלק מחילופי הדיבור בין גיבורי העלילה, אם כדי להעשיר את תוכן דבריהם של הגיבורים ואם כאמצעי איפיון המעיד על השכלתם ו/או על השתייכותם לחוג חברתי הצורך תרבות גבוהה.
מאחר שהבלעת שורות משירים בגוף יריעת הסיפור בשיח הגיבורים הפכה לנפוצה ביותר בספרים הנדפסים כיום בסיפורת הישראלית, גדל לאחרונה מספרם של כרכי הסיפורת, שבסופם נוסף עמוד המפרט את בעלי זכויות היוצרים על השורות אשר צוטטו. הפתרון הזה בא למנוע תביעות מצד משוררים ויורשיהם נגד כותבי הפרוזה בגין פגיעה בזכויות היוצרים שלהם. והוא תחליף לאפשרות האחרת, שהיא בלתי-נוחה בעליל: לשתול הערה על המקור ממנו צוטטו השורות בצמוד להופעתו בטקסט. הפתרון הזה אכן הועדף ברומאנים הבאים: ''
פעם בחיים'' של
מירי רוזובסקי (2009), ''
וודקה ולחם'' (2010) של
מירה מגן, ''
עד שיום אחד'' של
שמי זרחין (2011) ו''
נוילנד'' של
אשכול נבו (2011).
הציטוטים ב''קופסה שחורה''
ממש כמו מְספרים אחרים, השתמש גם עמוס עוז באפשרויות הללו, ואף הגדיל לעשות, כאשר הפעיל את שתיהן ביחד, באחד מספריו הראשונים בתבנית הרומאן – ברומאן ''
קופסה שחורה'' (1987).
בפתח הרומאן ''
קופסה שחורה'' הציב עוז כמוטו שלושה בתים מהתשעה שקיימים בשיר ''הבֶּכִי'' מתוך ''
שמחת עניים'' ל
נתן אלתרמן. ובנוסף לכך כלל בגוף עלילת הרומאן (בעמ' 152) בית משיר אחר הכלול ב''
שמחת עניים'', והוא השיר ''החוֹלֶד''. שני הציטוטים מלמדים על הערכתו הגדולה לשירת אלתרמן ובתוכה לפואמה ''
שמחת עניים'' משנת 1941, שממנה בחר, כזכור, לצטט גם בדבריו של המשורר אריה חורש לבתו נוגה ברומאן המוקדם שלו, ''
מקום אחר'' (שם בחר לשלב בדברי האב שורות אחדות מהשיר ''קץ האב'').
שני הציטוטים האלה מתוך ''
שמחת עניים'' (שלושת הבתים מהשיר ''הבֶּכִי'' במוטו והבית מהשיר ''החוֹלֶד'' בגוף העלילה) השתלבו היטב ברומאן ''
קופסה שחורה'', משום ששירי הפואמה הזו – המנוסחים כשירי נמען, שבהם פונה הגבר ממשכנו בעולם הרפאים אל אשתו שהתאלמנה ועודנה בחיים – התאימו להפליא לעלילת הרומאן ''
קופסה שחורה''.
בעלילת הרומאן הזה מתוארים יחסי משיכה-דחייה שהמשיכו להתקיים בין אלכס ואילנה גם אחרי שאהבתם היצרית החזקה הסתיימה בגירושים. דווקא המרחק הפיזי בין אלכס ואילנה – אשר ניתן להשוותו לשהייה של גיבורי ''
שמחת עניים'' בשני עולמות שונים – שיקם אצל אילנה את הגעגועים אל אבי בנה, בועז. ובתואנה שהיא דואגת לעתידו של בועז, חידשה את הקשר עם אלכס באמצעות מכתבים, אחרי שנודע לה כי אלוף נעוריה נוטה למות ממחלה ממארת. שלושת הבתים שציטט עוז במוטו משקפים יוזמה כזו, אך בהיפוך זהותו של היוזם. בעוד שבפואמה של אלתרמן הדמות הגברית יוזמת את הפנייה אל הדמות הנשית, אילנה היא היוזמת את הפנייה אל אלכס ברומאן ''קופסה שחורה'' של עמוס עוז.
ואשר לשילוב בית מהשיר ''החולד'' בגוף עלילת הספר, נחוץ להבהיר את ההקשר המצדיק זאת: ביום שבו התיר בית המשפט את נישואיהם, העביר אלכס פתק לאילנה באמצעות עורך דינו, זקהיים. בפתק הזה רשם אלכס בכתב-ידו את השורות הבאות מתוך השיר הזה:
|
|---|
אַתְּ עַצֶבֶת רֹאשִׁי הַמַּקְרִיחַ,
אַתְּ יְגוֹן צִפָּרְנַי הַגְּדוֹלוֹת,
אַתְּ שִׁמְעִינִי בְּנֵפֶץ הַטִּיחַ,
בְּחֵרוּק הָרִצְפָּה בַּלֵילוֹת.
|
הלוחש בְּשירים (חלק א')
