מה זה?

בעקבות פרשת כי תבוא - אמינותם של מורי הלכה

רון בן יעקב (יום ראשון, 25/08/2002 שעה 0:38)

בעקבות פרשת כי תבוא - אמינותם של מורי הלכה

רון בן יעקב

מהמעט שלמדתי על פרשת ''כי תבוא'', הבנתי שתוכנה הופך אותה לפרשה קשה ומאיימת במיוחד. מצד אחד, פרשה זו מכילה מצוות שונות הקשורות בארץ ישראל, בביכורים ''כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה...ולקחת מראשית כל-פרי האדמה''. הפרשה גם מדברת על מצוות סוציאליות כמו מעשר ויחס לגר, יתום ואלמנה, והטלת עול פרנסת כלי הקודש על הציבור ''ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו''.

אך מצד שני, הפרשה מכילה תוחכות קשות המאיימות על כל מי שנוטה מדרך האלוהים. ברשימת ששת הקללות הנוראות שיחולו על ראשם של העוברים על מצוות התורה כלולים ''ארור פרי-בטנך'' וגם ''יככה יהוה בשחפת ובקדחת...והיתה נבלתך למאכל לכל-עוף השמים''. האיום המחריד הזה מרוכך על ידי סידרה של הבטחות נאדרות הכוללות פרסים כגון ''ברוך טנאך ומשארתך...יתן יהוה את אויבך הקמים עליך נגפים לפניך''.

המצווה האחרונה ברשימה הכלולה בפרשת כי תבוא,זו שבאה לסכם את הברכות והטובות שהקב''ה יעניק לשומרי תורתו, היא ''כי תשמור את מצות יהוה אלהיך והלכת בדרכיו''. אחד הפרושים לציווי ''והלכת בדרכיו'' הוא שעליך לעשות מה שהוא עושה, ''מה הוא אף אתה''. משמע, אם הוא חנון אף אתה הייה חנון. אם הוא רחום גם אתה מצווה להיות רחום ואם הוא (האל) קדוש, גם אתה חייב להיות קדוש. זאת היא גם דעתו של הרמב''ם שבהלכות דעות כתב על אידאל האדם, כשהמצווה הראשונה היא זאת הדורשת ''להדמות בדרכיו''. ופרושה היא חובת הבחירה בדרך הזהב או הדרך האמצעית, שהיא דרכו של האל.

יהודי חייב להתייחס ליהודי כחיקוי לדרכי אדוני. אהבת האלוהים איננה מספקת אלא חשובה הדרך בה האהבה הזו מבוטאת, זאת אומרת ''והלכת בדרכיו''. ההתנהגות שבין יהודי ליהודי, חיי היום יום שלהם היא היישום של אותה אהבה.

אהבה זו וחובת יישומה מופעים בתפילות מנחה וקבלת שבת. אז אומרים את ''מזמור שיר ליום השבת'' הכולל את הפסוק מתהילים ''להגיד בבוקר חסדך. ואמונתך בלילות''. לא רק שיש להלל את האלוהים ביום כשגדולתו והודו פרושים לעיננו, אלא שיש לשנן את האמונה בחסדו גם בלילה, בחושך. יש לחזור ולחזק את האמונה גם בזמנים קשים, גם בלילות אפלים הנופלים על האדם.

ברם, החובה הזו הינה חובה אישית שמחייבת ומוטלת על כל אחד ואחד ''אמונתך'' ולא ''אמונתנו''. אבל איך יתגבר ויצמח באדם רגש האמונה. כיצד ילמד את המצוות המוטלות עליו. החזון איש אמר שאין חכמה בעולמנו בלתי אם עברה לנו דרך נשמת חכם חי. משמע, כל הידע והלימוד שלנו מגיע אלינו דרך מורה, מלמד וחונך. אולם, כיצד נדע שאפשר לסמוך על אדם מסוים שיוכל להיות עבורנו ''נשמת חכם חי''?

ידועה המימרה ''אנחנו נצבים על כתפיהם של ענקים'' כשהכוונה שחכמי הדורות הקודמים היו משכמם ומעלה, והדור לא יכול להתעלם מדבריהם. הדור הזה אמור לקבל מתוך ענווה (כך כתב לאחרונה אחד מבאי האתר) את דברי קודמיו, ונסיון לסתור אותם או להפריך את דבריהם עלול להיות מוכתם בכתר היוהרה.

נראה שתי דוגמאות, שנלקחו באקראי משלל הדברים שכתבו שני האישים להלן.

''יש לשרוף את כל היהודים בשעת הצגת נתן החכם'' אמר הוגה אחד. ''[אני מקווה ש]פילגש זו של העולם [היהודים] תהייה למאכולת אש'' הוסיף במקום אחר, ובאחד מכתביו המפורסמים ביותר הוא כתב (בפרפרזה על ענק רוח אחר) ''שטר החליפין הוא האל האמיתי של היהודי. האל שלו אינו אלא שטר החליפין המדומה...מי יבחין באחיזת-העינים המעושות, כי הודבקו בזעת-אפם הקדושה של גאוני שנות אלפיים?''

אבל, אותו אחד הותיר לנו את התובנה הדקה והעמוקה, ושהמלים הבאות הם רק חלק מהמאמר השלם שלו וככזה, הן רק צל חיוור ודל למקור המלא:

האם אלו גלים
שנוצרו מרוח ים?
האם אלו עבים
בבושם ארוגים?
האם לשאוף?
להקשיב?
לשתותם,
לשקוע בתוכם?
בריחם המשכר
מות מהפנט
בים הרוגש,
באוקינוס של קולות,
בנשמת העולם
מעמקי יה, -
לשקוע עכשיו,
לצלול עתה -
עילפון ליל -
עונג אחרון!

הוגה שני כתב את הדברים הבאים שכמדומני מדברים בעד עצמם ואינם נזקקים לפרושים:

''הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהיה משמעם שהוא קונה האשה לא שיהא משמע שהקנה עצמו לה...אמר לה...הריני בעלך...אין כאן קידושין...אמר לה את אשתי...או הרי את קנויה לי... שלי... לקוחתי... הרי זו מקודשת''.

אולם, אותו חכם גם הורה לנו כיצד יש לבחור שופטים:

''אין מעמידין בסנהדרין... אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות... ודרכי... הקוסמים והמכשפים... כדי שיהיו יודעים לדון אותם''.

איזה מדברי ענקי הרוח האלה עלינו לקבל? האם העירבוביה הזו בין פירכות, אמונות שווא, אטימות ורשעות, לבין עומק מחשבתי ויצירתי המגובה בהבנה דקה של טבע ונפש האדם, אמורה להכתים את כל יצירתם? האם מותר לנו לבור את הפנינים הרוחניים מהגשמיות המאוסה של כתביהם?

זאת אומרת, האם האנטישמיות הארסית של ריכארד וואגנר אמורה לפסול את העובדה הבלתי מעורערת שיצירתו האלמותית היא אחת מפסגות הרוח האנושית? האם הסקסיזם הארסי של הרמב''ם אמור לערפל את חדות ההבנה וההארה שהוריש לנו?

כמובן שיש הבדל נוסף ומהותי בין ריכארד וואגנר למשה בן מימון. כתבי האחרון הם כתב הלכה בעלת תוקף מחייב, אשר משפיעה באופן מידי ויומיומי על חיי כל מי משחזיק בהם, ולכן אין לו מן הסתם כל ברירה, וכפוי עליו לקבל את המוץ והבר יחדיו.

אזי, אותה ''נשמת חכם חי'' איננה מחוסנת בפני ביקורת, בפני שלילה ובפני חרפות. מכך גם שאת התורה שאותו חכם מנסה להעביר יש לקבל עם יותר מקמצוץ של מלח, לא לחשוש לבקר ואף לשלול ולבטל אותה. על ידי כך ניתן אולי לראות שפרשת כי תבוא איננה תאור של מציאות מסוימת או נשאפת, אלא של אשלייה מדומינת שעברה אלינו דרך נשמותיהם של חכמים חיים שגם הם, כמונו, נתונים תחת עולו של טבע משתנה. טבע הגורם לעיוות, לדוגמתיות, לטעויות מושרשות אך גם ליכולות להפיק פה ושם איזו פנינה.

ההוגה הראשון הוא כמובן המלחין הגאוני ריכארד וואגנר. הציטטות לקוחות מיומניה של אישתו, קוזימה, מחיבורו ''היהודים במוזיקה'' ומהאופרה ''טריסטאן ואיזולדה'' (בתרגומי העילג מאנגלית)

השני הוא הרמב''ם והציטוטים לקוחים מתוך ספרו ''משנה תורה''.

הצגת המאמר בלבד

הסקסיזם אינו של הרמב''ם

אליצור סגל (יום ראשון, 25/08/2002 שעה 8:50)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

לק''י
רון, מה שאתה קורא סקסיזם אינו של הרמב''ם. הרמב''ם רק מעביר ככתבו וכלשונו את מה שניתן מפי הגבורה בהר סיני - לא יותר ולא פחות. יש לך טענות על כך פנה לכתובת הרלונטית - הקב''ה בכבודו ובעצמו ואל תלונן על שליחיו שממילא אינם יכולים לעשות כלום בענין.
אליצור

_new_

אלמותיותו אינה סופית עדיין

שרית ילוב (יום ראשון, 25/08/2002 שעה 16:21)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

באשר לווגנר, אין זו עובדה בלתי מעורערת ש''יצירתו האלמותית היא אחת מפסגות הרוח האנושית''. גם בין מבקרי המוסיקה הוא לא ''פייבוריט'' מקיר אל קיר, שלא לדבר על המאזינים מן השורה, אשר מעדיפים עשרות מונים את בטהובן, באך, ברהמס ואחרים.
צריך לזכור שכמו תהילתם של אמנים אחרים שהיו בני טיפוחים של שלטון מסוים, גם תהילתו של ווגנר עשויה להתעמעם עם השנים ובפרספקטיבה היסטורית.
הבעיה היא שאצלנו, בגלל תסביכי היהודים, כל יוצר אנטישמי מהווה אתגר לכושר ה''ניתוק'' של יהודים מסוימים: מי יצליח לנתק חזק יותר בין אישיותו הנבזית לבין יצירתו ה''אלמותית''. ולכן, ככל שהאיש נבזה יותר כך נדרש ה''מנתק'' להפליג בשבחי יצירתו.
באשר לרמב''ם, ניתן לכנות אותו ''סקסיסט'' כמו שניתן לכנות את כסנופון בכינוי הגנאי הזה (ב''משתה'' שלו הוא מתייחס לסוקרטס ולאשתו המרושעת כסנטיפה). למעשה, כמעט כל היצירה האנושית ה''אלמותית'' (באמת) - אם מכניסים אותה למיטת סדום של הפוליטיקלי-קורקט, תימצא לוקה בסקסיזם, ראסיזם (יעני, גזענות) ושוביניזם מסוג כלשהו.
נראה אפוא, שהבעיה היא לא היצירה האלמותית אלא הפוליטיקלי קורקט ונראה שאחד מהם יצטרך לרדת מעל הבמה.

_new_

גדולתו של וואגנר איננה מוגבלת רק ליצירתו

רון בן-יעקב (יום ראשון, 25/08/2002 שעה 18:35)
בתשובה לשרית ילוב

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

כל מבקר באולם קונצרטים, קלאסי או רוק, נתון מבלי משים תחת השפעתו של וואגנר - אולם חשוך, התרכזות בבמה מוארת ועוד. כל מי שחובב מוסיקה קלאסית נתון תחת השפעתו של וואגנר (וגם כמדומני מנדלסון) - תפקידו של המנצח כאחראי יחיד על פרשנות וביצוע של היצירה. כל מי שמבקר בקולנוע (בעיקר הוליוודי) נתון תחת השפעתו של וואגנר - המוסיקה כחלק אינטגרלי של העלילה, כמבשרת תפנית עלילתיות (תן לי מוזיקה של לילה ביקש פוגי), כאלמנט אמנותי שתפקידו להשפיע על רגשות הצופה - פחד, שלווה, מתח, אהבה (כל אחד יכול להזכר בקטע מוסיקלי שקשור לסרט מסוים). מוזיקה שמשחקת תפקיד בעלילה כמו כל דמות אחרת, מספרת קטע מהעלילה (2001 של קובריק). תעשיות הסרטים, מופעי הרוק ומיצגים נתונים תחת השפעתו הברורה של וואגנר - האמנות הטוטאלית שמאחדת תמונה, צליל ותנועה. רק שאצלו האיחוד הזה נמצא במדרגות הרבה יותר גבוהות - השימוש בשפה, החשיבות למלה מסוימת ולא אחרת, להברה ועיצור מסוימים בהקשר לסיטואציה רגשית או עלילתית, אחדות ורצף ההתרחשות האמנותית. שלא לדבר על ההשפעה המכרעת שיש לו על מלחינים שבאו אחריו, אם הם הלכו אחריו או הלחינו נגדו.

האם הסקסיזם של כסנופון פוטר את הרמב''ם?

עפ''י אליצור כן, משום שהרמב''ם טוען לחפותו ומסתתר מאחורי גבו של אל. אבל, בניגוד לכסנופון ו-וואגנר, לדברי הרמב''ם יש תוקף מחייב, גם לסקסיזם והיהירות שמופגנת מהם וגם לשכל הישר ולהבנה הדקה שגלומה בהם. אי אפשר להפריד בישום היומיומי בין אלו לאלו.

_new_

גדולתו של ואגנר - בעיני המתבונן בלבד

שרית ילוב (יום שלישי, 27/08/2002 שעה 11:23)
בתשובה לרון בן-יעקב

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

דברים ששמעתי מפי המוסיקולוג והמלחין ד''ר דניאל שליט, מחבר הספר ''יודע נגן'' (ר' קישור) :
''ואגנר המוסיקאי אינו מעל לכל ביקורת. אדרבא, יש הסבורים שהוא מהווה הרס המוסיקה והטעם המוסיקלי, שהוא דקדנטי וקיטשי... האופרות שלו שואבות בחלקן מן המיתולוגיה הטבטונית, וחלקן מעולם הנצרות. אלה הם דבר והיפוכו: הטבטוניות מעלה את מלוא קשת הדחפים הייצריים, והנצרות - את הנזירות והפרישות מהם; בין שני הקטבים האלה נע האיש ואגנר ומיטלטלת התרבות הגרמנית כולה. בכל אופן, שני המקורות הללו די בהם כדי שיהודי יתייחס לואגנר בזהירות... יש במוסיקה הזאת נרקוטיות, סחיפה רגשית עזה, בומבסטיות הגובלת בדמגוגיה, שהופיעו גם בנאציזם. כמובן''.
בספר אחר שלו, ''שיחות פנים'', מביא דניאל שליט מדברי חסידי ואגנר אבל גם מדברי מתנגדיו, והם אינם מעטים:
צ'ייקובסקי (במכתב לאחיו) : ''עם סיום 'דמדומי האלים' חשתי שחרור משבי.... בעבר, שימחה המוסיקה בני אדם וכעת היא מענה וסוחטת אותם''. מתוך

Nicholas Slinimsky, Lexicon of Musical Invective,
University of Washington Press, 1969

רימקסקי-קורסקוב: ''המוסיקה של ואגנר דוחה אותי. עיוותים צליליים העוברים את גבול האפשרי. קאקופוניה ואיוולת מפוזרים לכל אורך דפי 'זיגפריד'''. מתוך

Nicholas Slinimsky, Lexicon of Musical
Invective, University of Washington Press, 1969

וגם ניטשה, אשר מחסיד ואגנר הפך למתעבו: ''ואגנר הוא הרס גדול למוסיקה. הוא גילה בה את הכלי לגרות עצבים עייפים - בזאת הביא עליה מחלה... ההיה ואגנר מוסיקאי בכלל? הוא ויתר על כל חוקיות שבמוסיקה, על מנת לעשות ממנה מה שהיה דרוש לו: רטוריקה של תיאטרון. המוסיקה של ואגנר, כשאין חסותו של הטעם התיאטרוני פרוש עליה... היא פשוט מוסיקה גרועה. לעולם אין ואגנר שוקל בדברים מתוך איזה מצפון של מוסיקאי: הוא רוצה את הרושם, לא-כלום זולת הרושם. הוא זכה באהדת ההמונים - הוא השחית את הטעם... ואגנר משפיע כשימוש ממושך באלכוהול. הוא מטמטם, הוא ממלא הת הקיבה ריר...'' (מתוך ''פרשת ואגנר'' תרגום י. אלדד, שוקן תשל''ג)

קישורים:
קישור: http://www.bakbook.co.il/bookstore/bookstore.asp?cat...

_new_

שרית - כרצונך. אבל לא תוכלי להתעלם ממנו

רון בן-יעקב (יום שלישי, 27/08/2002 שעה 16:49)
בתשובה לשרית ילוב

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

_new_

אם בזאת גדולתו של ואגנר - דייני

שרית ילוב (יום רביעי, 28/08/2002 שעה 21:20)
בתשובה לרון בן-יעקב

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

אם בזאת גדולתו של ואגנר - שאינני יכולה להתעלם ממנו (עד הודעה חדשה) - דייני.

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.