שתי החלטות חשובות ויוצאות-דופן נתקבלו בימים אלה. האחת – הצבעת הכנסת על ''חוק המסתננים'', חוק המורה על הכנסת המסתנן מרגע לכידתו למתקן שהייה לשלוש שנים, וזאת - ללא העמדה לדין. וההחלטה השנייה – הכרעת הבג''צ ברוב של שישה שופטים לעומת חמישה, בסוגיית ''חוק האזרחות'', הקובע כי ערבים, אזרחי המדינה לא יוכלו לחיות בישראל עם בני זוגם שהם תושבי השטחים. אלה שתי החלטות שונות לחלוטין, האחת חוק הכנסת והשנייה – פסיקת בג''צ, ואף על פי כן – מניע משותף עומד מאחורי שתיהן - לשמר את אופייה הייחודי של מדינת ישראל.
הרבה דובר ונכתב בעניינן של שתי החלטות אלה, רבות עסקו בהשלכות המשפטיות, המדיניות והמוסריות של כל אחת מהן. לא אעסוק בכך. אני מבקש להרחיב קמעה בכותרת המשותפת לשתיהן, למה זו מערכה אבודה.
הבעיה האמיתית, בשתי ההחלטות, היא השילוב של גיאוגרפיה ודמוגרפיה.
ישראל נמנית על אחת ממדינות העולם ה''מערבי''. אחת המדינות המפותחות, שאוכלוסייתן נהנית מרמת חיים ומאיכות חיים גבוהות. מדינות אלה הפכו להיות למיעוט באוכלוסיית העולם. רק לפני כמאה שנה היוו מדינות אלה כשליש מאוכלוסיית העולם, היום הן מהוות שביעית בלבד. אוכלוסייתן לא גדלה כמעט במאה השנים האחרונות, לא כן אוכלוסייתן של המדינות הנחשלות והעניות זו הכפילה ושילשה עצמה. והתוצאה הבלתי נמנעת – ניסיונות בלתי פוסקים להגר ולהסתנן אל אחת מן המדינות-הכלכלות המפותחות והעשירות.
קיים לא רק היצע, ורצון לחדור ולהיקלט במדינות ''מערב'' אלה, קיים גם ביקוש – המשקים והכלכלות המפותחים מחפשים את כוח העבודה הזול, מבקשים את עובדי הצווארון הכחול, את הפועל הזר המסתפק אמנם בפרוטות, אלא שפרוטות אלה נחשבות אצלו להון תועפות בשלב הראשון לפחות של קליטתו בשוק המפותח.
עד כאן הבעיה הדמוגרפית, אלא שבמקרה הישראלי קיימת גם בעיה גיאוגרפית. ישראל הקטנה מוקפת בגבול יבשתי, כאשר סביבה מדינות השייכות כולן למדינות מרובות האוכלוסייה והבלתי מפותחות.
אהוד ברק הגדיר את מצבה של ישראל כ''ווילה בג'ונגל'', אלא שהגדרתו הייתה פוליטית ביסודה. הוא ביקש לתאר את העימות הקיים בין אוכלוסיית ה''ווילה'' לבין מדינות ה''ג'ונגל'' שסביבנו. הבעיה עימן מנסות שתי ההחלטות שהתקבלו להתמודד היא ניסיון נואש למנוע מתושבי הג'ונגל לחדור לתחומי הווילה. הניסיון מלמד כי זה ניסיון נואל בכל מקרה, אלא שחדירה זו קשה לאין ערוך משנדרש לחצות את הים על מנת להגיע ל''ווילות'' המערביות. לא כן כאשר כל מה שנדרש זו חציית קו יבשתי, אפילו אם בחלקו הוקמה כבר גדר חוסמת.
ה''ווילה'' הישראלית נדרשת להתגונן בדרום מול עשרות מיליונים של תושבי מדינות אפריקאיות השואפים לעבור את מצרים, לחצות את חצי האי סיני, ולחדור לאילת או לנגב, ומשם ל''גן העדן'' של ה''ווילה'' הישראלית. ממזרח, מצויה האוכלוסייה הפלסטינית שביהודה ושומרון, ומאחוריה כל הפזורה הפלסטינית שבירדן, בסוריה ולבנון.
עבור רובה המכריע אין מדובר במימוש ''זכות השיבה'' הפוליטית, אלא גם ואולי אף בעיקר – לנטוש את חיי ה''ג'ונגל'' ולעבור למדינה מערבית מפותחת. ממש כשם שעושים זאת הטורקים, הפקיסטנים והצפון אפריקאים במדינות אירופה.
ישראל מנסה להתגונן. סיכויי הצלחתה קלושים, לדאבון לב.
מערכה אבודה
צריך פשוט לעשות
