פריצתו המתוכננת של יאיר לפיד לפוליטיקה עשוי לסייע לאפקט הדומינו אם אריה דרעי יצטרף למרוץ. במקרה זה כול מערך הבחירות המפלגתי יתערער ואולי בכך יש תקווה לשינוי ואפשר אף למהפך בזירה הפוליטית המסובכת והמאובנת והמסוכנת שלנו.
• • •
החברה הישראלית היא עדיין חברה שבטית, לא בהרבה שונה מאשר אצל שכנותיה, כאשר הלאומנות והדת על גווניה השונים הן חלק מן השבטיות. החברה הישראלית היא גם חברה שמרנית. זה בא לידי ביטוי, בין היתר, גם במציאות שבה בשעה שהשלטון לא מטיב עם האזרח בתחום הכלכלי החברתי- הבוחר לא ישנה את הכוון הפוליטי בבחירות. זה גם קשור בתפיסה מעוותת של העוצמה שלנו, בשנאת אלה שמחוץ לשבט, וגם במנטרה שלא מחליפים סוסים במעלה ההר, כאשר אצלנו בעצם מדובר במורד, תלול למדי.
רק במקרה אחד בא המהפך מלמטה מן ה-grassroots בבחירות של שנת 1977 כאשר הליכוד בראשות
מנחם בגין עלה לשלטון לאחר גלות מאז הקמת המדינה (למעט תקופה קצרה שבה היה שותף- במלחמת ששת הימים). אולם אפשר שאילו ישראל יצאה מנצחת ללא עוררים במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, יתכן מאוד ומפא''י על שותפותיה היו נשארים בשלטון לפחות עד כמה שנים.
אם זאת היא פרדיגמה נכונה, אזי ספק רב אם המחאה החברתית הגדולה, ללא תקדים, תתורגם למעשים בבחירות הקרובות. זאת אף שחלק מצמרת המחאה פונה לכוון הפוליטי. היא מן הסתם תיבלע באחת המפלגות- מר''ץ, אם היא עדיין תהיה על המפה, או מפלגת העבודה. אין בכך רע אם צעירים אלה ישולבו בפועל במערך המפלגתי. ככלות הכול, איכות האנשים היא שאמורה למשוך את הבוחר כאשר הבחירות הן לא מקומיות אלא יחסיות ארציות- הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית.
בהקשר זה הודעתו של
נועם שליט על הצטרפותו למפלגת העבודה, אין בה שום פגם, לא מוסרי ובוודאי שלא פוליטי. הדבקת תווית עליו, הן מצד פוליטיקאים והן מצד פרשנים או טהרנים, כניצול קוניונקטורלי של המסע לשחרור בנו, לצורך פוליטי, אין לה הצדקה כלשהי. זאת גם אם הוא היה מצטרף לליכוד. שכן ההגינות מחייבת להודות שמי שהכריע בשחרור שליט היה יו''ר הליכוד, ראש הממשלה ביבי נתניהו. שליט הצהיר על כך בהגינות. בסופו של דבר אין זה כלל בטוח אם זה יפעל לטובת העבודה או זה יפעל כבומרנג. יתרה מזאת אני מייחל שאנשים מסוגו של נועם שליט יצטרפו גם ל''ליכוד'', גם ל''ישראל ביתנו'' ולכול מפלגה חשובה ובכך יעלו את רמתה של הכנסת שהיא למטה מגובה ים המלח. ובכלל, האם גנרלים לא נכנסו לפוליטיקה על ניצחונות, כאלה שעלו בדמים תרתי משמע. ''קבלות'' הן אשרת כניסה לזירה הפוליטית. אבל לא בכך העניין.
הציבור שטוף תעמולה
אינדיקציות לאנומאליה הפוליטית אצלנו לא חסרות. הנה, לאחר הקיצוץ הרוחבי בתקציב כול משרדי הממשלה לשם ממון חינוך חובה חינם החל בגן, התלוננו ראשי הרשויות בפריפריה כי זה יחמיר את מצבם, שכן הם כבר נהנים מחינוך חינם. האם העובדה כי בכול מקרה שהפריפריה נדפקת תזיז להם לעסקנים המקומיים בבחירות הקרובות? הניחוש שלי הוא: שלא. למה? ככה!!! .אפשר לקרוא לזה, כפי שרבים סוברים, דינאמיקה של תרחיש שמגשימה עצמה. כמו למשל שאלה: אם לא ביבי אז מי? שאלה מעוותת אם לא מטופשת. מה שכן הוא שישראל היא מדינה שטופת תעמולה, כמעט צונאמי. גם כאשר ''האמת'' רואה אור, אינך יכול להיות בטוח שזאת המילה האחרונה. בתעמולה,לצערנו,השתמשו בהצלחה לזמן ממושך משטרים טוטליטריים אשר העיקרון שלהם קבע כי שקר ככול שחוזרים עליו הופך לאמת. אלה סברו, ובמידה מסוימת של צדק, כי להמון יש יכולת קליטה מוגבלת, תפישה מוטעית ונטייה לשכחה. משום כך יש להלעיט אותו בסיסמאות ממוקדות למספר מצומצם של נושאים, במסרים קצרים וקליטים ובחזרה מרובה. בין קווים מנחים אלה נקבע כי יש לעורר את הרגש ולא את האינטלקט ולכן המדיום הוא המסר. התעמולה חייבת להיות מובנת לכול, למשל נושאים ביטחוניים- קיומיים, תנועות חברתיות בשרות גורמים זרים וכיוצא באלה סיסמאות אשר השלטון מעוניין שיופצו שוב ושוב. פעם זאת הייתה התעמולה הכתובה וכיום זאת התעמולה החזותית, אף כי אין לזלזל בחינמון כמו ''ישראל היום''.
משום כך מרב השינויים אצלנו בא מלמעלה, ושוב לא הרבה שונה מאשר במדינות שבמהותם אינן דמוקרטיות. במקרה זה אותו ציבור שרוצה לראות שינוי נאחז בדמות רעננה שמופיעה על הבמה. אם זה פרופסור, רב אלוף (מיל.)
יגאל ידין, איש המדיה
טומי לפיד או הבן שלו, יאיר. איש התקשורת יאיר לפיד הודיע בראשית השבוע למערכת החדשות של ערוץ 2 על עזיבת החברה בשל רצונו להתמודד במערכת הבחירות הקרובה. לפיד הגיש את התוכנית ''אולפן שישי'' בערוץ 2 והיה בעל טור בעיתון ''ידיעות אחרונות''. זה הפך אותו לפופולארי בדיוק כמו את אביו טומי או את
שלי יחימוביץ'. בדיווחים צוין כי הוא עדיין לא יודע באיזו רשימה הוא יתמודד בבחירות הבאות, אך לפי ההערכות הוא ירוץ ברשימה עצמאית שיקים. סקרים שונים שנערכו בתקופה האחרונה ניבאו לו כ-15 מנדטים. סקרים כידוע הם שבשבת. אבל גם אם הרשימה שלו לא תזכה באותם 15 מנדטים היא ללא ספק תהנה ממספר קולות מכובד. זאת, כאמור, בשל הצרוף של אדם ידוע, כוכב טלוויזיה, ועוד יותר בשל כמיהת הציבור למשהו, או נכון יותר למישהו, שיוציא אותו לנתיב אמצעי מן המנהרה החשוכה שבה אנו נמצאים.
טבעי לכן שרוב המפלגות, למעט המפלגות החרדיות ייכנסו לסחרור. החשש הוא מאפקט הדומינו. פירוש הדבר ששינוי מסוים, קטן ככול שיהיה, יכול להשפיע על כל המגדל, או מבנה בנוי לתלפיות, להביא לשינוי דרסטי. האפקט משמעו הקורה בשורה עורפית של אבני דומינו עומדות. אם נופלת אבן דומינו היא מפילה גם את האבן שאחריה, ולכן הפלת האבן הראשונה מביאה להפלת כל המבנה. זה קרה הרבה פעמים בהיסטוריה גם במעגל הפנימי וגם במעגל החיצוני. יחד עם זאת להצטרפות של יאיר לפיד למערכת הפוליטית יהיה לה אפקט הדומינו בכול הקשור למרכז ולשמאל, אבל ספק אם זה יקרה בימין או בפלג הדתי של הפוליטיקה. כאן רק אחד יכול לעשות זאת - אריה דרעי.
דחיפה מימין
הרב אריה דרעי הוא אחד הפוליטיקאים המבריקים והמוכשרים שיש לנו. וכמו פוליטיקאים מתוחכמים אחרים הוא הסתבך, גם ציבורית וגם פלילית. ב-17 במרץ 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את אריה דרעי באישומי ''התיק האישי'' - עבירות לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים - וגזר עליו ארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ש''ח. אולם במפלגה ''שבטית'' כמו ש''ס גזר הדין של דרעי פעל בכוון ההפוך ובבחירות לכנסת ה-15 ש''ס בראשותו של דרעי הגיעה להישג חסר תקדים - 17 מנדטים. דרעי לבסוף שילם במאסר על העברות ויצא לחופש. אולם כאן קרו כמה דברים. אחד פנים מפלגתי והשני חוץ מפלגתי. בפנים, בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, הנאמנות היא בעירבון מוגבל. ש''ס, שאותה הקים, בעצם בגדה בו. זאת בעזרת מנהיגה הרוחני הרב
עובדיה יוסף, שגם אותו העלה דרעי לדרגת איקון לאומי ובינלאומי.
מבחוץ עדיין דבק בו אות הקלון. ב-2008 ביקש דרעי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. לשם כך פנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית וביקש ממנו לאשר כי משך הקלון שנקבע לו בגין המאסר הוא 6 שנים, כפי שהיה החוק בעת שריצה דרעי את מאסרו ובאופן שיאפשר לו להתמודד בבחירות. יושב ראש הוועדה דחה את בקשתו. דרעי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים וזה פסק שמשך הקלון הוא 7 שנים, בהתאם לחוק התקף, ובכך נמנעה מדרעי האפשרות להתמודד בבחירות אלו. אילו נבחר הוא יכול היה להיות ראש עיר מעולה ומקובל על רוב הציבור, למעט החרדים בבירה.
לפני קרוב לשנה בראיון ל''רדיו קול חי'' הודיע דרעי כי בחודש אב יחזור לפוליטיקה. ביוני 2011 הכריז דרעי בוועידת הנשיא כי הוא מקים תנועה חדשה בשם 'תיקון', והצהיר שהוא בדרך חזרה לחיים הפוליטיים בבחירות הבאות. וכי ירוץ לבחירות בראש תנועה חדשה. הוא הבהיר עם זאת, כי ''זו לא תהיה מפלגה סקטוריאלית כמו ש''ס''. לדבריו, ''מה שהתאים בשנת 84 לא רלוונטי עכשיו''.
בחודש מרץ 2008 כתבתי בפוסט תחת הכותרת:
להחזיר את אריה דרעי להנהגת ש''ס ולזירה המדינית-ציבורית. לאור ההתבטאות האחרונה שלו, ברור שלש''ס דרעי לא חוזר. ובצדק מבחינתו ולמרבה הסיפוק מן הבחינה שאותה אני מביא הפעם. באותו פוסט לאחר שניתחתי את הזירה הפנים מפלגתית בתוך ש''ס ועמדתו של הרב עובדיה כול הוא עודו בחיים. כתבתי בין היתר:
אשר לציבור הרחב, אין כול ספק ששובו של אריה דרעי תעורר ביקורת , לאו דווקא מכלל הקהל הרחב, אלא מצד משפטנים, אגודות ועמותות למען טוהר מידות וכיו''ב... אין דין ללא צדק, אין צדק ללא רחמים, אין רחמים ללא מחילה. דרעי רשאי לקבלה ואנו רשאים לקבל חזרה את דרעי, כאחד המנהיגים המוכשרים והמבטיחים, אשר עשוי גם לתרום במעורבות במדיניות של פיוס עם הפלשתינאים.
זה נכתב כאמור לפני שלוש שנים. בינתיים הוא גם שילם רבית על חטאיו והנסיבות מאז הפכו את הנושא הרבה יותר אקוטי. ראשית, הזמנים השתנו. אם אז עוד חשבתי שדרעי יכול לחזור לש''ס ולהחזיר אותה למה שהייתה במקורה, כלומר מפלגה שדוגלת בצדק חברתי ובעד פשרה עם הפלשתינאים, הפעם המצב שונה. ש''ס בפועל לא מייצגת את הפריפריה ואת הציבור הספרדי שאותו התיימרה לייצג. היא מייצגת את האגף החרדי – לאומני בקרב הציבור הלא אשכנזי. משום כך אדם כמו אריה דרעי לא יבזבז זמנו לנהל מאבקים כדי להוריש את יורשו
אלי ישי. ספק אם הרב עובדיה יאות לכך, אף שכמסופר היחסים בין השניים השתפרו. מה גם שאין צורך בניחוש שכן דרעי אמר זאת. אבל הזמן דוחק, לא רק ביאיר לפיד אלא גם באריה דרעי.
הקונסטלציה הפוליטית לקראת הבחירות
אם אריה דרעי ייכנס למרוץ, אין ספק שש''ס תתרסק, והשאלה כמה מתוך 11 הח''כים שמכהנים יוסיפו לכהן בכנסת ה-19. אבל הערך המוסף של אריה דרעי יהיה גם משיכת קולות מן הליכוד. דרעי אמנם לא נחשב כלאומני אבל הציבור שבחר בליכוד, גם הוא אינו עשוי מקשה אחת. מסורתיים בליכוד בעלי אוריינטציה חברתית עשויים להצביע בעבורו. וזאת לא תהיה, כפי שאמר דרעי, רשימה על טהרת הדת. מאידך לפחות מקצת מאנשי ''ישראל ביתנו'', בעיקר בקרב הדור הצעיר, עשויים גם הם לפנות עורף ל
ליברמן ולתמוך במי שמן הסתם אי כניעה לדתיים תהיה חרותה על דגלו, כפי שהייתה על דגל אביו, טומי לפיד.מממנה הם הסובלים העיקריים. יהדות התורה שלה 5 מנדטים לפי המסורת מצטרף למפלגות השלטון כי היא זקוקה לעטיניו. נוסף על נתונים יבשים ישנה דינאמיקה אשר משתנה עם הנסיבות, וזאת עלולה להכות לא רק בקדימה, אלא בליכוד. באותה מידה התחזקותה של מפלגת העבודה,ואין ספק שהיא תתחזק ,גם היא תתרום לדינאמיקה. גורם נוסף הוא הצטרפות אנשי המחאה החברתית כמועמדים הן למפלגת העבודה והן לר''ץ.
ויש עוד גורם כבד משקל,גורם חיצוני.,הוא הבחירות בארה''ב.. ישנם כמה אינדיקאטורים שמצביעים שברק אובמה יזכה בקדנציה שנייה.מצב הכלכלה משתפר, בניגוד לכלכלת אירופה שמקרטעת. הרוב המכריע של הציבור היהודי ייתן קולו ותמיכתו הכספית לדמוקרטים בכול מקרה.זאת בייחוד כאשר הממסד משכיל להפריד בין העדר נחת מן הסטאטוס קוו המדיני אבל מאידך דואג בהתמדה להוכיח במעשים כי הוא עומד איתן מאחורי ביטחונה של ישראל. זה מדבר גם לציבור היהודי באמריקה וגם לציבור הישראלי. גם השיחה האחרונה אתמול בטלפון בין אובמה לבין נתניהו מלמדת על דרכי המדיניות האמריקנית. ולבסוף מופעי הפרסה של המועמדים הרפובליקניים והנטייה לשמרנות קיצונית הם בעוכרי הרפובליקנים. נשיא בקדנציה השנייה שלו הוא נשיא אחר בנושאים רבים גם ביחס לישראל. אובמה יישאר ידיד, אבל גם עם מקל ולא רק עם גזר.והעם האמריקני יתמוך בו..ואני חושב במידה רבה תהיה לכך השפעה על הישראלים. זאת מכיוון שהתעמולה האפקטיבית ביותר היא האיומים שמושמעים בארץ על סכנת קיום למדינה. גם אני חושב שיש סכנה כזאת, אבל אתנוגראפית ולא ביטחונית, בעיקר מפני שארה''ב תומכת בנו ביטחונית וצה''ל יודע להגן על המדינה..
מכאן שעיקר המלאכה חייבת להיעשות מבפנים. לא להחליף את המדינה,ולא להחליף את הדמוקרטיה אלא פשוט להחליף את הסוסים היגעים והכושלים.. הם לא בולמים במורד, ואיש לא רוצה ליפול אתם ביחד.מבנה הדומינו הקיים,מאובק מעופש וגם מה שמדביק אותו ייפול בסופו של דבר. מדוע לא לזרז את התהליך.
- היכנסו לדף הפייסבוק שלנו - תקומה.
אפקט הדומינו
יש כמה תקלות מבניות במאמר המושקע של צבי גיל
