כ''חוזר בשאלה'' מן ההיבט כמי שחזר לתל אביב מירושלים לאחר הרבה שנות היעדרות ממנה, אני מדי פעם מעלה רשמים על ההבדל בין שתי הערים האלה בישראל. הפעם אני מנסה בטביעת עין קלה למצוא איזה אתר מסוים, צרוף של מקום ואטרקציה ולהעלות את רשמי ההשוואה. שוק הכרמל בתל אביב מול שוק מחנה יהודה בירושלים עונים על המשאלה הזאת.
• • •
שוק קשור אצלי בצבע, בטעם ובריח. ובמשהו הרבה יותר חשוב, והוא המיזוג בין הפלורה לבין הפאונה,בין החיי והצומח.כאן הם ביחד- חי צומח-דומם בהרמוניה מופלאה. מהות החיים. אבל לא זו בלבד. השוק היה בימי קדם מה שמהווה ה''פייסבוק'' בימינו – זירה של קח ותן לא רק של מצרכים אלא של מחשבות ואורחות חיים, כמו השוק האתונאי ה''אגורה''. מקור הדמוקרטיה. שם התחילה ''מהפכת התודעה''. אבל תכלית ביקורי בשוק הכרמל הייתה הרבה פחות הגיגית והרבה יותר מעשית. הכנת ריבת תפוחי עץ שהזמינה בתי. הכנת ריבות נמנית עם תחביביי. אלא שריבת תפוחים לבד, בשל המרקם המימי והלא צמיגי זקוקה לתוספת. צריך להוסיף עוד אי אלה פירות, גם אם בכמות קטנה. כמו גויאבה בעונה, שזיף מכול סוג שהוא, עגבניות צ'רי וכיו''ב. את אלה אני מעדיף לקנות בשוק הכרמל ולא בסופר או בחנות ירקות.
בניגוד גמור לשוק מחנה יהודה, שם הרוב המכריע של הדוכנים הם של פירות וירקות, בשוק הכרמל הלבוש הוא הדומיננטי. מרבצי הכותנה והפוליאסטר האדירים מסין, ערמות של הרים וגבעות גדושים בסווט שֶרטס, טי שרטס, חולצות, מכנסיים, גרביים, תחתונים, מטפחות, מגבות וסדינים וכול הצעצועים והעדיים והמשחקים מפלסטיק- כולם תוצרת סין. מי שרוצה לחסוך מעצמו מעבר בערוץ הסיני הצפוף יכול לעקוף אותו בצד ימין בשביל מהיר שמוליך אותך ישר לשוק הפירות והירקות. אני משער שאם למישהו בגזברות של עיריית תל אביב היה רעיון להטיל אגרת מעבר מהיר באותו שביל, הוא מהר מאוד היה יורד ממנו. הוא היה נתקל באותם בעלי חניות שמצויים בצד במבנים המוצקים ובהם חנויות כלי בית, סדקית, חומרי ניקוי, דגים ועוד, ולא כדאי להסתבך עם אלה. מאחוריהם יתייצבו כול סוחרי השוק וכן האגודה לזכויות האזרח. בירושלים אין דבר כזה,לעתים הרושם הוא כי שוק מחנה יהודה בניגוד למרכז העיר שבו והעורק הראשי, רחוב יפו - היו צריכים להחליף תפקידים. שכן השוק הוא מאורגן, והבריות נראות שמחות יותר מאשר ברחוב יפו. בעוד שבתל אביב הרושם הוא כי הלקוחות זורמים קדימה, ואילו הירושלמים לעומתם יוצרים שורות אופקיות כאילו שגם כאן הם מוכנים לעבודת הבורא. בחירת פרי, בידי גברת משולה לבחירת אתרוג על ידי אברך. יש זמן. מה בוער.
לעומת מחנה יהודה, שוק הכרמל, כמו העיר שבו הוא נמצא, חופשי ופתוח אין עליו כיפה קשוחה כמו בשוק מחנה יהודה בירושלים. הכול פתוח, חופשי. אתה יכול להיתקל בחלק העליון של גופם הערום של אישה או של גבר שתא ההלבשה הוא ערמת חולצות, ואלה מודדים, ויש בעלי דוכנים ששמים גם מראה. אין להעלות על קצה הדעת מחזה כזה בשוק מחנה יהודה. גם לא של גברים.פה תשמע רוכל צועק למודדת. ''נו ילדה זה בסדר על הבז'אז'ים?'' ''מה?'' זאת נשמעת שואלת, ובעל הדוכן אלי: ''הכוסיות האלה לא יודעות שבז'אז'ים זה ציצים גדולים- מה תאמר?''. ואני אומר: נכון! והוא אומר: אתה רוצה לשמוע סיפור, ואני רוצה. לא תאמין בפורים היו ילדות אצל השכן, יחזקאל, כאן ממול, שמוכר פירות. החזה של נערות, אני לא צריך להגיד לך, לא מפותח. הן קנו אשכוליות עגולות קטנות, רכות כבר בסוף העונה, ושמו תחת החזיות. יחזקאל שאל אותם: מדוע אתם לא ממלאים בצמרגפן. והם אמרו לו שזה מעניין יותר. אתה מאמין? אני מאמין. והוא מרגיע אותי: זה היה בפורים.
בהקשר זה,וזה בלבד, הדבר הראשון שמכה בך הוא שפע של שדיים טבעיות .מה לעשות- בי זה מכה. ואני קורא לאלה בשמם המפורש, מכיוון שיש בעיות בין היתר, בלשון רבים,כאשר מדובר בחזה, שזה עשוי להצביע על חזה עוף, שגם הוא מצוי בשפע.ויש בעיה . ככה כותב קורא באתר תפוז: כידוע לי המילה שָד היא בצורת יחיד (זכר) ועל כן צורת רבים היא שדָיים.מה היא צורת רבים של חזה?, אם קיימת בכלל?! נתקלתי בספר במשפט:''נשים בעלות החזות הדשנים....''- וזה קצת לא הסתדר לי. אשמח לתשובה, יום טוב (
roni205).
לא מצאתי את התשובה ליום טוב וכדי למנוע כניסה לגוגל וכול השאר, אני כותב ''שדיים'' ואין מי שלא יבין. אלה גם אובייקטים ראויים שמככבים, בין היתר, ב''שיר השירים''. אם להשוות את המצב בין שוק הכרמל לבין שוק מחנה יהודה בירושלים, הרי אנו מדברים במזג אוויר של 26 מעלות בכול אחת מן הערים הללו. כלומר בירושלים חם באותה מידה. אבל לא תראה קצה קיצו של שד בשוק בעיר הקודש. הוא נמצא חבוי, כמו מטמון או אפיקומן, מתחת לכמה שכבות מלבד החזייה ועוד מחלצות צניעות. לעומת זאת בתל אביב, הכול גלוי ולרוב מוותרים על מה שנקרא בז'רגון הדתי - ''סומך נופלים''.
אשר לקהל הלקוחות, יש להודות, שחרף נתונים סטטיסטיים על העוני הישראלי, גם הגבר וגם האישה לא נראים בשוק כלוקים בחוסר קלוריות. יש פה ושם איזו חתיכה, אבל היא חריגה.ואני חושב לי אחת מן השתים. או שהרזים מדירים רגליהם מן השוק. זאת חידה לעצמה. יש גם שוק ירקות ופירות,.אמנם בתל אביב אלה פחות דומיננטיים מאשר בשוק מחנה יהודה אבל בריאים באותה מידה.אפשרות אחרת סבירה יותר היא שהישראלים שמנים. ואם אצל גבר זה נראה כמעט טבעי שכרסו תלויה לו, אצל אישה זה יותר מורגש. מה קורה לנשים הללו, לאחר שנות הנעורים שבהן הן נראות חתיכות.בשוק הכרמל אתה לא מוצא אותן. הכול מלא כאן, דשן ומיצי וציצי מאוד. מי שאוהב סוג כזה, זה די מתאבן. תופעה אחרת הם גברים עם מקלות. ואלה לא צולעים. אתה תוהה אם מטה זה משמש לא רק משענת אלא גם לצרכים אחרים. כמו פילוס מקום, בין ההמונים, הורדת שקית ניילון או אפילו גלגול של פרי מתוך ערמה לאמצע הדרך ואיסופו לתרמיל. אחרת עשוי להתקבל הרושם שבאיזה שהוא מקום בשוק ישנה אספה של בעלי מקלות הליכה, פעם סמל של סטאטוס.
לעומת זאת לא תראה תיירים רבים. נתקלתי בזוג יפנים שיצאו מן השוק והתיישבו מולי בכיסאות הברזל. ברחבה לפני השוק בחרה העירייה להציב כסאות ברזל, שהם גם כיסאות מוצקים ולא ניידים, וגם פיסול מודרני.תקועים בבטון ולא ניתנים להזזה. הבעיה שאינם מוצלים, ולא נעים כאשר השמש קופחת או שיורד גשם, אבל טוב שיש כסאות.יושבים עליהם אנשים. כאשר אני באתי לשוק בסוף השבוע מצאתי את רובם קוראים. לרגע נדמה לך שהגעת לספרייה עירונית עכשווית שהגה איזה בחור מבריק מאגף התרבות של העירייה. מה יכול להיות מושך יותר את העין מאשר מתחם קריאה בפתח השוק. עד שאתה שם לב שהם קוראים בשקיקה את הפרסומון ''תל אביב'', שמצוי בערימה גדולה בצד, והבחור מדי פעם בפעם שולף ומחלק. כאשר הוא רואה אדם יושב על כיסא הברזל ולא קורא, הוא רץ ומביא לו את ''תל אביב''. וזה אמנם סיים לקרוא את הגיליון והוריד אותו, אבל אם מביאים חינמון, קוראים אותו שוב פעם. ככה שזר שמופיע, בסוף שבוע, רואה לפניו תמיד ציבור קוראים.עם הספר. שלא יגידו שתל אביב נבערת מדעת.
מודל לדוכן בשוק מחנה יהודהעוד לפני שהבחור הספיק. להביא לזוג היפני זוג ''תל אביב'' שאלתי את הגבר שחבש כיפה: Japanese Jew? והוא ענה לי: Velly nice- יפה מאוד. היפנים כידוע לא מכירים בר'. ואני קם, קד קידה ואומר לו מה שלמדתי ביפן: Arigato – תודה, ואז גם הוא והאישה שלצדו קמים וקדים גם כן, וכבר מתאסף קהל לראות אם יש איזה מופע במקום.
בעוד שבשוק מחנה יהודה אֵם או הורים מתנהלים בנחת בין הדוכנים ובצפיפות כאשר סביבם אשכול של ילדיהם, בשוק הכרמל ראיתי הורה שמחזיק את בנו הקטן באיזו רצועה כדי שהקטן לא ילך לאיבוד. לדעתי זה רעיון טוב אף שהוא נראה קצת מוזר. בתל אביב אי אפשר לדעת. גם תל אביבי עצמו אינו יודע איך ומה קורה בעיר הזאת ללא הפסקה. השוק שוקק גם בגשם, וכאן בניגוד לשוק מחנה יהודה שהוא, כאמור, סגור ומחופה בפרבולות של פלסטיק קשיח שקוף, בתל אביב הכול פתוח למעט כמה משטחי פלסטיק-בד שנקרע עם הרוח. בעלי הדוכנים אומרים שאם הגשם הוא רציני הלקוחות יבואו בכול מקרה וגשם גם טוב לשטיפת הפירות ורענונם. גם הקונים חושבים ככה לגבי גופם שלהם. הכנסת מטריות בשבילים הצרים של שוק הכרמל, זה מרשם לפלונטרים רציניים. לפחות רציניים הייתי עד כאשר אישה שכנראה קפצה ממספרה עם כול הגלגלים על השיער, נתפסה באיזה גורם ליד דוכן. בעל הדוכן אמר לה: ''חכי,גברת,נטפל בזה מיד''. לשכן צעק ''אבנר- תביא מזלג''. אבנר הביא מזלג פלסטי מחנות לכלי בית, והאיש שחרר את השיער, והקהל מסביב, שתמיד זמין, מחה כף. בדרך כלל הרוכלים בשוק הכרמל לא צועקים ומכריזים שבעל הבית השתגע, כמו בשוק מחנה יהודה. הם שומרים על מיתרי הקול שלהם. אי אפשר לדעת .בתל אביב. רוכל כזה יכול להופיע בערב באיזה מועדון בקונצרט של רוק כבד.
במחנה יהודה הרוב המכריע של בעלי הבסטות,כולל אי אלה ערבים, ראשם מכוסה כיפה. טוב לשיווק. אילו יכלו היו מלבישים כיפות לפירות העגולים הגדולים כמו אשכוליות, פומלות, מלונים, אבטיח. אבל המאמץ לא כדאי כי תושבי בתי הונגארן ובתי ורשה, יוסיפו לקנות בשוק מאה שערים. בתל אביב יש כמה דוכנים עם כיפות וכלי קודש, אבל לרוב לא על ראשי בעלי הדוכנים.
ויש עוד משהו שאין בשוק הכרמל ויש בשוק מחנה יהודה ולדידי זה פלוס לכרמל. לעתים יש התקהלות שלא מאפשרת לך לנוע בכלל. וזה בגלל הטלוויזיה, שמצויה במחנה יהודה לעתים קרובות. שוק מחנה יהודה מצוי מרחק 5 דקות נסיעה מבית הטלוויזיה ברוממה. וכאשר הערוץ הציבורי בא לו לשאול את פי העם החל ב''חוק לשון הרע'', וכלה בשחרור גלעד שליט, ניידת השידור הקלה והכתב יוצאים לשכנים - במחנה יהודה. התשובה תמיד תהיה פטריוטית. אף כי במקרה אחד, לאחר הפגנות המחאה אמר בעל דוכן לכתב: ''לומר לך את האמת, אני לא הייתי שם, אבל הילדים שלי- היו. שיהיו בריאים''. כלומר המחאה הגיעה גם הגיעה ללב הלאום.
וישנה עוד תופעה שמייחדת את שוק הכרמל. אנשים רבים נכנסים מרחוב אלנבי,ואינך רואה רבים יוצאים משם. על כול פנים לא עם שקיות. תופעה לא מוכרת בשוק מחנה יהודה. עניין זה טעון הסבר. התל אביבים בדרך כלל נעזרים בעגלות קניה או בתרמילים, ואין אתה שם לב ביציאה שהמרחב שלה הוא מעין ככר. אפשר שהם פונים ליציאה מאחור, לתחנת הכרמלית ולאוטובוסים אחרים. במחנה יהודה, הירושלמים אוהבים שקיות ולא עגלות.אולי מכיוון שהעלאת עגלה לאוטובוס היא בעייתית יותר מאשר שקיות. אגב, זאת גם הסיבה לניחוח החזק של בצל בקווים שעוברים במחנה יהודה. מכאן שמראה של אישה עם שלוש שקיות מלאות בכול יד, הוא מראה די רגיל. החלופה לרחוב יפו מאחור הוא רחוב אגריפס .שם עם הפעלת הרכבת הקלה התנועה מתנהלת דבוקה מפגוש לפגוש ואין שום מרווח בין כלי הרכב. איש לא מטפס מעל לרכבים בייחוד עם שקיות.
משום כל היציאה היא לרחוב יפו, שהוא בעצם מעין הרחבה של השוק. הבעיה היא שבמקום שיעברו חמורים,סוסים, דיליז'נסים, עובר בו רכב ממונע. אבל הירושלמים הם מומחים בהשתחלות בין כלי הרכב קדימה ומאחור.עם הזמן הותקנו רמזורים כול 50 מטרים. אך מה לעשות, והלקוחות במחנה יהודה אוהבים לא רק את הצבע הירוק של הרמזורים אלא גם את הצהוב,ובייחוד את האדום. הבעיה החדשה שמטריפה את דעתם של הקונים היא הרכבת הקלה. אישה מלאה עמוסה אשכול שקיות חוצה את הכביש ותשומת לבה נתונה לפקלאות הרבות שלא יפלו - והנה בשקט, בשקט- גולשת לה ממול הרכבת הקלה. זה לא רק שלא שייך לשוק מחנה יהודה, אלא דבר מתגרה, חוצפה עזות מצח, העדר התחשבות, אין גבול לזלזול בירושלמים. הרכבת הקלה היא ''הרוצח השקט'' עוד יותר מאשר לחץ דם. ואכן היו גם מקרים של פגיעה ופציעת אדם ליד השוק. ירושלים הייתה זקוקה לרכבת קלה כמו בתיאור היידישאי ''כלב זקוק לרגל חמישית''. האנשים בשוק מחנה יהודה, מוכרים וקונים כאחד, לא אוהבים אותה וזאת בלשון המעטה.קוראים לה ''רכבת קללה''.
מול שוק הכרמל בעיר העברית הראשונה אין רכבת קלה ולא כבדה, ואני ותרמילי, לאחר היציאה, יכול להתיישב על כיסא ברזל, אם יש אחד פנוי. מוריד את התרמיל,ותוך דקתיים,מופיע מחלק גיליון ''תל אביב''. הוא מאושר שהתפטר מעוד גיליון מתוך הערימה ואני שמח לשבת ולהתבונן. להתבונן באנשים, אין כייף גדול מזה, וליד שוק הכרמל זה צ'ופר מיוחד.
היכנסו לדף הפייסבוק שלנו
תקומה.
ביקור בשוק
אתה פולני בכלל?
