מבט אפור

אלכסנדר מאן

כ- 60,000 ישראלים מחזיקים בדרכון גרמני, והמגמה בעלייה מתמדת. בראיון לשבועון ''שפיגל'' משבוע זה מספרים ישראלים שונים על הסיבות שהביאו אותם להוצאת דרכון גרמני. ההתנצלות שהיתה מלווית בשנים עברו לצעד שכזה נעלמה והתאיידה לה. המציאות העכשווית בישראל חזקה יותר מכל אידיאולוגיה ממלכתית: דרכון נוסף ככרטיס ביטוח לבאות.

גרמניה מאפשרת לישראלים צעירים שהוריהם או סביהם וסבתותיהם היו גרמנים להוציא ולקבל דרכון ואזרחות גרמנית, ולא מעט ישראלים עונים לקריטריונים אלו, מסתבר. העליה במספר מגישי הבקשה מורגש אף הוא בשגרירות גרמניה: ממוצע של כ- 100 בקשות לחודש מגיע המספר ל- 250, ואולי אף יעלה בעתיד.
הדרכון הגרמני הוא גם שער כניסה לאירופה המאוחדת על כל שלל מדינותיה. אפשר לגור עם דרכון זה מפורטוגל ועד יוון, מאיטליה ועד סקנדינביה.
גם הדרכון הפולני נראה טוב מאוד: אם תצטרף פולין לקהילה בשנתיים הקרובות הרי שכל מי שאוחז בדרכון זה יוכל אף הוא לגור בכל מקום באירופה, ללא כל קשר לכך אם דרכון זה ''עני'' או לא.

מה שלא הופיע בכתבה בשבועון האמור היא העובדה שהרבה מאוד ישראלים מתרוצצים בגרמניה כבר עתה, עם או ללא אשרות שהייה חוקיות: סטודנטים, מטיילים, מוכרי פוסטרים, אנשי עסקים, תיירות קניות ואחרים. ביניהם לא מעטים שנמצאים באופן לא חוקי, שפירושו מעבר לאפשרות השהייה של 3 חודשים.
מבטי האפור מנבא שמספר זה עשוי לגדול בקרוב, בהתאם להתפתחויות הפוליטיות בישראל. גרמניה מדינה נוחה ובטוחה, מאירת פנים וחביבה, אשר החיים בה נוחים להפליא. הנסיעה לגרמניה אינה דורשת ויזה או כל דבר אחר, ואין קל מאשר להגיע לגרמניה בדרכים שונות.

יתרון נוסף: גרמניה, בשונה ממדינות אירופאיות אחרות, אינה ששה לזרוק או לסלק ישראלים החוצה בשל משקעי העבר, ומעדיפה לעצום לעיתים שתי עינים וחצי בכוון תופעה זו, מה גם שהמדובר עדיין בישראלים צעירים שסתם כך ללא כל תוכנית עזבו את ישראל.
יש לשער כי אם יחמיר המצב הפוליטי בישראל תיאלץ גרמניה לקלוט אלפי ישראלים - אשר גם יכריזו על עצמם כפליטים לצורך עניין. זו אולי אירוניית ההיסטוריה, אך גם כאב ראש לא קטן למקבלי ההחלטות במקום זה.

אם כבר מדברים על דרכונים גרמנים, אולי זה המקום לומר ולספר דבר אחד או שניים על תעודת הזהות הישראלית. מסתבר כי תעודת הזהות הישראלית, עם המספר האישי המוטבע בה לכל חייו של אדם, היא אכן אחת מנפלאות הדמוקרטיה בישראל, כיוון ששיטה זו, למיטב ידיעתי, לא קיימת בשום מדינה דמוקרטית אחרת בעולם.

לפני מספר ימים צפיתי בטלביזיה שדווחה על הפגנות קשות ביפן, אשר שקלה להכניס אמצעי נוסף ומזהה לתעודת הזהות היפנית: אפילו על מספרים של ממש לא דובר שם, וכבר יצאו ההמונים להפגין ברחובות.
תוך כדי ההתבוננות בכתבה נזכרתי בסיפור מסוף שנות השמונים, עת שהיתי בסמינר היסטוריוני ליד פרנקפורט. בערב שוחחתי עם מארחיי על דברים שונים, בין היתר על תעודות זהות; גם לגרמנים יש תעודות זהות, אך ללא מספר אישי בלתי משתנה, כי אם סתם מספר סידורי חסר כל חשיבות.
השיחה בעניין זה הלכה והתפתחה, כשלפתע שאל אחד המארחים אם אין טעם לפגם בתעודות עם מספרים שאינם ניתנים לשינוי, שפירושו למעשה הפיכת אנשים למספר על כל המשתמע מכך - במיוחד על רקע אירועי העבר אותו חוו היהודים כשמספרים נחקקו ונצרבו על זרועותיהם.

הסברתי לו שהוא צודק בטרוניה שהעלה, אך אין כמובן להגזים בתופעה האמורה; זוהי מעין מחלת ילדות של ישראל, הסברתי בהצטדקות, ויש לשער שבעתיד הרחוק תוכל להתגבר על צורך זה. על סעיף הלאום לא דובר באותו הערב, היות ואיש כנראה לא היה מודע לכך שגם דבר זה קיים בתעודה האמורה. אולי היו מארחיי מנומסים מדיי לשאול לגבי סעיף זה. אין לדעת.

בשבוע שעבר סיפר לי חבר ששהה בסינגפור כי שמע שגם במדינה זו מונהגת שיטת המספר האישי בתעודת הזהות כמו במדינת ישראל, אשר ניתנת לשילוב מעניין במיוחד עם טכניקות פיקוח שונות; נקווה שהדמוקרטיה בישראל לא תשתווה לזו שבסינגפור, חשבתי לעצמי, תוך שאני ממשיך ומהרהר אם שיטה זו קיימת גם במיקרונזיה.

בתחילת שנה זו השתתפתי בסוף שבוע של דינמיקה קבוצתית להתמודדות עם בעיית הגזענות. הוזמנתי לסדנה זו על ידי המשרד לעניינים רב תרבותיים בעיר גדולה ומכובדת בחבר הרוהר, אשר לצורך העניין הזמינה גם שני מנחים מישראל להעביר את הסדנה. המנחים מישראל היו אנשים שעוסקים בכך גם בחייהם היום יומיים, והעניין רחוק מלהיות זר להם: האחד היה ערבי והשני יהודי.

תפקידי היה להיות המנחה-מתורגמן בסדנה זו, אליה הוזמנו עוד 18 גרמנים שונים: 9 גרמנים 'אורגינאלים', ו- 9 גרמנים חדשים, שכולם היו ממוצא מוסלמי: מרוקו, תוניס, טורקיה, לבנון, כורדיסטן. לסדנה הוזמנו משתתפים מוסלמים גרמנים נוספים, אשר העדיפו להחרים את המפגש. הסיבה: סירוב להיות במחיצתו של ישראלי מנחה. גם הקהילה היהודית המקומית החרימה את המפגש עוד מלכתחילה, ובערב ההרצאה הפתוחה הראשון לא הופיעה איש מטעמה, למרות שאנשים שונים מקרבה הוזמנו באופן רשמי.

המנחים מישראל ביקשו להציג את הקונצפט הקיים בישראל לעבודה משותפת בין ישראלים-יהודים לישראלים-ערבים, ולנסות להעתיקו על הקבוצה הגרמנית המעורבת.
חיש מהר התברר לכולם כי המודל הגרמני לאינטגרצייה שונה מהמודל הישראלי, היות והגרמנים מבקשים לקיים אינטגרצייה באמצעות בתי ספר משותפים, כיתות לימוד משותפות, ''גירמון'' הזרים ב'אמצעי נועם' של צבא עובדים סוציאלים, פדאגוגים, מחנכים ועוד, בעוד שהישראלים מקבלים מראש את קיומה של השיטה הסגרגטיבית, אשר אינה מעוניינת בכל אינטגרצייה למעשה, אלא במפגשים אתניים בלתי מחייבים.

הדינמיקה הקבוצתית היתה נחמדה ומשעשעת, והקבוצה המשותפת התחלקה בינה לבין עצמה לפי קריטריונים שונים ומזדמנים. הרבה הומור זרם בחלל האוויר, אך גם מתיחות לא חסרה. המוסלמים תיארו את תופעות הגזענות הגרמנית נגדם לאחר אירועי הטרור בארה''ב, וטענו שנטפלים אליהם כי הם ערבים ומוסלמים. יש לציין כי לא כולם בקבוצה הערבית היו בעלי חזות מזרחית, אך מסתבר כי דווקא אלו שנראו כגרמנים היו מרירים הרבה יותר: גרמניה לא עושה מספיק בנושא האינטגרצייה, ותמיד אפשר לעשות יותר.

המודל הישראלי נתפש עבור כל המשתתפים כדבר מוזר, אפילו משעשע: מדוע סגרגציה? מדוע לא אינטגרצייה?
להפתעת הקהל הגן דווקא הישראלי הערבי על מודל זה, וטען כי על ידי כך יש שוויון מלא ואף קבוצה אינה נדרשת למצוא את מקומה לפי ערכי הקבוצה השנייה, ועל ידי כך אינה עומדת בהרגשה של נחיתות. הוא גם המשיך והתלונן על שורה שלמה של דברים מקוממים, ובצדק: קיפוח המגזר הערבי, שלטון כיבוש המדכא בשטחים, הצרת זכויות הערבים בישראל ועוד, אך כאמור, למרות כל זאת הגן על ישראל וטען ללא הרף כי אין בישראל אפרטהייד: ניתן להילחם על הזכויות, ובית המשפט הגבוה לצדק מכיר באפליות שונות ומורה כמעט תמיד לבטלן.

המנחה השני מישראל, שהיה איש שמאל מובהק, חיזק את דבריו, והדיונים המשיכו והתפתחו בכוונים שונים, לצד פעילות הדינמיקה הקבוצתית, ששלטה לכל אורך הסמינר.
השיחות הישירות, משחקי ההתחלפות בתפקידים, המשימות השונות שהמשתתפים התבקשו לעשות הבהירו במשך היום הראשון עד כמה אנו יכולים לשחק כבני אדם, אך להישאר עצמנו; הגרמנים נפתחו רק ביום השני, ובאופן איטי אך הרבה יותר יסודי, והחלו אף הם להשמיע את טענותיהם נגד התנהגויות הזרים השונים שזורמים לגרמניה, ובמיוחד המוסלמים שבהם.
מסתבר כי דווקא צעד הפתחות גרמני זה, שנחשב כחיובי ביותר מצד מארגני הסדנה מישראל, לא קיבל הרבה הבנה מהצד מוסלמי, שהלך ונעלב מהעימות הרעיוני. משתתפי הקבוצה אמנם המשיכו להקשיב, אך המוסלמים שבחבורה הבהירו כי הם לא מוכנים לקבל ביקורת בסיגנון מערבי, וכי ערכיהם חשובים להם יותר: גאווה, בושה, כבוד.
הגרמנים חייכו באדיבות ובמבוכה, וכנראה גם הבינו שמפגש זה לא יניב את הדבר לו כולם ציפו. הרבה עיניים הביטו גם לעברי, האיש הנייטרלי בחבורה: מבטי האפור המשיך להיות אדיב.
אפשר לומר שהליווי והתרגילים שעשיתי וביצעתי עם כל המשתתפים השונים לימד גם אותי משהו על הדיעות הקדומות שיושבות ורובצות להן בליבי ובמוחי, אך לצערי לא חשתי שתהליך דומה התרחש בצד המוסלמי, או לפחות לא ראיתי זאת. מבחינה זו היה סמינר זה מאוד אמביוולנטי לגביי: המשתתפים המוסלמים היו אנשים נחמדים, אך רחוקים ממני ומערכיי. הבנתי כי רעיון החילוניות מבחינתם אינו בנמצא, היות ולשיטתם לכל אדם קשר עם המופלא ממנו. הרגשתי כי תרבות המערב כאילו מסרבת להתנחל בליבותיהם של אלו, מסיבות שונות.

שיחת הסיכום של הסמינר הבהירה למשתתפים השונים כי אין להם הרבה כוונות להמשיך ולהפגש אחד עם השני, ודברים אלו אף נאמרו בקול רם. מבחינה זו הצליח יבוא הדינמיקה מישראל מעל למשוער, ובעצם אף הצליח לרמוס את הסמינר: יותר משהועילה דינמיקה זו לפרק וללבן דיעות קדומות אולי אף הוסיפה וחיזקה אותן; קונצפט מפגשי התרבויות השונות בישראל אינו טוב וחיובי עבור גרמניה וכנראה גם לא במקרה ההפוך, סיכמו מארגני התוכנית.

בגבול הפולני גרמני ליד מדינת המחוז סאכסוניה מצוי לו איזור אוברלאוזיץ, אשר משופע ביערות ירוקים ונופים פסטוראליים יפהיפיים. הביקור במקום זה הוא חווייה בפני עצמה, והטיול ביערות המקום משול לטיול בתוך ריאות ירוקות שטובלות באגמים, נחלים, נופים מהממים ועוד.

למקום זה הגיעו לפני מספר שנים שני זאבים מהגבול הפולני, ומצאו במקום את ביתם הטבעי, לשמחת חובבי חיות וטבע, אשר ראו בכל סימן גדול להתחדשותו של הסדר הטבעי.
עתה מתחילים זאבים אלו, שבנתיים הספיקו להתרבות, לטרוף בעדרי הכבשים במקום, וכבר הספיקו לנסות ולאיים על בני אדם, כפי שמדווח גליון ה''שפיגל'' האמור. חובבי הסדר הטבעי גילו להפתעתם שהזאבים הרומנטים לא רק טורפים, אלא יכולים להוות סכנה של ממש לתושבי האיזור, וכבר עתה נערכות שיחות כיצד אפשר לפתור את הבעיות החדשות שנוצרו.

מעבר לכל דבר מסמל כנראה סיפור זה את רצון האדם להתממות ראשונית, למעין רצון לחיות בקירבו את אגדות הזאבים ששמע בילדותו בלווי ניחוח ההומניזם הירוק.
אך מה לעשות שהזאבים נשארו כפי שהיו לפני 150 שנות גלות ממקום רומנטי זה: חיות שניזונות מטרף, ללא הרבה שיקולי איכות סביבה והחזרת ההרמוניה על כנה, ובלי התחשבות מיותרת בשיקולים הירוקים של אוהבי החיות והטבע.

פעילי איכות הסביבה ממשיכים לטעון כי זוהי כפיות טובה בלתי מובנת כלפי חוקי הקיום בטבע, ומגינים בכל כוחם על זכותו הטבעית של הטורף לחיות ולשוטט במקום - וזאת בניגוד לדעת שאר תושבי האיזור, שמשום מה רוצים להתמודד קצת אחרת עם הבעייה, או סתם להגן על כבשים אפורות; מסתבר כי הטענה בדבר 'זכותו הטבעית' של האדם להתמודד עם הזאב הטורף אינה מקובלת על חוגי אקולוגיה אלו.

הצגת המאמר בלבד

אלכס אתה מגזים

ישראל בר-ניר (יום שלישי, 06/08/2002 שעה 6:45)