מאיר אריאלשלוש שנים וקצת לפטירתו של מאיר אריאל ז''ל,... שהיה מבכירי המשתמשים בשפה העברית ומן המשובחים שבהם, הכיר היטב את השפה והיטיב להשתמש בכל אותיותיה (ובכללן ה-ה''א והע''ין יהא זיכרן ברוך). ביצירתו, המהווה הוכחה ניצחת כנגד מלע''יזי דלותה של השפה, עשה שימוש ברבדיה השונים של העברית, וגאל מן המילונים מאות מילים מעולפות למחצה (ערגונות!), אותן שילח לחופשי.
במסגרת ''מסע הבחירות'' שלו קרא להחלת לימודי חובה של השפה הערבית החל מכיתה גימ''ל (קריאה, שבניגוד לקריאתו להתרת השימוש בסמים קלים, זכתה לאהדה מינימלית בקרב הקהל...). בהזדמנות זו יש לחזור ולציין, שכל עוד בתי הספר הממלכתיים היהודיים בישראל מכינים חיילים לחיל המודיעין במקום ללמד ערבית, גם לימודים שראשיתם בגן לא יתרמו להפצת השפה בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל.
להלן מוצע ניתוח אפשרי לשיר משיריו.
שיר תתמודע זמני / מאיר אריאל
עולה נגמ''ש על קו רקיע.
ומתנמנמת הדובה
על בטן מלאה קליע.
הו ארץ ארץ חבובה.
ומנסר גלגל ירח.
בין עננים הנה הוא בא.
מרחב קצר מהשתרע.
הו ארץ ארץ עקובה.
ומשתלחות ריבוא עיניים.
חיתו מדבר חיתו אדם.
ואין מותח קו ביניים
ואין מבדיל בין דם לדם...
יורד הכוח אל העין.
למצוא מסתור, למצוא מלון.
והדובה עוצמת עין
ומתהפכת בצפון.
(תרועת חצוצרה על פני המדבר)
ובהיפגש נשים בערב
וריח תבשילים עולה
מרפסת קיץ על חוד חרב
לאור ירח הפנינה שהוא דולה
(מתוך ענן הקונכיה)- - -
אולי מחר נדע לדעת.
אולי לדעת עוד נמות.
אולי מחר נזכה לגעת
אל צוארך זה השמוט.
ובהיעלות שולי רקיע
וכהידרש אל הכתובה
נגמ''ש עם בטן בלי קליע
וכמו נמוגה הדובה.
(יבבת סקסופון וקלרינט בבאר)
לימדו למוד בכל הכוח.
לימדו למוד כהידרש.
לימדו למוד ואל תת שכוח.
אולי מחר עוד ניפגש.
(אם לא מחר אולי בשש)
נביא כל מה שנתבקש
נבוא שותקים, לא נקשקש
גם נמהר, לא נתבושש
גם נדייק, לא נפקשש
גם נבקש, לא נתבייש
לא נקושש אם נתאושש
אם לא מחר אולי בשש
מבחינת מבנה, השיר מורכב משמונה בתים ו''זנב'', אשר מתייחס לשורה האחרונה בשיר. (''זנב'' זה של שבע שורות אינו נכלל בשיר כפי שהולחן ובוצע על ידי המחבר; ובכל זאת, נכלל בספר שיריו - אשר יצא לאור בתקופת חייו - ועל כן ייחשב כאן כחלק מהשיר לצורך הניתוח).
כיוון שהשיר הולחן ובוצע בידי המחבר, ניתן להתייחס לאופן ביצועו כחלק מן הניתוח. הלחן ממחיש את שני הקולות בשיר: בתים אחת, שתיים, ארבע, שש, שבע ושמונה, מושרים בלחן אחד, בעוד שבית שלוש ובית חמש מולחנים בצורה אחרת. השוני אינו מתבטא בלחן בלבד: מבחינת המבנה, מסתיימים בתים שלוש וחמש במשפט פתוח, בניגוד לשאר הבתים, החתומים בנקודה; ובשיר בצורתו המודפסת, ניתנים שני בתים אלה בגודל אות שונה משאר חלקיו.
אבחנה זו עשויה לבטא חלוקה
לקולות אל''ף ובי''ת הנשמעים בשיר, ומודגשים באמצעות הלחן, אפשרות שתיבדק במהלך הניתוח התוכני; או אולי חלוקה ל''בית'' ו''פיזמון''. למרות שמבחינה מילולית ה''פיזמון'' אינו חוזר, אפשרות זו נתמכת בביצוע המוקלט:
השורות הבודדות שבמהלך השיר (''תרועת החצוצרה'' ו''יבבת הסקסופון'', שלאחר בתים ארבע ושבע), המובאות בכתב נטוי, אף הן אינן מושרות; עם זאת, הן כלולות בביצוע המולחן של השיר באופן אינסטרומנטלי. כלומר, הכלי המתואר בהן אכן נשמע בשיר באותה נקודת זמן. החצוצרה מנגנת את מנגינת ה''בית'' (ללא מילים), והסקסופון והקלרינט את מנגינת ה''פיזמון'' (ללא מילים). באופן זה משמשים הכלים כ''מילוי'' אינסטרומנטלי, ומאפשרים לחלק את השיר באופן הבא: שני ''בתים'' - ''פיזמון''; שני ''בתים'' - ''פיזמון''; שני ''בתים'' - ''פיזמון''; ו''בית'' מסיים. קשה לקבוע אם שורות אלו (החצוצרה והסקסופון) ניתנות על מנת לתאר לקורא את שהיה שומע לו האזין כעת לשיר, או להיפך: הצליל המסויים הזה (התרועה והיבבה) מהווה חלק מאווירת השיר, והועבר בזמן ההלחנה וההקלטה גם למימד הקולי-כלי.
השורה החמישית בבתים חמש ושמונה, מנגד, מהוות חלק מן הטקסט השירי והמושר, אף שחריגותן מתבטאת באופן צורני באמצעות הסוגריים בהם הן נתונות.
החריזה היא במבנה א ב א ב, כאשר שורות אל''ף מסתיימות תמיד בהברה מילעילית, בעוד ששורות בי''ת הינן מילרעיות לכל אורך השיר. חריגה יחידה לדגם זה מהווה השורה החמישית בבית החמישי (''ענן הקונכיה''), שאינה חורזת לאף שורה בשיר.
חלוקת הבתים למשפטים אינה אחידה. מבנה הבית הוא לרוב של ארבע שורות. בבית הראשון מהוות שורות אחת וארבע משפטים קצרים, ושורות שתיים ושלוש מתחברות למשפט ארוך יותר. חלוקה זו אינה חוזרת בבתים האחרים. בבתים שתיים ושמונה נחתמות כל השורות בנקודה, כך שכל אחת מהן מהווה משפט. בבתים שלוש, ארבע ושש, שורות אחת ושתיים מהוות כל אחת משפט, ושורות שלוש וארבע הן המתחברות למשפט נוסף, ארוך. הבית החמישי והבית השביעי ניתנים כמשפט רציף כל אחד. הבית השביעי נחתם בנקודה, בעוד שהבית החמישי נשאר פתוח, ומסתיים ברצף של קווים מפרידים. רצף זה, המסמן קטיעה של משפט שיש לו המשך (- - - ), מסומן לאחר השורה החמישית בבית, ובכך מכליל אותה בתוכו. זאת לעומת הבית השמיני, שאף לו שורה חמישית, ובו שורות אחת עד ארבע נחתמות כל אחת בנקודה. כאן אין השורה החמישית, הנתונה בסוגריים, מכילה סימני פיסוק נוספים. הדבר מדגיש, מחד, את אי שייכותה לבית, אך בה בעת מותיר את השיר כולו פתוח, מאחר ואינו חתום סופית בנקודה.
עולה נגמ''ש על קו רקיע.
ומתנמנמת הדובה
על בטן מלאה קליע.
הו ארץ ארץ חבובה.
השיר פותח בהופעתו של נגמ''ש כנגד קו הרקיע (כן, יש דברים צפויים יותר להופיע, שלא לומר כנגד קו השמיים, שלא לומר בשיר). ואף על פי כן, הדובה (הגדולה? הקטנה?) מתנמנמת, משל אין בכך מאומה. תיאורה המנומנם ממחיש את הניגוד בין הנגמ''ש, המבטא מלחמה ואלימות, לבין הלילה השקט, מפיל התרדמה. אך האמנם התעייפה הדובה כיוון שלילה? או אולי זללה לה יותר מדי קליעים, וכעת היא עייפה? פרשנות זו נרמזת מאופן חלוקת הבית למשפטים. אפשר, אם כן, לדמות את הדובה לחיית המלחמה, הניזונה מן האלימות, סובאת לרוב את התחמושת הנורית בידי הצדדים הלוחמים ובשובעה פונה לנמנם על בטן מלאה. מכאן עולה גם קונוטציה לשיר ''חיית המתכת'' (מתוך ''רישומי פחם'', אף שיצא לאור שנים רבות אחרי כן). גם הביטוי ''ארץ ארץ'' מעורר קונוטציה לשיר בשם זה, המביע אהבת הארץ באורח תמים (''ארץ תכול אין עב''. אכן), בניגוד לארץ עטורת הנגמ''שים, אף כי חבובה היא בשירנו. החיבה והקרבה, המובעות בביטוי העממי ''חבובה'', מונגדות בבית הבא, באמצעות הביטוי המנוכר והאלים, השייך לרובד גבוה יותר של השפה, ''עקובה''. אפשר גם להשתעשע בקונוטציה ל''חבובות'', ולחשוב על הארץ הזו כבדיחה. מילית הקריאה ''הו'' נראית כעת כמבטאת אנחה.
ומנסר גלגל ירח.
בין עננים הנה הוא בא.
מרחב קצר מהשתרע.
הו ארץ ארץ עקובה.
על אף הפרעת הנגמ''ש, השיר חוזר לתיאור נוף שליו לכאורה - ירח מלא ניגלה בין העננים. אך הפגם שבתמונה הרומנטית ניגלה בכך שעל הירח לנסר את דרכו, במקום לשוט בקלילות, כבסיטואציה שירית רגילה. פעולת הניסור מודגשת אף יותר, בשל חלוקת השורות הראשונה והשניה לשני משפטים נפרדים: תחילה מבחינים ברעש הניסור, ורק אחר כך מתגלה הירח; רעש זה אף הוא אינו מאפיין מתבקש של לילה מנומנם. טוב, לפחות יש מרחב; - האמנם? לא, לא ממש. המרחב הפרוש לפני המחבר אינו מרחב נורמלי - אלא מרחב קצר מהשתרע. הכיצד יכול מרחב להיות קצר? קצר כל כך שאין באפשרותו להשתרע, להתפרש מול העיניים, אם מפני החשיכה המגבילה את שדה הראייה במרחב שקיומו ידוע, אם מפני שמרחבים מרמזים על חופש, והמחבר כבול למקום הימצאו הנוכחי. המרחב מעורר גם קונוטציה לשורה ב''שדות גולדברג'' בה מתרה אריאל בילדתו-שלו לבל תלך לבדה בשדה המוזהב, שכן ''הוא [השדה] ימכור לך מרחב''. אך בעוד ששם המרחב כשמו כן הוא - שדה פתוח, כאן הוא מרחב ''נכה'', מוגבל, שמהותו אינה מרחבית. השורה האחרונה בבית מקבילה במבנה לשורה האחרונה בבית הקודם, אלא שכאן, כאמור, הופכת הארץ לעקובה - בלשון אנחה ואף איום, בבחינת ''שוב את דורשת את דמנו'', או (למה להסתבך סתם) אדמה רווית דם. ה''עקובה'' מממשת את האיום שנרמז בבית הראשון, בבחינת נגמ''ש שהופיע בשורה הראשונה יורה בשורה השמינית: הקליעים אינם רק בשמיים, אצל הדובה, אלא גם כאן, באדמה החבובה. עליית המדרגה וההחמרה הללו מתבטאות גם בחלוקת הבית לארבעה משפטים קצרים, בשונה מן החלוקה הזורמת יותר (או אף רציפה לחלוטין) בבתים האחרים, למעט האחרון.
ומשתלחות ריבוא עיניים.
חיתו מדבר חיתו אדם.
ואין מותח קו ביניים
ואין מבדיל בין דם לדם...
ריבוא העיניים מעוררות אסוציאציה לזוגות עיניים הניבטות מתוך החשיכה, באופן מאיים. העיניים הן משתלחות - חודרניות, פולשות ואף תוקפניות, ומשרות תחושת איום. אך האם אלו עיני חיות בר מדבריות? רוחות רעות? או אולי חיות אדם - אדם מאיים, שהוא, מבחינת האיום שלו כלפי הדובר, כחיית טרף - חייל אוייב אולי?
ואין מותח קו ביניים - בין האדם לחיה? בין האדם למרחב (הקצר) והמאיים אשר סביב?
ואין מבדיל בין דם לדם - או אולי חסר הקו בין דמו של אדם זה לדמו של אדם זה? - דמו של מי? או שמא כל התשובות נכונות - כולם נפגעים: לוחמי שני הצדדים וחיות המדבר שבשיטחן מתנהלת הלחימה. אי סגירת המשפט האחרון בבית (שלוש נקודות במקום נקודה) מרמזת שלא הכל נאמר כאן, ומשאירה מקום למחשבה ולהשלמת המשפט.
יורד הכוח אל העין.
למצוא מסתור, למצוא מלון.
והדובה עוצמת עין
ומתהפכת בצפון.
(תרועת חצוצרה על פני המדבר)
שוב עירוב דימויים משני עולמות - הכוח, מעולם הצבא, והירידה אל העין, מעולם המרעה. או, בקריאה מילולית ובהקשר לבית הקודם: יורד הכוח אל אחת מאותן עיניים מאיימות (לבדוק את טיבה או אף לפגוע בה)? - אך לא: המטרה היא למצוא מסתור למנוחת הלילה. וכך משנה העין משמעות, מאיום למקור (מים) חיים ומחסה. ניגוד נוסף קיים בין ''הכוח'' לבקשת המסתור - מה קרה, כבר אין לכוח כוח? ראוי לציון ה''מלון'', אשר לרגע מידמה כבלתי קשור: מלון? נגמ''ש? מדבר? - אך למעשה מבטא את האווירה המדברית (מי יתנני במדבר מלון אורחים). השימוש במילה במשמעותה התנ''כית מוסיף לאווירת חוסר השייכות של הכוח למדבר.
הדובה שבה אלינו, ועושה שימוש שלישי בעין. הפעם זו העין הפקוחה מלמעלה - עינה של הדובה: האם הדובה פשוט הולכת לישון (כוכביה מתחילים להימוג)? או מעלימה עין ממעללי הכוח שתחתיה? או מתכחשת אליו, בבחינת עין ההשגחה העליונה (במקרה זה - הדובה שממעל) שנעצמת? ואולי לכן אין מי שימתח את הקו המבחין בין הדמים? (בהמשך לקו החבובות, אולי הדובה פשוט קורצת).
התהפכותה בצפון - בהמשך לדימוי השינה - עשויה להיות מתהפכת בשנתה (כלומר, שנתה מופרעת: על אף עצימת העיניים, אין זו שינה שלווה), או אולי - לא ניתן להתעלם מן הקונוטציה - קיבתה מתהפכת בקירבה (יותר מדי קליעים לארוחת הערב?).
הצפון הוא איזור מגוריה של הדובה (הקטנה, ניתן כעת להניח); משם גם תיפתח הרעה; ואולי אף משמש להמחשת המרחק בין הדובה למדבר.
כאמור, תרועת החצוצרה אינה חלק מן הטקסט השירי, ומופיעה בספר שיריו של אריאל בסוגריים ובאותיות קטנות יותר. על כל פנים, היא מבטאת את אווירת השיר: החצוצרה - צליל נקי, בהיר, הנשמע למרחוק - מעוררת אסוציאציות לתרועת מלחמה, ואינה שייכת למדבר. אך עם הישמעה היא מתגלגלת על פני המדבר, פולשת למרחביו (הקצרים מהשתרע מפניה), ומביאה עימה את המתכתיות, את האדם התוקע בה, את המלחמה שלכבודה היא מריעה.
ובהיפגש נשים בערב
וריח תבשילים עולה
מרפסת קיץ על חוד חרב
לאור ירח הפנינה שהוא דולה
מתוך ענן הקונכיה - - -
מבחינת המבנה, יש לשים לב לשוני בין בית זה לבתים האחרים: ראשית, בשורה החמישית שנוספה לו; שנית, בהיותו משפט אחד ארוך, ללא סימני פיסוק; וסיומו בשלושה קווים מפרידים, חזקים אף יותר משלוש הנקודות שלעיל, המעידים על קטיעה. מבנה זה יוצר מתח העולה בהדרגה ומגיע לשיאו בשורה האחרונה, השורות פורצות ברצף בזו אחר זו ומצטרפות לכדי תמונה אחת עד השורה החמישית עד שנגמר האויר - - -
כך.
ובינתיים בצידו השפוי (לכאורה) של העולם:
בהיפגש נשים בערב - תמונה של חיים ''נורמליים'', רגילים. קולות (א)נשים, ריח תבשילים - סביבה אנושית (בניגוד לחיתו המדבר והאדם), תחושה של שיגרת קיץ חמימה וביתית, מרפסת קיץ נעימה - אך האמנם? או שמא אין זו אלא אשליה: שכן כל התמונה כולה, על חוויותיה הרב-חושיות, אינה יציבה כלל, אלא ניצבת על חוד החרב - החרב המאיימת עליה? או אולי החרב המקיימת אותה, בבחינת עם חי על חרבו? בקו זה, אין לתמוה כי הנפגשות הן נשים בלבד - הגברים במלחמה.
לאור ירח - וכל זאת, החיות, הנגמ''שים, התבשילים והנשים - תחת אותו ירח אחד, הזורח על כולם. הירח המלא (גלגל הירח מן הבית השני) המתגלה מתוך חשכת הענן משול באורו החלבי לפנינה, אותה דולה (הקיץ? הלילה? חוד החרב? ריח התבשילים?) מן הקונכיה-הענן. מה רב השוני בין דימוי רך זה לירח המנסר בין העננים בבית השני - ובכל זאת: הירח לבסוף הגיע. השונות שבמצב העניינים מתבטאת בכל זאת, בניגוד שבין מיקומו הטבעי של הירח - למעלה בשמיים - לבין כך שאת הירח המסויים הזה יש לדלות (מלמטה; אולי ממימי העין?). עם היותו נדלה, נראה שאור הירח הוא המעלה (באוב?) את דימוי (או זכרון) מרפסת הקיץ על אותו חוד החרב, שמסמל את המציאות הנוכחית בה מצוי המחבר. חלומות הבית עולים לעיני המחבר (מן העין? באר המשאלות?) כחזיון תעתועים מדברי, לאור הירח המלא, החלבי (המתעתע, בעל הקונוטציות של שיגעון) השפוך על המדבר שמסביב. דימוי הפנינה מדגיש את ערכו וייחודו של הדימוי, או הזכרון, עבור המחבר.
אולי מחר נדע לדעת.
אולי לדעת עוד נמות.
אולי מחר נזכה לגעת
אל צוארך זה השמוט.
לאחר השיא שבבית הקודם חלה רגיעה מסויימת. חזרה לתבנית של ארבע שורות, שני משפטים קצרים ואחד ארוך.
אולי מחר נדע לדעת - ככל הנראה, אישה. האישה: האהובה, אשה מסויימת, כפי שעולה מהמשכו של הבית. ב''איים בזרם'' (מאותו אלבום, וממוקם מייד אחרי שיר זה) מבוטא רעיון דומה במילים ''אולי מחר אני יוצא סוף-סוף הביתה לחופשה''. בשני המקרים נפתח המשפט במילים ''אולי מחר'', החוזר גם בשורה השלישית בבית זה, ומבטא תקווה לעתיד, ליום החדש (האזרחי?) שיעלה בתום הלילה (הצבאי).
או שמא, בכיוון קשה יותר, נדע לדעת היכן עובר קו הביניים, וכיצד להבחין בין דם לדם.
מאידך, בין תקווה לתקווה יש נפילה: אולי לדעת עוד נמות. במילים אחרות: ואולי לא. רק נמשיך להשתוקק לדעת. אולי נמות קודם בלחימה. כמו כן, מי הם ה''אנחנו'' שנדע? צוות הנגמ''ש? אנשי הכוח? גוף הרבים הנקוט כאן ניצב מנגד גוף היחיד בשורה האחרונה בבית, ומציע אפשרות של אהובה קולקטיבית - אולי אדמה? בעקבות השאלה בשורה הראשונה (נדע לדעת), עולה גם השאלה: נמות לדעת - את מה? נמות לדעת לדעת, או נמות לדעת אשה? או אולי, כאשר נדע לדעת, נמות לדעת עוד? פרשנות אפשרית ניתנת בחלקו השני של הבית: אולי מחר נזכה לגעת אל צווארך זה השמוט (אם המגע יתקיים). אך מדוע הצוואר שמוט - באסוציאציה של מוות, ולא ארוך וזקוף? שמוט בצער וגעגועים? או שמא היתה לו פגישה אישית עם חוד החרב?
בכיוון מעט שונה, הפרשנות של האהובה כארץ, אדמה, עשויה להתיישב דווקא עם דימוי הצוואר שמוט (המתקשר גם אל המרפסת על חוד החרב): עשויים למות למענה, או לגעת אליה - על פי התפתחות הקרבות. בין הרומנטיקה לפטריוטיות, הפרשנות הראשונה יפה יותר בעיניי, אך מן ההמשך מסתמן, שדווקא השנייה מתאימה יותר.
ובהיעלות שולי רקיע
וכהידרש אל הכתובה
נגמ''ש עם בטן בלי קליע
וכמו נמוגה הדובה.
(יבבת סקסופון וקלרינט בבאר)
בית זה שוב ניתן כמשפט אחד רצוף, אך בניגוד ל''שיא'' של אבק הקונכיה, כאן הכל הרבה יותר רגוע, מפוכח. מונוטוני משהו. הכל כבר הרבה פחות פתוח, כפי שמבטאת סגירת הבית הזה בנקודה, וכפי שמבטאת הדובה הנמוגה. חזרה לאור היום, חזרה לנגמ''ש וקץ לחלומות.
בהיעלות שולי רקיע - הבוקר עולה, ואולי שולי הרקיע עולים באש עם זריחת השמש.
וכהידרש אל הכתובה - סגירת מעגל ביחס לאהובה. עם הפיכת המחר להבוקר, דברי האהבה של הלילה הקודם מחייבים, ודורשים כעת את מילויים - אם הארץ העקובה, העשויה לדרוש אף את חיי אוהביה (אולי לדעת עוד נמות); או האהובה בשר ודם, שבנגיעה בצווארה השמוט יש לזכות עוד היום.
נגמ''ש עם בטן בלי קליע - בניגוד לדובה מן הבית הראשון; והלילה ניצלח בשלום. ואכן:
כמו נמוגה - עם שאר הכוכבים, עם עלות היום, הדובה, המסמלת את הלילה ואיומיו (אך גם חלומותיו) נמוגה - אך רק ''כמו''. היא עדיין שם, וכמותה האיומים והחלומות, ותשוב עם רדת הלילה. בית זה הוא בבחינת סגירת מעגל - חזרה למציאות: הבוקר עולה, חזרה מן החלומות על האהובה אל המציאות הנגמ''שית, חזרה אל נקודת הפתיחה של השיר. הנגמ''ש, שיצא מכל העניין חלק ובלי קליע, מבטא תחושת שלמות מסויימת, בניגוד לדובה מלאת הקליעים, הירח המנסר, חיתו המדבר שמסביב, ובעיקר הארץ העקובה - משל, כוחות הטבע אלימים הם, ורק הנגמ''ש התם יושב האהלים (או המלונות, במקרה דנן) חף הוא מכל זה.
הסקסופון והקלרינט, והבאר שבו הם מייבבים בצוותא, מנותקים מחד מן השיר, בהיותם לקוחים היישר ממועדון ג'אז אפלולי ועשן, אך בה בעת משקפים עגמומיות מסויימת, האומרת: זה הזמן לאווירת נכאים קלה, ומשתלבת היטב בפרידה מן הלילה והחלום והחזרה ליום והמציאות.
לימדו למוד בכל הכוח.
לימדו למוד כהידרש.
לימדו למוד ואל תת שכוח.
אולי מחר עוד ניפגש.
(אם לא מחר אולי בשש)
בבית האחרון, שהוא בבחינת אחרית דבר, יש חזרה למשפטים הקצרים - חזרה לשיגרת היום, לרציונליות. ואכן, כאן ניתן הלקח - מוסר ההשכל: לימדו למוד. חשיבותו מומחשת בחזרה המשולשת על הביטוי.
בכל הכוח - לימדו היטב (איכותית); ובכל הכוח הלוחם (כמותית).
כהידרש - לימדו כפי שהדבר נדרש מכם, או כל אימת שהינכם נדרשים ללמוד, או (בחזרה אל ''כהידרש אל הכתובה'') כאשר אתם נדרשים לסוגיית המימוש.
אל תת שכוח - האופציה הפסימית: את הקרב הזה? או אולי את הלקח הזה? שכן אולי מחר נדע לדעת, ואולי מחר עוד ניפגש, אך היום הדובה נמוגה, ואנו שוב במציאות הנגמ''ש. - האופציה האופטימית: את זאת שאין להתייאש או לאבד תקווה, שהרי אולי מחר עוד ניפגש (עם האהובה, או בינינו לבין עצמנו בכנס ותיקי המלחמה, או עם הדובה - כלומר נעלה השמימה? - או, מאידך, עם מי מן האיומים שהיא מייצגת).
למרות שהשורה הרביעית בבית מסתיימת בנקודה, ולכאורה העניין נסגר, נוספת לה השורה החמישית, חומקת פנימה בחסות הסוגריים, ופותחת הכל מחדש - גם באי הבהירות שבה, וגם בדלת הפתוחה שהיא מותירה לנו באמצעות אי שימת הנקודה.
אם לא מחר אולי בשש - (תהיות ראשוניות:) שעת דמדומים, חזרה אל ממלכת הלילה והדובה, החלומות והדמיונות, המבטיחה מחר חדש שבו יוגשמו הפגישות שלא התקיימו; או אולי, בארציות חפה מכל דימוי, שש בבוקר, שעת סיום המשמרת הלילית והצטרפות מחודשת אל הכוח. עם זאת, ההבטחה המנחמת למפגש אלטרנטיבי מתגלית במבט שני כסתומה, אם לא שקרית: שש בערב (או בבוקר) חל היום, הכיצד יכול מימוש הפיצוי להקדים את המועד המקורי? ואם אין הוא היום, כי אז הוא הופך למועד שרירותי.
פרשנות אפשרית אחרת (תודה לגיא שרת): ייתכן והמחבר מתייחס כאן אל הביטוי ''בשש אחרי המלחמה'', מועד הפגישה בין ''החייל האמיץ שוויק'' לידידו, ברומאן מאת יארוסלב האשק. ''אולי מחר עוד ניפגש'' מבטא, אם כן, תקווה לסיומה המהיר של המלחמה, בעוד ש''אם לא מחר אולי בשש'' מנחם, לכאורה, שגם אם לא כך יתרחש, התקווה עדיין קיימת למפגש עתידי ולקץ הלחימה, גם אם במועד בלתי ידוע, כפי שעולה מן הקונוטציה למפגש הספרותי. עם זאת, הקונוטציה היא למפגש שלא התרחש; לכן זו נחמה-שלכאורה בלבד, שכן הספק אינו חדל מלכרסם . [כך שלבסוף הגיעו שני הפירושים לפחות-או-יותר אותו הכיוון, בעצם]
נביא כל מה שנתבקש
נבוא שותקים, לא נקשקש
גם נמהר, לא נתבושש
גם נדייק, לא נפקשש
גם נבקש, לא נתבייש
לא נקושש אם נתאושש
אם לא מחר, אולי בשש
את הדלת הפתוחה בסוף השיר ניצלו מספר שורות, המפתחות את מוטיב ההכנות לפגישה - זו שמחר, או ההיא בשש. כולן יכולות להתפרש כרמזים מיניים, או אולי כהכנות לקראת המפגש עם העולם שכולו טוב. במקום נקודה הן חתומות בחזרה על המשפט האחרון בבית השמיני, ומותירות אותנו מחד בסימן של אופטימיות - אם לא מחר, יש אפשרות נוספת, עדיין יש סיכוי; אך מאידך, עם אותו הספק-שבאולי ובמועד שלא מומש.
סיכום: שיר תתמודע זמניהשיר נע בין מישורים שונים ומקוטבים: המדבר והכוח; המחבר והאהובה; השמיים (דובה, ירח, עננים) והארץ (חיתו, עין, מרחב...); המצוי (מסתור) והרצוי (מרפסת קיץ), שבין כולם מחבר הנגמ''ש (על קו הרקיע שבין השמיים לארץ) והתתמודע, בו נפגשים כולם לאור הירח - באין קו מפריד. זמניותו של התתמודע מתבטאת בהתפכחות עם עלות היום, אך הוא אינו נשכח, רק כמו-נמוג, עד לפגישה העתידית, מחר או בשש.
''בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית...''
אריאל המתגלגל
