פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
ניתוח מעקפים
יוסף אליעז (יום שני, 27/06/2011 שעה 9:00)


ניתוח מעקפים

יוסף אליעז



הצרות נופלות עליך במפתיע, כְּעַיִט שהארנב אינו רוֹאֵהוּ כלל עד שהעיט נוחת עליו ורק הַטְפָרִים החדים בגבו, ומשק הכנפיים הנושאות אותו מהאדמה השמיימה, מבשרים לו כי נלכד. בלשון יותר מיופיפת: הצרה נוחתת כרעם ביום בהיר.

במבט לאחור, או בחכמה שלאחר מעשה, אתה נזכר כי הכושר הגופני שלך הלך ופחת. יִחַסְתָּ זאת לגיל, למשקל, לפעילות הגופנית הבלתי-מספקת. מי העלה על דעתו שֶׁהַצָּנֶרֶת ללב, לְסָפָּק-הַכֹּחַ, הולכת ונסתמת ? אתה משלים עם המצב וממשיך בשגרת ימיך ולילותיך.

בוקר אחד בדצמבר 2010 התעוררתי וחשתי צריבה עזה בחזי. קִיוִיתִּי שֶׁשְׁתִיַּת מים תסלק את המכאוב. לרגע עלה בי החשש כי השסתום שבתחתית הַוֵשֶׁט נפגם, ונגזר עלי להצטרף אל לוגמי הסודה-לשתיה חמוצי-הפנים, המנסים בִּשְׁתִיַתּ אַלְקָלִי להתגבר על מיצי הקיבה החומציים.

כאשר הצריבה שככה מעט, אך לא נעלמה, צייתתי לרעייתי הדאגנית ופניתי לרופאה.
רופאת המשפחה שלנו, ד''ר שרון פליקר-שטרן, היא אשה נאה וחכמה במיטב שנותיה, אם לילדים, אשר ככל הרופאים הטובים, אשר לעולם אינם מסיימים חוק לימודיהם, אינה מסתפקת בידע שכבר צברה והיא מוסיפה עליו עוד ועוד בקורסים ובהשתלמויות לאין ספור.

ספרתי לה על הצריבה ולהפתעתי החליטה מיד: ''עליך לגשת ללא דיחוי לחדר-המיון בבית-החולים!''. ''זה כלום'' מחיתי, ''כנראה מיצי הקיבה חדרו לַוֵשֶׁט''... ''אולי'', פסקה הרופאה, ''אבל אסור ליטול סיכונים''. רעייתי הנלבבת הצטרפה מיד לדרישת הרופאה, אך פְּנִיָּה לחדר-מיון לא נראתה לי. בדרך כלל הייתי בריא, ופרט לפציעות בצבא ולמשקפיים לא נזקקתי רבות לרופאים, עד שבגיל ששים ושמונה הארור החל גופי לבגוד בי, או אפשר ונכון יותר לכתוב: ''לבגוד בעצמו''. העליתי בשר, הסחוסים בברכי לא עמדו בעומס, ולפני האירוע בו מדובר כבר נותחתי והוכנסו לברכי הימנית חלפים מלאכותיים למלא מקום הסחוס שנשחק.

נשוב למרפאה: האחיות החביבות קבלו את דברי הרופאה ברצינות-יתר. בסמוך ערכו לי בדיקת א.ק.ג. בניצוחה הקפדני של ד''ר בתיה הרציגר. הבדיקה רמזה שהלב כבר עבר אי-פעם אירוע קטן שלא חשתי בו. גם רופאה יקרה זו חשבה שאין לעבור על ''המופע'' לסדר היום.
ד''ר שרון התעקשה שאגש מיד לבדיקת מאמץ, שנעשתה כעבור ימים ספורים. ההמלצה, בעקבות הבדיקה, היתה להבדק בדחיפות אצל רופא מומחה שיחליט אם זקוק אני לצינתור.

נו, חשבתי לעצמי, גם הלב מתחיל לְהִשָּׁחֵק, אך עדיין לא חששתי מעליה לַשְּׁחָקִים...
בסופו של דבר הוברר לי שאלמלא דרישותיה התקיפות של ד''ר שרון לא הייתי מגיע כלל לכתיבת שורות אלה. בפשטות: מסתבר שהיא, בתקיפות עמידתה על-דעתה, הצילה את חיי!

פעמיים בחיי חשתי פיזית צביטה בלב, ממש כך! ואף שהרופאה פסקה שאין בין צביטות-לב אלו לבעיות-לב ממשיות ולא כלום. הנה אביא פה ברשותכם (כבר הסתבכתם ממילא בסיפורי) את סיפורי המעשה.

הפעם הראשונה היתה לאחר שהשתחררתי במפתיע מהשירות הצבאי. מישהו החליט שנוצר עודף של קציני-שריון. רשויות הצבא הודיעו לעשרות קצינים, שזה עתה החלו בשירות הקבע, כפי התחייבותם מראש, לפני היציאה לקורסי-הקצינים, ואני ביניהם, שהם משתחררים לאלתר. הודעה שהצבא חזר בו ממנה, משהוברר שמקורה בטעות כלשהי. אולי באשר ב-‏1960 רק החל עידן המחשבים ביחידות המנהליות. ואכן זמן קצר לאחר השחרור הציעו לכולנו לחזור למדים.

הייתי אז חסר כל עורף אזרחי. כבוגר ''עלית הנוער'' שהועלה על-ידה ארצה אחרי השואה, לא היו לי בית או משפחה לחזור אליהם. חיי הקיבוץ והשירות בנח''ל (''נוער חלוצי לוחם'' בשמו המלא) לא נראו לי. כאשר אתה מחייב צעיר לשרת 3 שנים בצבא בעל-כרחו, בגיוס-חובה, אקט אנטי-דמוקרטי שבא לשרת את הדמוקרטיה - ההצדקה היחידה לכך היא ההגנה על המדינה. אם במקום לשרת בצבא ממש אתה מאפשר למגויס לעבוד שנה תמימה בקיבוץ במקום השירות- זו כבר עבודת-כפיה שאין להשלים עמה במדינה דמוקרטית, גם בלי השוואה ל''חינוך מחדש'' בסין או בקמבודיה תחת שלטון הָ''חְמֶּר רוּז'''. כל זה מעבר לעובדה שמעולים חדשים, אשר נזקקו נואשות לעבודה כלשהי לפרנסתם, נשללו מקומות העבודה שהוקצו לנח''לאים; מעבר לאפליה בינם למשרתים שירות בטחוני מלא, ול''מכסות הפיקוד'' שמנעו ממיטב הנוער להשלח לקורסים פיקודיים. כן, איני מדבר על אותו מיעוט נחלאים שנשלחו להקים היאחזות-נח''ל שבעקבותיה יוקם במקום ישוב חדש. רוב הנח''לאים שרתו בקבוצים מבוססים. שוב: בקיבוצים ולא במושבים. אפליה נוספת! לימים, כשהשתחררתי, הבעתי דעות אפיקורסיות אלו במאמר לבטאון ''במחנה הנח''ל'', פעם היה עתון כזה, וזכיתי בתגובה חריפה של ראש האגף במשרד הבטחון שעיקרה היה התנפלות על הכותב ופחות על הכתוב. אילו יכול היה - היה טורפני חי. מה לעשות? שוב סטיתי מהנושא, אך מתי אוכל לשתף אותך, מכובדי הקורא, במחשבות וספקות שכאלו? האם , חשבת פעם על השירות בנח''ל כעבודת-כפיה?

בילדותי ובנעורי חשבתי לשרת בצבא הקבע. אהבתי את חיי הצבא, את תחושת-הכח, את העיסוק בנשק וברכב לסוגיהם. בשרות הצבאי היה אז פתרון לחוסר ''העורף האזרחי'', בִּקְעָה להתגדר ולהתקדם בה, ולתרום בכך למדינה המתהווה אחרי השואה וטבח עמנו. קשיי האימון, תנאי-השדה, המזון הצבאי כולל ה''לוף'' המפורסם, קציץ-הבשר השמנוני המשומר, ''ה''בוליביף'' הישראלי. ואפילו הפקודות שהורעפו עלי, כטירון, כחניך בקורס מ''כים (מפקדי כיתות) ובקורסי הקצינים, לא הרתיעוני.

אז לא היה מוכר המושג ''חייל בודד'' הנהוג כיום. איש לא תהה גם, ואני עוד פחות מאחרים, אם נכון הוא, לשלוח שריד יחיד ממשפחה ענפה שנרצחה בשואה ליחידה קרבית.
אלא שהשירות שלי לא התפתח כמתוכנן. בהיותי חניך בחברת הנוער שבקיבוץ שלוחות, למרגלות הגלבוע, בקשתי להתגייס כבר בגיל 17 אך סוֹרָבְתִּי. כך ''החמצתי'' את ''מבצע קדש''. כעבור מחצית השנה נענתה פנייתי הנוספת ללשכת הגיוס בטבריה, אלא שבבסיס הקליטה והמיון סרבו לקבלני לצנחנים. בבדיקות נמצא שעלי להרכיב משקפיים ושיש לי נטיה מוצנעת כלשהי שצניחה עלולה לסבכה. אחרי מבצע קדש ב-‏1956, בו צנחו הצנחנים את הצניחה המפורסמת ב''צומת פארקר'' ליד ''המיתלה'' בסיני, רבו המתנדבים לַחָיִּל, והדגש היה כמדומני על חוסן גופני מוחלט. המצחיק הוא שסיימתי שירות-חובה צבאי מפרך, ולאחריו ארבע שנות הדרכה כמדריך גדנ''ע במשרד החינוך, ללא-פגע, אך בני, שהתגייס לצנחנים, אכן נפגע וסבל מ''שבר'', בהיפוך המימרא: ''סימן אבות מעשה לבנים...''

כך או כך במבדקים נמצאו בי כישורים טכניים, ולבסוף ''נשלפתי'' מיד אחרי תום הטירונות, מקורס ''הכנה למ''כים'' בבה''ד 4 והוצבתי בחיל השריון. יועדתי לטוס לצרפת, ללימוד ''מקצועות'' לחימה בטנק ה''אי. אם. אקס'' (A.M.X) שצה''ל עמד לקבל מצרפת. במקום לשרת בצנחנים מצאתי עצמי עובר טירונות בבה''ד (בסיס הדרכה) 4 בצריפין, בסיס בו היחס אז לחיילים היה פוגע ומאוס. בעודי בבסיס עלוב אחר בצריפין, בבה''ד 6, בקורס נהיגה, לשם הכשרתי לנהוג באותו טנק מהיר וזריז, נפלתי למשכב. מגיפה שכונתה בזמנו ''השפעת האסיאתית'' הכתה בצבא. אלפי חיילים חלו ויד הצבא קצרה מלטפל בהם. המחלה אופיינה בחום גבוה, חולשה, ובהפרשות צהובות. הצבע הצהוב פָּשָׁהּ אז בכל מחנות צריפין ודומני שבצבא כולו. כאשר החלמתי סוף-סוף והתיצבתי, מתנודד על רגלי, ב''מחנה נתן'' הוברר לי כי עֲמִיתַּי לשירות הוטסו יום קודם לצרפת. בעוד הם עברו לימוד ''מקצועות'' (נהג טנק או תותחן-טען-קשר), ולאחר מכן קורס מפקדי-טנקים, וצברו ידע ונסיון רב-ערך בטנקאות - אני עברתי קורס מ''כים-חי''ר כלוחם חרמ''ש (''חיל רגלים משורין'' שאמור ללחום בעזרת נגמ''שים- נושאי-גייסות משוריינים, אז –אותם זחל''מים מפורסמים, חסרי הגג, משיירי מלחמת העולם השניה. זחל''ם הוא ''זחל למחצה'' , רכב שמקדימה הוא מצויד בגלגלים הנשלטים בהגה, ומאחור הוא מונע בשרשרת , כמו טנק). כך פגשתי בטנק ממש, ''שרמן'' קצר-קנה M-1, לראשונה, בקורס קציני-השריון. באופן זה כל השירות הצבאי שלי קיבל עֲקֶמֶת (''טְוִיסְט'') שהתקשיתי להשתחרר ממנה...אלא שכבר הפלגתי כאן אחורה למרחק גדול מדי.

פה אספר אנקדוטה אישית קצרה, בענין כישורי הטכניים...
טרם שנשלחתי לחברת הנוער בקיבוץ שלוחות שהיתי שנה בחברת בני-הקיבוץ המפונקים ביבנה.
שם עבדנו, אחרי הלימודים, בענפים השונים במשק. לשמחתי שובצתי במוסך שטיפל בטרקטורים ובמכונות החקלאיות. אהבתי את העבודה הקשה. פה ושם הצעתי, זאטוט בן 15, הצעות יעול שחלקן התקבלו, כמובן, תחילה, בעיקום אף. בתום השנה הזמינני מנהל המוסך, דומני ששמו היה אדלר, והוא היה אביה של חגית היפה, בת כתתי, ואמר לי כך: ''יוסי, אין לי ספק שפעם תהיה מהנדס מכונות גדול, אבל מכונאי לא תהיה אף פעם... !'' כך נסתם הגולל על הקריירה המכונאית שלי ...
הבה ונשוב לצביטות הלב...

משהשתחררתי מצה''ל, ללא פרוטה לפרטה, עליתי לירושלים, איכשהו שכרתי חדר עלוב בשכונת ''מקור ברוך'', שאז לא היתה עטוית שחורים כפי שהיא כיום, כאשר אחינו החרדים השתלטו עליה עד אין מתום. קבלתי עבודה כפועל תעשיה (מפעיל מכבש) במפעל ''פרידמן'' לתנורים (הקשישים עוד זוכרים את ה''פיירסייד'' הידוע שפעל על נפט...) ולמקררים בגבעת-שאול. במקביל החילותי ללמוד בהתכתבות לבחינות הבגרות.

לילה אחד פרצה דליקה במפעל. אנו עבדנו על מכבשים, וכל הסביבה היתה רוויה בשמנים ובדלקים ששימשו לניקוי המתכת. פועל קטן-קומה החזיק במאוזן מטף כיבוי גדול וכאשר הפעילו- הסילון היה כה עז עד שהפועל נסוב על עקביו כמין ממטרה מוזרה. נטלתי מידיו את המטף וכיביתי את האש כמעט עד כלותה כאשר לפתע אפפוני הלהבות. בדיעבד הוברר כי במקום הוחזק, בניגוד להוראות, מיכל פתוח של ''טִינֶּר'', מדלל צבע דליק ביותר, וזה נהפך ועלה באש. ישבתי שרוף וְכַּווּי, נא למחצה, ושמעתי את מנהל העבודה מדבר עם מנהל המפעל, שירד מדירתו הבנויה מעל למפעל. מנהל העבודה שאל אם להזמין תחילה את מכבי-האש או אמבולנס, ונצטווה להזמין תחילה את מכבי-האש... למשמע דבריו עלו אז בראשי כמה הרהורי אלימות... לקראת בוקר פוניתי לבית החולים זיו, אשר שכן אז ברחוב הנביאים פינת רחוב שטראוס, מול בית החולים ''בקור חולים''. שתי ידי, רגל ימין ופני היו שרופים וּכְווּיִּים, והכוויות החמורות והעמוקות ביותר היו לאורך ובעומק רגלי, עד כדי סיכון לעצם..

באותם ימים, שנת 1960, טרם הומצא ''העור המלאכותי'', וגם טרם ידעו לגדל וּלְרַבּוֹת במעבדה עור מרקמות שנוטלים מעורו של החולה. מדי בוקר היה הרופא, אדם יקר וחביב, ד''ר שמעון קידר ז''ל, מקלף במשיכות עזות את התחבושות שדבקו במשך הלילה לבשרי הפעור. ההליך גרם לכאבי-תופת ומשום-מה נעשה מדי יום ללא אילחוש [הרדמה מקומית].

ד''ר קידר ואני התידדנו. הוא היה אדם חביב, חייכני וחכם. אשר התיר לתלמידות של בית-הספר לאחיות לבקרני בכל שעה, ואותן מלאכיות בלבן, העוטות גלימות כחולות של פרחי-אחיות על כתפיהן, היו קרני אור בשגרת האשפוז. היית אז קצין תמיר שזה עתה השתחרר מצה''ל, מרותק למיטתו ושתי-ידיו חבושות בתחבושות עבות- מה ''רומנטי'' מזה?
יחסים מיוחדים אלו עם רופאי הקלו מעט על המכאוב ובכל זאת- בוקר אחד, כאשר רק פקחתי עיני ראיתי את ד''ר קידר בפתח החדר וחשתי צביטה עזה בלב! כן, ממש צביטה.

מספר שבועות לאחר שחרורי מבית החולים, העניק לי ראיון מפקד גייסות השריון, האלוף ישראל טל,, אשר אז עדיין שימש כמח''ט בדרגת אל''מ. לא הכרתיו אישית הגם שעבר יחד עמי, כחניך בדרגת אל''מ, את אותו קורס קציני-שריון, קורס שמבין חניכיו צמחו לימים עוד כמה וכמה גנרלים, כמו האלוף חיים ארז, תא''ל אמיר יפה, תא''ל יואל גורודיש, אל''מ יהודה גלר, אל''מ טוביה טרון ז''ל, רס''ן שמאי קפלן ז''ל, אל''מ גיא יעקובסון ז''ל, יונתן גלילי ז''ל, בנו של השר ישראל גלילי המנוח, ועוד כמה גיבורי תהילה שכמה וכמה מביניהם נפלו במערכות ישראל.
מפקד החטיבה גילה הרבה רצון טוב. הגעתי לראיון פגוע וחבוש עדיין בשל אותן כוויות בדליקה. הוא הציע לי לחתום קבע לתקופה ארוכה יותר מהמינימום לו התחייבתי ולחזור לצבא. חשבתי על-כך, ואמרתי לו שאם הצבא יכול לשחרר קצינים בהודעה כה קצרה - אין הדבר מקובל עלי. עתה אני ציפור דרור אך אפשר ובעוד מספר שנים אהא מטופל ברעיה ובילדים...

השנים חלפו. בצד לימודי ועבודתי שירתתי במילואים. אחרי מלחמת יום הכיפורים, אשר חלקה עבר עלי בְּמִצְרַיִם, החלה החזרת סיני לַמִּצְרִים. יום אחד, בשירות מילואים, ירדנו לסיני. כאשר הגענו לאל-עריש, שבזמנו היתה מרכז אספקה ומקום מפגש לכל היורדים לעומק סיני, הבחנתי בדגל מצרי ולידו חייל מצרי, חבוש קסדה ולכתפו רובה מכודן אשר כידונו נצץ בשמש. שוב חשתי צביטה עזה בלב. זו היתה הצביטה השניה. הֶהָיָה זה התקף הלב הקל, שנגלה אחרי עשרות שנים, באותה בדיקת א.ק.ג.? ליושב במרומים פתרונים.

אחרי שהפלגנו בשירותי הצבאי, בשדות מצרים וברחשי הלב, אשוב שוב לנושאנו. מה לעשות: דרכי החיים עקלקלות הן...
נקבע מועד לבדיקת צינתור. הגעתי לבית-החולים ''סורוקה'' בבאר-שבע, החניתי את הרכב ושאלתי למשרדו של ד''ר אכרם. הופניתי למדרגות ברזל לקומה השניה. ההליכה הקצרה במעלה ממגרש החניה כבר לוותה במאמץ. עליתי במדרגות למשרד הצנוע ופגשתי בד''ר אכרם, רופא חביב ונשוא פנים. הוא העיף בי מבט ואמר: ''אין צורך בבדיקה. כפי שאתה נראה הנך זקוק לצינתור דחוף. בכל זאת אבדוק אותך''. הבדיקה אִשְׁשָׁה את התרשמותו המקורית. בקשתי: ''אם צריך צינתור אנא צנתר אותי מיד''. הרופא חייך בחביבות ואמר: ''פה, בסורוקה, תיאלץ להמתין בתור לפחות חודשיים, אולם מחר, בבית-החולים ''אסותא'' בתל-אביב, אוכל לצנתר אותך מיד''. וכך היה.
אינני יודע מדוע אך לא התרגשתי במיוחד. מעולם לא היו לי בעיות לבביות, מעבר לאותן צביטותיים, אך נראה שאחרי שבעים שנה המכונה כבר זקוקה לטיפול מקיף ולחלקי חילוף...

בבוקר השכם הסיע בני הוד את רעייתי ברוריה ואותי לבית החולים אסותא ברמת החייל בתל-אביב. משום מה נבנה המוסד בעיבורה של עיר תוססת וצפופה, בין בתי-משרדים ותחבורה סואנת. ציפיתי , לתומי, לבית חולים עטור דשא וצמחיה, במקום שקט יותר, אולם זהו בית-חולים פרטי-מסחרי וחזקה על בעליו שהיטיב לשקול את שיקוליו. בית-חולים זה לא יועד לטיפול במחלות מתמשכות, אלא מיועד לניתוחים ופעולות ריפוי קצרות ולאישפוז קצר. פסעתי בקושי למשרד הקבלה והתישבתי. רעיתי ובני הסדירו את הרישום. אז דִּידִּיתיּ, עם יקירי, אל המעלית. במחלקת הלב נצטויתי ללבוש את הבגדים המגוחכים של בית החולים- שני חלוקים פתוחים הנלבשים זה כנגד מפתחו של זה, ויחדיו יוצרים תלבושת מחרידה. כך זה כשנותנים לרופאים לתכנן מדים...

שעת הצינתור נדחתה שוב ושוב, הוחזקתי בצום מהבוקר, רק לפנות ערב הגיע תורי. הוכנסתי לחדר קר, אפל כמעט לחלוטין, אפילו לא התרשמתי מממדיו או ציודו. ד''ר אכרם ועוזרו החלו מיד בטיפול. התלוצצתי עמם מעט אבל תענוג גדול זה לא היה. מחט עבה הוחדרה לכף ידי, ליד הבוהן, ונדחפה מעלה מעלה כשגם אני מנסה להציץ במסך שבעזרתו עקבו הרופאים אחר התקדמות הצנתר בעורק. לפתע אמר לי הרופא: ''הגענו ל-'עורק האלמנות', פה העורק מתפתל, ואם הוא סתום לחלוטין, כמו אצלך, הרי אם הצנתר יבקע את העורק אשתך תהיה אלמנה...''

ממש נחמד! הבעיה היא של רעייתי, לא שלי. עוד אני מחפש תשובה והוא כבר החליט: ''אין טעם להמשיך בצנתור. העורק המרכזי אצלך סתום לגמרי ואין מנוס מניתוח מעקפים''. ניחא. כבר נוכחתי שהמצב הולך מדחי-אל-דחי. ''יופי, דוקטור'' אמרתי. ''ומתי יהא הניתוח?''. ''מחר ! אין טעם ומסוכן מדי לעכב''. ''כמה מעקפים אני צריך?'' ''שישה'' היתה התשובה.

הוחזרתי עייף לחדר. ברוריה היתה מודאגת אך השתדלה שלא לגלות את חרדתה. אני חשתי מין אדישות שכזו: עברתי שואה, יתמות, מלחמת השחרור בירושלים הנצורה, עברתי בגפי שירות צבאי מתיש, מקורס לקורס, כל הזמן תחת עינם הבוחנת של מפקדים ומדריכים. עבדתי כפועל בנין וכפועל תעשיה. למדתי לבגרות אקסטרנית אחרי הצבא, לימוד קשה פי כמה מהלימודים האקדמאיים, עליתי בלהבות בדליקה, השתתפתי במלחמת ששת-הימים, בהתשה ובמלחמת יום-הכיפורים ופרט לשבר ביד שגרמה לי הפגזה מצרית יצאתי בשלום. הקמתי משפחה וילדי בגרו. כתבתי, עבדתי ולימדתי. ניסיתי לתרום חלקי בפוליטיקה. הנה עברתי את גיל שבעים ונראה ש''בסיבוב הזה'' (היש סיבוב נוסף? שאל את הדרוזים...) כבר לא אתקן את העולם. אלכסנדר מוקדון כבש את כל העולם של אז (לשם מה?) ומת בגיל 36. גילי כבר כפול והנה גם רבע תאוותי עוד אינה בידי... ובכן מה כבר יכול לקרות? או שֶׁאֱרַפֵּא, או שֶׁאַרְפֶּה ואעלה למרומים, לבדוק אישית אם יש אלוהים... רק קויתי שלא אהפוך נכה ואפול לנטל על שכם משפחתי, אבל פה הסיכוי לנכות קטן. או שהניתוח מצליח או שמכסים בסדין את התוצאות...

רום בני הבכור, עמד לנסוע שוב לחו''ל. קשריו המשפחתיים עמנו, הוריו, התרופפו בעשר שנות שהותו בארה''ב. אור, בני השני, התחתן והיה טרוד בגידול בנותיו ותינוקו הרך. רק הוד, הצעיר, התרוצץ סביבי, לצד אמו, וסירב לחזור לענייניו. שלושתם ניצבו כבר על רגליהם. היה עוד הרבה מה לעשות, אך עיקר נטל העשיה כבר עליהם. חשבתי על עצמי, על רעייתי ועל ילדי. המחשבות האלו הבשילו לשיר שנכתב בשבוע שלאחר השחרור מבית-החולים:
גָּדְלוּ הַיְלָדִּים
גָּדְלוּ הַיְלָדִּים וּפָרְחוּ לְדַרְכָּם
וְשִׁפְעַת נְכָדִים נָטְלוּ מְקוֹמָם
נִתְפַּנָּה מְעַט זְמַן לִרְצוֹנוֹת שֶׁנִדְחוּ
אָמָּנוּת וְסִפְרוּת וַחֲלוֹמוֹת שֶׁפָּרְחוּ

אֶלָּא שֶׁאָז עָלוּ, כְּרֶשֶׁת דַּיָגִים בִּמְשִׁיָּה
כְּאֵבִים וְיִסּוּרִים דְחוּיִּם מִתְּהוֹם הַנְשִׁיָּה:
הֶתְקֱפֵי-חוֹם, זִכְרוֹן חַבָּלָה נִדַּחַת
תָּפְסוּ אֶת מְקוֹמָם, וְעוֹלִים כַּפּוֹרַחַת

אַבִּיר הַנְּעוּרִים כְּבָר אֵינוֹ מִתְחַשֵּׂל
מַזְקִין הַגֶּבֶר, נוֹפֵל, הוֹלֵךְ וְכוֹשֵׁל
וּלְפֶתַע מַלְאָהּ יָדֵךְ, הַיָּד הַתּוֹמֶכֶת
אֵין בְּרֵירָה: חַיָּבִים לְהוֹסִיף לָלֶכֶת

לֹא עֵת לְהִתְלַבֵּשׁ לְפִי צַו-הָאָפְנָה
גַּם לֹא זְמַן לָנוּחַ עַל זֵרֵי-הַדַּפְנָה
רַבּוֹת נְקוּדּוֹת אוֹר, אַךְ הַדֶּרֶךְ חַתְחַתִּים
עָלֶיךָ לְהִשָּׁמֵר מִלִּפּוֹל לְאַחַד הַפְּחָתִים

בְּמָה נִתְנַחֵם? בְּבֶן-הַזּוּג הֶעֲיַּף?
אוֹ בַּדּוֹר הַצָּעִיר שֶׁבְּיִסּוּרַי-גִּדּוּלוֹ עוֹד כוֹאֵב?
רַק מִלָּה טוֹבָה וְחִיּוּךְ שֶׁל נֶכְדָּה
וּטְפִיחָה עַל כָּתֵף מִן הַבֵּן בְּמִידָּה

דברתי עם מספר מאושפזים. רובם ככולם היו בחרדה עמוקה מפני הניתוחים ותוצאותיהם. חלקם - במצב – רוח קדורני ממש. בהחלט - מצב טבעי. אני עצמי התפלאתי מעט על אדישותי, ועל הקלות בה קבלתי את המצב, או אולי: שהשלמתי עמו.

הובאה ארוחה, מזון ראשון לפי מזה 24 שעות. יש לבתי החולים כשרון מולד להכין מזון תפל. האמת היא שבאסותא האוכל טעים יותר מאשר פגשתי בבתי-חולים אחרים. ברוריה מסרבת לאכול, וגם מסרבת לרדת למזנון, או למסעדה בסביבה ולקנות לעצמה אוכל. לצערי אני אכלן גדול ומטפח כרס בהתאם. אך המזון בבית החולים הספיק לי, וזכיתי גם להסיר 9-10 קילוגרמים ממשקלי. לוואי והייתי משאיר שם יותר קילוגרמים.

לילה. אני שוכב חלוש ומותש ולא נרדם מיד. ברוריה יושבת על כורסא ליד המיטה ומסרבת בתוקף לעזוב את בית-החולים, לבית זאביק אחיה הגר בפתח-תקוה. אני מסביר לה שאני מחובר למוניטור והאחיות בטווח קריאה. רַעֲיָתִי היא אשה חכמה, מוכשרת ודעתנית, ולא מהססת לעמוד על שלה בתוקף. אנו רבים לפעמים מריבות גדולות וחסרות שחר. אבל היא אישיות נהדרת ומקסימה. השנים לא גרעו מיופיה, ובעיקר ממתיקות פניה, אם גם חלק מיופיה מוסתר כרגע בעודפים. כדברי אותו פַּסָּל, מיכאל אנג'לו?, שאמר שֶׁהַפֶּסֶל מסתתר באבן וְהַפַּסָּל רק מוציאו לאור... אך מה אַלִּין ומצבי שלי לא טוב יותר (וגם הפסל שבפנים אינו כה נאה)... זכיתי. אני מהרהר שמוזר שאני, כמי שעלה בגפו וחי ללא משפחה, התחתנתי רק בגיל שלושים. אבל, אני חושב לעצמי, לפחות בזה הצלחתי !

אנו בבית-החולים. מנהל המחלקה, ד''ר ירון מושקוביץ סר לבקרני. רופא צעיר, תמיר וחייכני. הוא אומר שהוא ישתתף בניתוח. אני שואל מי ינתח. הוא אומר שהיו שלושה 'מועמדים': פרופ' סהר מסורוקה, ד''ר רענני, מנהל מחלקת לב בבית החולים שיבא וסגנו ד''ר ליאוניד סטרניק. מבין השלושה רק ד''ר סטרניק פנוי. ד''ר מושקוביץ מסביר שזהו בית חולים למומחים, אין זה מוסד לימודי. פה מנתחים רק אנשי-מקצוע. אין להנהלת המוסד זמן וענין לנהל משפטים. כך שכל אחד מהשלושה הוא מומחה ידוע בתחומו. ההסבר נראה לי. בלאו הכי אין לי ברירה כי אני זקוק לניתוח מיידי. מעט התפלאתי שהרופא המנתח לא בא לשוחח עמי לפני הניתוח, אך ההתפתחויות כה דראסטיות ומהירות כך שאני חייב לסמוך על בית החולים ומומחיו.

היום חולף לאיטו. הניתוח שלי נדחה ונדחה. אני מהרהר לעצמי: או שהם צריכים עוד להתאמן על המנותחים שלפני, או שהם החליטו לנתח אותי כשהם כבר עייפים כהוגן...
בינתיים שוב יום של צום, אך משום-מה אינני רעב.
האחיות והאחים סובבים במחלקה. לצערי זהו בית החולים השני של ''אסותא'' שאני פוקד. הראשון ממוקם בראשון-לציון. בשניהם אין מקפידים על השקט. האחיות צועקות זו לזו ממרחקים ברוסית. אח, אדם מבוגר וזעוף, עובר ומחלק אוכל בעגלת-מתכת מקרקשת רמות: אדם מוצק, המדבר בגסות-מה, וקולו רועם. מי יודע, אולי באוקראינה היה בעל תפקיד רם יותר. והוא מתרעם, אולי, על מר-גורלו. כאשר אשתי מבקשת שישאיר עוד גביע 'אשל' היא זוכה במענה חריף ללא סיבה. כעבור יום כבר התרכך.

מדי מספר שעות באה אחות, הגוררת עמה עגלת-מכשירים, ומודדת לחץ-דם, דופק, מדחום מוכנס לפה, הזרוע נלפפת בשרוול למדידת לחץ-דם, והאחות דוקרת אצבע ונוטלת טיפת דם.
מגיע הלילה. עדיין האחיות מדברות בקולי-קולות אך אט אט משתרר השקט. ברוריה משתלטת ללא שאלות מיותרות על אחת המיטות. לא מפריע לה שזהו חדר לחולים ממין זכר. אני מהרהר לעצמי שאם הניתוח יוקדם עוד עלול הסניטר לטעות וליטול אותה לניתוח...

ההשכמה בבתי-החולים תמיד מוקדמת. כאילו חוששים שם שהחולים לא יִשְׁנוּ די וחלילה יחלימו... היא מלווה בקולי קולות: אחיות רעשניות, כח-עזר פטפטני, עגלות המתכת שוב מקרקשות. תמהני כמה היו עולות עגלות שקטות יותר. לאיש לא אכפת מהרעש. אותי זה מכעיס מעט, לא בשל ההפרעה אלא בשל חוסר ההתחשבות במאושפזים.

שוב כביום אתמול: הניתוח נקבע לשעות הבוקר, נדחה לצהרים ושוב נדחה לשעת-ערב. יש מי שנלחץ מכך. אני כדרכי הפעם אדיש. בינתיים מונעים ממני מזון, כך שיש תועלת-מה בהמתנה. הוד מגיע. הוד אינו מתרגש והוא מעשי ותכליתי מאד. נפשי יוצאת אליו. אחרי שבועות ברוריה מספרת לי שהוד היה מודאג מאד אך הסתיר זאת ממני היטב. מתלוצצים מעט בחוג המשפחה ועם האחיות. אלו עבודתן קשה והן טרודות ועובדות כמעט ללא הרף. 'האחיות המעשיות' מחליפות סדינים, מגישות מזון ועמלות אף הן. אני כותב איזה שיר לִבְנָהּ של אחת האחיות היותר חביבות, אלא שנראה שהמוזות מעדיפות את האולימפוס על מסדרונות בתי-החולים.

מנהל המחלקה ד''ר מושקוביץ מגיע לביקור. הוא עונה באדיבות ובסבלנות לשאלות. אני שואל היכן הרופא המנתח? המנהל מסביר שהמנתח מנתח ויש עליו עומס גדול, מבטיח כי מדובר במנתח מומחה וכי גם הוא עצמו ישתתף בניתוח. אינני שואל מה נסיונו ומה תפקידו-הוא לצד המומחה. לברוריה שאלות משלה.
אני חושב מעט על בורא-עולם. קשרינו התרופפו מעט עם השנים. תבל ומלואה מלאים בעיות ולא נראה לי שיש טעם להטריחו מדי בבעיותי, אם בכלל יתפנה אליהן. אני חוכך בדעתי אם להתפלל אליו תפילה קטנה שיחלצני בשלום מהצרה הזו אליה נקלעתי, אולי על-ידו. זה מכבר אינני מאמין בתפילות בכלל, ובתפילות המוכתבות במסורת ישראל ונקראות, מצוות אנשים מלומדה, מן ''הסידור'' בפרט. חלק מהתפילות נראות לי, במחילה, מטופשות. כיצד אתה יכול להאמין שהאל הגדול והנורא, שמלוא כל הארץ כבודו, זקוק לכך שתזכיר לו את מעשי האבות הקדומים, ותבוא לגבות ממנו את פרי-בריתו עם אברהם. היש חשש ששכח? מה טעם אתה, אבק-אנוש שכמוך, שחי במדינה קטנטונת, בעולם קטנטן ביחס לשמש, שגם היא קטנטונת בהשוואה לגרמי-שמים אדירים אחרים, שתפאר ותרומם אותו? היש לך בכלל מושג על גדלו, יתברך, ככל שהוא אכן קיים? ראית אותו? על-מה אתה מדבר? הוא זקוק לדברי הקילוסין שלך? התפילות נכתבו על-ידי בני-אנוש שלא ידעו כלל על קיומו של החלל החיצון, על תורת המפץ הגדול של הוקינג, ככל שיש בתיאוריה זו ממש. חלקם עוד האמינו שהעולם שטוח ויש לו קצווי-ארץ, או ''כנפות'', ככנפות הטלית. הם לא שמעו על תורת היחסות של איינשטיין או על תיאורית ההתפתחות של דארווין.

ומי הוא אלוהינו הטוב והמיטיב? במי הוא מתחרה? בבעל ובאשרה? הוא מפיל שוב ושוב את פסל דגון הפלישתי ומנפץ את גפיו. אמר כבר אחד החכמים: ''אמור לי מי ידידיך ואומר לך מי אתה''. האם נשאל את בוראנו באותה רוח: ''רגע, רבונו-ל-עולם, מי הם יריביך? מעשי עץ ואבן?''.

טוב, כרגיל מחשבות כאלו אינן מוליכות אותך לשום מקום. ידידי פרופסור אברהם גרוס, שחבש גם ספסלי ישיבה בנעוריו, הקים בישוב מגורינו בית-כנסת דל, באחד מצריפי בית-הספר, לשם תפילה בנוסח האחיד, הצה''לי. הייתי נוסע לאותו מקדש-מעט (מעט מאד!) מזומנות בשבת בבוקר, להשלים מנין, לחוש קצת גירסא-דינקותא וליהנות ממתיקות הזמירות והמנגינות. המרחק מביתי לבית-התפילה גדול עבורי מכדי להולכו ברגלי המחוסחסות (מלשון חוסר סחוס...) אולם כמעט שלא הייתי מתפלל. העדפתי לקרוא בַּחוּמָּשּׁ את פרשת השבוע, את ההפטרה, או לעיין בפרקים אחרים בתנ''ך. כאשר נקראתי למרות מחאותי ''לעלות לתורה'' הייתי חש כאילו אני שולל כבוד זה מהמתפללים שאכן באו להתפלל תפילות ''מסודרות'' מלשון ''סידור'', וראויים ממני לכבוד זה. חשתי גם אי-נעימות כאשר ראוני, כולל הרב-דמתא החביב, שהוא מחסידי חב''ד, נוהג ברכבי בתום התפילה, ולבסוף חדלתי להופיע שם.

מה אבקש? כבר כתבתי פעם שאחת המוזרויות בדתות שאני מכיר היא התודה על הנס. המתפלל מודה לאל על שנחלץ שלם, פחות או יותר, מאסון. שוטה שבעולם: הרי האל שהצילך הוא גם האל שגרם את האסון. אפשר ואתה אישית נחלצת, אך מה עם יקיריך או מכריך שלא נחלצו? ומה עם השואה? עם ''רשע וטוב לו וצדיק ורע לו''? גם התנ''ך מלא בסיפורים שקשה לרדת למוסריותם: בכלל בתנ''ך:המלך חוטא ואלפים מבני-עמו משלמים בנפשם... הניתן להשוות חטאיו של גדול מלכינו, דוד המלך, עם החטאים החוורים-ביחס של שאול? ומיכל בת שאול- במה חטאה עלובה זו שכך עֲנָשָׁה דוד?

אמי ז''ל, שהיתה אשה חרדית שגם סיכנה חייה לא אחת, תחת השלטון הסובייטי כשסטלין פלש לליטא, ושוב תחת הפרגול הנאצי, נותרה באמונתה הטהורה עד יומה האחרון. כבר תמהתי אם הצדק עמה- שראתה בהצלתה אות מאלוקיה שהציל את נפשה, אף שקטל, או התיר לקטול , את כל בני משפחתה, כולל אחי הקט שנולד בגטו ומת בן שבועיים, בטרם זכה בשם; או אולי צודקים אלו שהסיקו, אחרי השואה, שאין שום אלוהים בשמיים...

תמיד אזכור תפילתי כילד בן חמש. הוצאתי בתום המלחמה מידי הגויים הליטאים שגידלוני כשנתיים-שלוש, כילד קתולי אדוק. לא שהבינותי הרבה במיתולוגיה הנוצרית, אלא שלא היה זה כה פשוט להמיר שוב את דתי. אמי, שעת שיצאה חולה ומוכה מיערותיה הקפואים והלחים של ליטא, ומהגיטאות מוכי המגיפות והכפן, כבר היתה חולה במגוון מחלות שהקטלנית בהן היתה השחפת. בדרכה לארץ ישראל הגיעה אתי, דרך צ'כיה ופולין, לגרמניה וב-‏1946, במינכן כרעה נפלה ואושפזה בבית-החולים לחולי ריאה. בשכבה שם על ערש דווי נשאתי תפילתי לישוע, ולשם בטחון- גם למשה רבנו, ובקשתי על-חייה של אמי. שניהם לא הועילו. הייתי אז קטן מדי מכדי להסיק מסקנות. אך הבה ונשוב מערש אמי למיטתי בבית-החולים אסותא...
(אוי, הלשון העברית המקסימה. כל עוד ''מיטתי'' נכתבת בט'ית, ולא בת', המצב שפיר...)

לפנות ערב מגיע הסניטר. אני מועבר אחר כבוד למיטה אחרת, זוכה לזריקת טשטוש ראשונה ומוסע למעלית.
אין ספק שבית החולים תוכנן בידי בעלי-מקצוע. אלא שכבר אמר שר הצבא קלאוזביץ כי מלחמה היא נושא מסובך מדי להשאירו בידי גנרלים. העיקרון נכון גם לגבי אדריכלים ומהנדסים. מצד אחד - הותקנו מעליות החוסכות טיפוס במדרגות, מצד שני הן רחוקות מאד, יחסית, מהכניסה וגם מרוחקות מהמחלקות. חולה מובל למעלית בשטח שבו עוברים גם בָּאַיו האחרים של בית החולים כך שהשטח לבטח אינו סטרילי. דומה שניתן היה לתכנן תכליתית והגיונית יותר את המבנה. הרי זהו בית חולים שנבנה במיוחד ליעודו, ואינו סתם מבנה שהוחלט לְהַסֵּבוֹ לבית-חולים תוך אילוצים והתחשבות בקיים.

אנשים זרים בוהים בפני בעודי מוסע, כפגר חי, בעגלה ובזמן קריב. הם בוהים בי ואני בוהה בהם ואיני יודע אם להקדים להם שלום.
מיטתי מוכנסת לחדר הצמוד לחדר הניתוח, אולי בטרם אגבש דעה סופית על תכנון המבנה... החדר קר מאד. סניטר אחר מפשיט אותי, מגלחני מכף רגל ועד ראש (לא עד בכלל). שערות חזי, שגידלתי בדחילו ורחימו משנות העשרים לחיי, מוטלות לפח. כך גם המטע הדליל שהנץ על גבי בשנות השבעים. עתה אני חלקלק כצלופח. רק זקני ופאר ראשי שרדו. מה ההגיון להשאירם? אולי צוויי התורה. עתה רוחצים את כל גופי בספוגיות טבולות במיני בורית. אני עירום ועריה מגולחת. מכסים אותי בסדין דק ואני מהרהר לעצמי שאם לא יהרגוני פה בניתוח הנה לבטח יחסלוני בדלקת ריאות. עתה מגולגלת מיטתי לחדר הניתוח עצמו.

מנורות ענק מאירות מן התקרה, רופאים ואחיות בירוק סובבים בחדר, רעולי-פנים בממחטות ירוקות כשודדי בנקים. איזה בנק יש פה? בנק הזרע? אין עם מי להתלוצץ. כולם עסוקים מאד. אפשר ואחד מהם הציג עצמו בפני כַּמְנָתַּחַ. אין מקדישים כאן זמן להכרויות. אני נשאל אלו שאלות, חיש מהר מניחים על אפי קופסית פלסטיק המחוברת לצנרת ואני צולל לנשיה, אל חוסר ההכרה.

שנה קודם עברתי ניתוח בברך. שם ההרדמה היתה מקומית, ושמעתי את ניסור העצם, את הקדיחות בה ואפילו נטלתי חלק בשיח הרופאים. התחושה אז היתה כאילו אני מצוי בנגריה או במסגריה. הפעם- אני מרחף בעולם של שינה, ממנו אני מתעורר רק בחדר התאוששות. קשור ומחותל ומונשם בחמצן. עדיין רדום למחצה. אט אט אני חוזר להכרה מלאה. אחרי זמן מה אני מועבר לחדר אחר ורעייתי נכנסת. נראית דאוגה. אני מרגיע אותה שהכל בסדר ושהיא טרם השתחררה מכבלי הנישואין...חוש ההומור של רעייתי מרוסן תמיד, וכשהיא מודאגת- הוא מרוסן במיוחד.

מאוחר יותר נכנס ד''ר סטרניק, אדם נחמד, ממוצע קומה, לערך בסוף שנות הארבעים שלו. הוא מציג עצמו ואני מודה לו מקרב לב. הפעם- מקרב לב כפשוטו... הוא מזמין אותי להתקשר אליו בכל שאלה או בעיה שנרצה. רעייתי שדברה עמו בצד מספרת לי שהרופא החזיק בידו את לבי המפרפר. שיבושם לו. אלו ממש דברים הנכנסים אל הלב... אולי הותיר שם טביעת-אצבע...

מסתבר שהשתילו בחזי רק 4 מעקפים, ולא ששה כפי שציפה ד''ר אכרם. הטוב הדבר? אילו נשאלתי- הייתי רוצה את כל הששה. מקום בחזי אינו חסר. תנו לדם לרוץ חופשי ! אולי בשל-כך לא נשאלתי.
לבסוף אני מוחזר חלוש ותשוש למחלקה, מתקשה לזוז או אפילו להתישב. ברוריה והוד מקפידים לרפדני בכרים, לסמכני בַּאֲשִׁישׁוֹת ולעזור בכל פעולה. הניתוח מאחורי. יפה. עברתי עוד פרק בחיים או על גבול החיים. אפשר להתלוצץ אך אי-אפשר להתרוצץ. תחילה אני ממוקם בחדר עם חולים אחרים בסמיכות לתחנת האחיות, על מנת להקל עליהן לעקוב אחרי המוניטור ואחרי. שכני מקבלים ביקורים ואורחיהם בהחלט מיותרים לי. אני הגעתי במפתיע ואין לי מבקרים, פרט לרעייתי ולבני הוד. גם בני אור וגיסי זאביק הגיעו. בִּקָשְׁתִּי שעוף השמים לא יוליך את הקול. אמנם מסורת ישראל רואה בביקור חולים מצוה גדולה אלא שֶׁאַלְיָּה וְקוֹץ בה: בימים מִקֶּדֶם, כאשר חולה היה מוטל על משכבו שבועות וחודשים, משועמם ואומלל - היה ביקור ידידיו מרומם את רוחו, אם גם היה מביא לזיהום לחולה או להדבקות מבקריו במחלתו: אז טרם ידעו חיידק מהו. כיום האשפוזים קצרים בהרבה. יש תרופות להורדת חום, אנטיביוטיקה ועוד.

דברי אמורים בעיקר באשפוזים קצרים, לצורך ניתוח או טיפול מהיר אחר. החולה זקוק לשקט ולשלוה, ורצוי שלא יטרח באירוח, בהקשבה לפטפוטיהם של מבקריו ובהגשת מיני מתיקה. כאשר מאושפזים מספר חולים באותו חדר, מבקריו של האחד הם עונש לו ועונש כפול לחולים האחרים...

כמובן שיש החושבים אחרת: זה זקוק לקהל אוהדים, אם משום שכרגע הוא ''במרכז העניינים'' ואלו ''רגעי התהילה'' שלו, אם משום שהוא זקוק להשמיע את סיפורי הגבורה שלו, כיצד התמודד באומץ במחלה או בניתוח, או שסיפוריו מפחיתים את פחדיו, בחינת ''דאגה בלב איש יְשִׂיחֶנָּה'' ומביאים לדברי עידוד.

אין ספק שהמצב שונה לגבי חולים המאושפזים לטווח ארוך, כמו בבית-חולים גריאטרי, או בבית-חולים פסיכיאטרי, שם חושש המאושפז שמא משפחתו או ידידיו שכחוהו ונטשוהו.
בבתי-החולים בישראל כמעט ואין מי שמקפיד על שעות ביקור, על התנהגות ראויה ושקטה. היחס לרופאים בכלל הוא מתחת לכל בקורת והם אינם ששים להתעמת עם הקהל הגס. רבים גם נוהגים להביא עמם ילדים בלתי-ממושמעים, ואצל אלו בית-החולים הופך חיש-מהר למגרש משחקים, בו הם מתרוצצים בקולות צהלה. בניתוח הברך, באסותא אשר בראשון-לציון, היה שותפי לחדר מטופל במשפחה ענפה אשר ראתה לעצמה מצווה לעלות אליו לרגל תרתי-משמע. משפחתו צבאה עליו מבוקר עד לילה חומרים חומרים. שם גם לא הוציאו את המבקרים בעת הטיפול הפיזיוטרפי: הפיזיותרפיסטית מעקמת את רגלך, אתה זועק מכאבים, עיניך דומעות וקהל המבקרים של שכנך לוטש עיניים למחזה... מה בצע, פרט לרדיפת בצע, בהקמת בית-חולים נאה ומשוכלל אם ניהולו חסר-רגישות? בתל-אביב, במחלקה לניתוחי-לב, המצב מעט טוב יותר. אפשר ופה מדובר במנותחים שהגיעו לסף של חיים או מוות, ולא לניתוח מפרקים שאין בו בדרך כלל סכנת חיים, ואפשר וזהו סתם שוני בזהות השותפים המקריים לחדר.

אני מנסה להעלות על הכתב משהו מחוויותי. כבר ציינתי שהמוזה מְדִּירָה רגליה מבתי-חולים. בקע לו שיר כזה, שמעט שיפרתיו בעת שהועלה עֲלֵי מחשב:
וְהִנֵּה אַתָּה, אָב, סָב
וְהִנֵּה אַתָּה,
אָב, סָב, רֹאשׁ מִשְׁפָּחָה
חָלוּשׁ, קָלוּשׁ, תָּשׁוּשׁ, תָּלוּשׁ
כְּבָר כִּמְעַט ''לֹא בַּר-שִׁמּוּשׁ''
אֲפִילּוּ גּוּפְךָ מִתְכָּחֵשׁ לְךָ
אַתָּה חַלָּשׁ וְמוּתָּשׁ
רַגְלֶיךָ אֵינָן נוֹשְׂאוֹת אוֹתְךָ
בְּרֵיאוֹתֶּיךָ חָסֵר חַמְצָן
אַתָּה מִתְקַשֶּׁה לַעֲמּוֹד
כְּלָל לֹא חוֹשֵׁב לַעֲבוֹד
מִתְאַמֵּץ שֶׁלֹּא לִמְעוֹד
הוֹ, כְּבָר אֵין חָשַׁשׁ שֶׁתַּעֲבוֹר
עֲבֵרָה שֶׁל ''לֹא תַּחֲמּוֹד !''

הַמַּחֲלָה הִפְתִּיעָה
מִשּׁוּם-מָה לֹא הִפְחִידָה
חָשַׁבְתְּ שֶׁאֵלּוּ מִגְבָּלוּיּוֹת-גִּיל
אֲלֵיהֶן הִנְּךָ כְּבָר רָגִיל
הַתַּחֲזוֹר לְאֵיתַּנְךָ?
אֵיתָן? אַתָּה?
עַתָּה?
הַקִימָּה מִן הַמִּיטָּה כְּרוּכָה בְּמַאֲמָץ
בְּקִימָה מִן הָאַסְלָה אַתָּה עַל-סַף שָׁבָץ
בַּהֲלִיכָה, לְבַל תִּימּוֹט
אֱחוֹז מֵקֵל אוֹ תְּמוֹךְ בְּמוֹט
בִּקְצָרָה – כּוּלְךָ נִסִּים וּפְלָאוֹת
תָּמֵהַּ אִם לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת...

ברוריה מפעילה את קסמיה. לפתע נוחת עוד מגש מיותר של מזון בחדר, לאחר מכן אני זוכה בעזרתה לחדר לעצמי. ד''ר מושקוביץ מחליט להאריך את אשפוזי ביום-יומיים נוספים, כנראה בשל משקלי, למרות שהבדיקות מראות שהכל תקין.

מגיע סוף שבוע והמחלקה מתרוקנת חלקית. ברוריה ממש מתאקלמת ואף לובשת בלילה פיג'מה של בית החולים, וכמעט שנוטלים ממנה דמים לבדיקה ומודדים את חוֹמָה...
נותקתי מהמוניטור. אנו מתחילים לטייל במחלקה. הטיול הראשון, הכרוך במאמץ רב, הוא לחדרון השירותים. זהו מאמץ רב להתישב שלא בנפילה, וקשה ממנו הקימה. טוב שהתקינו שם מערכת ידיות שניתן להעזר בהן בְּשִׁבְתְּךָ וּבְקוּמֶיךָ. מאוחר יותר אנו מרחיקים ששה-שבעה מטרים מחדרנו, עד לחדרון בו מוצב משקל. המשקל מבשר לי את אותה בשורה משמחת: הִשַּׁלְתִּי כעשרה קילוגרמים מעודפי-משקלי.

אני אומר לברוריה שכבר שמענו על שיטות-הרזיה משוכללות יותר וכואבות פחות... הוי, נותר כה הרבה לְהָשִׁיל עוד...הנה לך, כדברי אותו רבי נחום איש גמזו [גם-זו], שאין רע בלי טוב-מה בתוכו, כפי שאין טוב שאין בו איזה סממן רע. (או.קיי., אינני חושב מה טוב היה בה, בשואה. זו ראויה ל''תורה, נפרדת''. המיוחדת לה. כן צִלָּה מרחף תמיד אי-שם ברקע. יהא זה רע כאשר יחדל לרחף שם.)

טווח הטיולים גָּדֵּל. הנה הגעתי במאמצים גדולים עד לתחנת האחיות, מרחק של כעשרים מטרים תמימים. אני צונח אָפוּס-כוחות לאחד הכסאות וְתָמֵהַּ היכן מחיאות הכפיים. רק ברוריה שלי מתפעלת מההישג...בסיור נוסף אנו מגיעים כבר עד המעליות אשר מחוץ למחלקה, הטווח כבר כשישים מטרים! משם אנו ממשיכים לאולם המיועד למאושפזים החפצים לארח את מבקריהם. זהו אולם גדול, מצויד כדבעי בכורסאות ושולחנות-אירוח, ו...מיותר לחלוטין! האורחים מעדיפים לְכַתֵּר את מיטת החולה ''שלהם'', לִצְבוֹא עליו בחדרו, הרי זו ממלכתו עתה, ומי החולה, הכהן-הגדול, שיוותר על קודש-הקודשים ויסתפק בַּעַזֲרָה?!

הימים חולפים. ד''ר סטרניק עמוס עבודה בבית-החולים שיבא. ד''ר מושקוביץ טס לכנס רופאים בחו''ל לשבוע. הוא בא להפרד, אך נפגוש בו שוב רק כעשרה ימים אחרי השחרור מבית-החולים, לבדיקה והוצאת תפרים.
רופא חדש בא ומציג עצמו, אך אין לנו דין ודברים עמו, פרט לכמה מילות נימוסין.

יום לפני השחרור מגיעה פיזיותרפיסטית אך פרט לכמה עצות, שאפשר עמן ואפשר בלעדיהן, אינה עושה דבר. זו פיזיותראפיה אפלטונית, בתיאוריה בלבד.
האחיות מבצעות את הבדיקות השגרתיות, בוקר-וערב-כל-יום-תמיד. פעמיים ביום, בוקר וערב, מגיעה אחות הגוררת עמה עגלת בדיקה. נוטלת דם, מודדת חום ולחץ דם .אני מסופק אם מישהו בודק את התוצאות. אולי. אין לנו עתה רופא מוגדר אליו אפשר לפנות בבעיות. טוב. משתדלים להמנע מבעיות. זהו בית-חולים עסקי, ואין פה עידוד ליצירת קשרים בין הרופא למטופל. אולי כך צריך להיות. כך ''קו היצור'' חלק יותר. דעתי בנדון שונה, אך זו בעיה פרטית שלי. ד''ר ירון מושקוביץ הוא היוצא-דופן בתחום זה.

ברוריה עדיין צמה למחצה. אני מבקש ממנה שאם לא עבור עצמה אז שתרד ותביא לי משהו טעים, אך לא. היא חוששת מזיהום. האשה הרי ניתנה לאדם ''כעזר לנגדו'': פעם היא לעזר ופעם היא נגדו... תבורך !
אני מתחיל לגלות מה התרחש בגופי במישור הגיאוגרפי. ובכן עורי חלק עדיין אחרי הגילוח כשל תינוק בן יומו. כאב באמת-יד שמאל מצביע מהיכן נטלו את העורק להשתלה. מסתבר שנטלו גם עורק נוסף ממעלה חזי אך שם איני חש בכאב של ממש. דומה שהמנתח האריך מדי בחיתוך האמה וחתך גם בתחומי פרק כף היד. שם עוד אסבול מכאובים בחודשים הקרובים. אני חש בכאבים, אך אין אלו כאבים קשים מדי ואינם מצדיקים נטילת גלולות לשיכוכם. אני עצמי מתפלא על כך. אפשר וסף הכאב של גופי הורם קצת וטוב הדבר.

כאשר מחליפים את תחבושותי אני נוכח כי נֶחֱרָת מֵעֵין צלב על חזי. מאחר ופרק הנצרות בחיי חלף לפני כמעט שבעים שנה אני מתנחם בכך שהקו האופקי בצלב זה מלוכסן מעט , כמין ''צלב לורן'', דומני שגם ראיתי צלב מלוכסן כזה באיזו כנסיה רוסית. מכל מקום לא עולה בדעתי לבקש שיחרתו שם ''מגן-דוד''...
מסבירים לי שבשל תועפות-בשרי נתפרו בחזי תפרים מיוחדים בחוט שיימס מעצמו, למעט חוט התפירה החיצוני שאותו יהא צורך להוציא. נאמר לי שבכדי להגיע ללב, נתיב שנערה יפה עושה בחיוך מתוק, היה הכירורג צריך לנסר את עצם החזה! הניתוח מחייב שלא לשאת משאות ולא לאמץ את הידיים וגם חלילה לא לנהוג כחודשיים, עד שהעצם תתחיל להתאחות. במקרה תאונה או בלימת-פתע חריפה עלולה החבטה, של גלגל-ההגה או הכרית המתנפחת, למחוץ את לבי, ולב יש רק אחד ורך... נו. הנה פֵּרוּשׁ חדש ל''מי האיש הירא ורך הלבב'' פשיטא: מי שעבר ניתוח לב פתוח !

אני מנסה לכתוב שיר נוסף:
הוֹ הַלֵּב
הוֹ הַלֵּב, הוֹ הַלֵּב
אוּלַי אָהֲבָה בּוֹ תְּלַבְלֵב
תָּמִיד הַלֵּב עָמֵל קָשֶׁה
דּוֹחֵק דָּם מֵרֹאשׁ עַד גִּיד-נָשֶׁה

לְכָל הָאֲבָרִים מְסַפֵּק הוּא דָּם
לֹא פּוֹסֵק, לֹא נָח, נִרְדַּם
אַךְ הַלֵּב עַצְמוֹ תּוֹבֵעַ גַּם
אֶת חָלְקוּ: מָנָה שֶׁל דָּם !
אִם לֹא תִּשְׁלַח לוֹ, בֶּן-אָדָם
יַעֲצוֹר חָלִילָה, וְנָדַם
סוֹף הַסִּפּוּר רַע יְהֵא וְמַר
תָּם אִישׁ, תָּם לֵב, הַסִּפּוּר נִגְמַר

פּוֹעֵם הַלֵּב, חַף מִבִּקוֹרֶת
בַּל יַעֲצוֹר, וְלוּא לְקוֹרֶט
אוֹי לְךָ מֵעוֹרֶק שֶׁנִּסְתַּם
אֲבוֹי אִם בְּלִבְּךָ שָׁבַת מִסְּתָּם

האמת: כבר כתבתי שירים מוצלחים יותר, אבל זהו השיר שנובע כאן. אולי הבא מוצלח יותר? מעט פסימי?
הַזְּמַן נוֹתֵן לְךָ שָׁנִים
הַזְּמַן נוֹתֵן לְךָ שָׁנִים
בְּהֶחְלֵט לֹא שׁוֹשַׁנִים
כִּי כָּל שָׁנָה
הִיא לְבֵנָה
עַל הַצַּוָּאר-
מִטְעָן עָבָר

מְשַׁלֵּם הַזְּמַן
בִּמְזֻמָּן
עַל אֲשֶׁר
אַתָּה עוֹד כָּאן

לֹא בִּכְדִּי הָעֲלוּמִים
הֵם מִלְּשׁוֹן ''נֶעֱלָמִים''
שׁוּר, הַבִּיטָּה בְּעֵינָם:
אֶתְמוֹל הָיוּ, הַיּוֹם אֵינָם

פגשנו שוב בד''ר מושקוביץ כעשרה ימים לאחר השחרור. ברוריה שאלה שאלותיה העניניות ואגרה מידע חיוני. בעיקר היה חשוב לה שידגישו באוזני שעלי להוסיף [לגרוע?] ולרזות. אני מסביר לה שגם השומן הוא אני, ורדיפתה אותו גובלת באנטישמיות... אך ללא הועיל.

גם אני הצגתי לרופא החביב שאלה שטרדה אותי כבר למחרת הניתוח: ''מה טעם משתמשים בעורק מגופי ולא בעורק מלאכותי? הרי ההגיון נותן שגם העורקים שהוצאו והושתלו במקומם החדש נמלאו בשומנים (טריגליצרידים) כקודמיהם? או אולי מישהו טרח לנקותם למלוא אורכם בטרם הושתלו?''. הרופא הסביר את הידוע, שהגוף קולט על-נקלה חלקים מעצמו ונמנעת כל בעית הדחיה. אך תשובה מספקת לשאלת הַסְתִּימּוּת של העורק המושתל לא קבלתי. כך גם לגבי קוטרם הפנימי של העורקים המושתלים ביחס לאלו שנסתמו. הרופאים אינם מורגלים כנראה להשיב לשאלות שכאלו.

נותר לקוות שיש הגיון רפואי בהשתלה. העובדה היא שניתוחי המעקפים מצליחים! אני, שהתקשתי קודם- לניתוח ללכת מאה-מאתים מטרים צועד היום מעדנות שלושה קילומטרים ויותר. זה עדיין עלוב ביחס לעלומי אך את הנעורים אין להשיב...מכל מקום – פגישה זו היתה מאוחרת לנכתב כאן.

מגיע יום השחרור. בדיקות אחרונות. בקצה החתכים בחזה ובאמה מתגלים סימנים של זיהום קל ותחילת דלקת. האחות מסתערת על הממצא, מסירה את התחבושת, מזליפה נוזלים כלשהם וחובשת מחדש. הטיפול הועיל. החתכים לא נזדהמו עוד.

עתה - פגישה עם דיאטטיקנית. מטעם כלשהו הפגישה נקבעת ליום האחרון. היה שבוע תמים לשיחה כזו, אך הזמן לא נוצל. יש לדיאטטיקנית הזו כמה רעיונות מוזרים שחברותיה, כמסתבר מאוחר יותר, אינן מסכימות עמה. היא ממליצה שלא לאכול אשכוליות- וכבר שמענו שמיצי האשכולית מנטרלים את יעילותן של תרופות שונות. בעיקר היא יוצאת כנגד צריכת רימונים. לדבריה הרימון הוא פרי מזיק ששומר נפשו ירחק ממנו. לי דוקא ידוע שלפרי הרמון השפעה רפואית חיובית והוא מומלץ על-ידי רופאים ומומחי-דיאטה. בדקתי ולא מצאתי מאז תימוכין לדבריה אלה.

הנכון הוא שמדי בוקר אנו מתבשרים על מחקרים שמנסים לשנות סדרי-עולם. לגבי הסכנות מעישון טבק ושאיפת סיבי אסבסט אין חולק, אולם ראה מה נכתב על קפה, שוקולד, חלב ומוצריו.
כשלעצמי זה מכבר הגעתי למספר מסקנות מהותיות, שרק נחזות לבדיחה, אך אינן בדיחה כלל. למשל: ''המזון הבריא ביותר הוא זה שלא אכלת!'', וכוללני ומקיף מזה: ''הכי מסוכן זה לחיות – כולם מתים מזה...!'' עובדה!

אנו נפרדים מהאחיות שבמשמרת. עם חלקן הקשר היה הדוק יותר, עם אחרות- פחות. אנו מודים בכל פה ומקבלים את ברכות-הדרך. לאחות חביבה במיוחד אני משאיר ספר שירי-ילדים שהוצאתי לאור לפני שלושה עשורים, עם הקדשה שירית לכל ילד מילדיה. עוד ספר, לעוד אחות.

הוד נושא את חבילת ספרי הקריאה והציוד. רותם, חברתו המתוקה הגיעה גם. לְמַרְאֶיהָ אני שב וחושב: הבן ירש את הטעם הטוב בבחירת בחורות... אני שוב מתישב בכבדות במשרד עד שהליכי השחרור ייתמו. עוד מעכבים אותנו ביציאה לקבלת מוניטור נייד. בהחלט מכשיר נכבד שאיני משתמש בו אפילו פעם אחת עד לכתיבת שורות אלו. זהו. תם פרק בחיי. מסתבר שלא הייתי רחוק מתום חיי בכלל...




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


תודה רבה על המאמר הזה.
יענקלה (יום שני, 27/06/2011 שעה 19:18) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אתה אדם אמיתי מאד מר אליעז , נהניתי מאוד מהקריאה של פיסת החיים וההסטוריה המענינת .
שה' ייתן לך הרבה בריאות ושמחה.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי