''גיבור'' על חלשים

לשרשרת ההפגנות שהחלו בעולם הערבי והצפון-אפריקאי, לפני כחודש, יש כבר תוצאות. שני שליטים הודחו והשלישי נלחם על חיו ושלטונו. לשרשרת הזו, אשר בשלב זה נמצאת במין מצב ביניים, יש מספר היבטים מעניינים.

---

ההיבט האמריקאי

כאשר החלו ההפגנות בתוניס, השליט נמלט כה מהר מארצו שמעטים הספיקו להגיב על כך בזמן אמת.

כאשר החלו ההפגנות ההמוניות במצרים, בעיקר בכיכר אל-תחריר בקהיר, מיהר נשיא ארה''ב, ברק אובמה, להביע תמיכה פומבית במפגינים ולהאיץ בנשיא מצרים, חוסני מובארק, לפרוש מתפקידו.

כאשר החלו הפגנות בלוב, אשר הפכו מהר מאוד למלחמת אזרחית רצחנית לא נשמע קולו של הנשיא אובמה. רק לאחר ימים ארוכים וכאשר התברר יותר ויותר כי שליט לוב, קדאפי, מפסיד את שלטונו נשמע קולו של נשיא ארה''ב בתקיפות גוברת והולכת. כאשר רבים הביעו על כך תמיהה וביקורת, אמרו מקורביו כי הוא חיכה לפינוי אזרחי ארה''ב מלוב ושתיקתו הייתה מחשש כי יאונה להם רע באם ישמיע ביקורת על קדאפי ותמיכה במתנגדיו.

מעניין כי שיקול זה לא פעל בעת שהאיץ בנשיא מובארק לפרוש. האם לא חשש שנשיא מצרים יתנקם בנתיניו?
כנראה שלא.

לטעמי הנימוק שנתנו דוברי נשיא ארה''ב על השתהותו בנושא לוב הוא מגוחך. בלוב היו רבבות של אזרחים זרים ומתוכם אלפי אזרחי ארה''ב ומערב אירופה. אילו היה בדעת קדאפי להשתמש בהם כבני ערובה היה עושה זאת מזמן. הוא לא נקט שום צעד לכיוון זה ולכך נימוקיו של נשיא ארה''ב נראים ונשמעים מגוחכים.

הסיבה לטעמי שונה. למרות שמצרים בראשות הנשיא מובארק הייתה בת בריתה הראשית של ארה''ב במזרח התיכון, יחד עם סעודיה וישראל, לא היסס הנשיא להתנער ממנו ברגע המבחן וללא חשש לנתיניו.
אובמה ידע כי למרות שנשיאותו של מובארק הצטיינה בשלטון יחיד הרי הוא בסך הכול היה שליט ''רך'' שלא עלה בדעתו להשתמש בכוח הזרוע כנגד נתיניו ואזרחי בעלי בריתו. לכן לא חשש אובמה להתנער ממנו כאילו היה זבוב על זרועו.

לעומת זאת לשליט לוב, קדאפי, יש חלק מכריע במותם של כמה מאות, אם לא יותר, אמריקאים ואירופאים.
רק בעשור האחרון שינה קדאפי באורח מכריע את התנהלותו והפך לבן-ברית נאמן וחשוב של ארה''ב ומערב אירופה. לכן, בניגוד ליחס למובארק, הרי הניכור מקדאפי החל רק כאשר הסתבר כי הוא כנראה מובס ומחוסל פוליטית.

האמריקאים טוענים כי יחסם למשטרים שונים מוכתב רק ממצב זכויות האדם והדמוקרטיה בארצות אלו. די אם נסתכל על בני בריתה של ארה''ב בעולם הערבי ונחפש באמצעות זכוכית מגדלת את זכויות האדם והדמוקרטיה. ספק אם נמצא אותן.
לכן כאשר בוחנים את גישת ממשל אובמה להתרחשויות במזרח התיכון רואים כי הוא חזק ותקיף עם נשיא ''רך וחלש'' כמו מובארק אך מהוסס והייתי אומר גם נפחד מנשיא נמרץ יותר, כמו קדאפי.

בקיצור: ''גיבור'' על חלשים.

כנראה שרבים הבחינו והפנימו את חולשתו של אובמה וכך הינו עדים לאחרונה שיו''ר הרשות הפלשתינאית, אבו- מאזן, שאינו מוערך ביותר על ידי רוב שליטי המזרח התיכון, לא היסס ל''תת בעיטה בתחת'' לאובמה בעקבות דרישתו לריכוך הצעה הגינוי לישראל במועצת הביטחון.

---

ההיבט הישראלי

למרות שבשלוש ארצות התחולל מהפך והשליטים הודחו, הרי, עדיין, לא ראינו הנהגה חדשה יציבה. הדבר משאיר פתח רב להתפתחויות שונות. החשש הוא כי ידם של האיסלמים הקיצונים תגבר ואנו נחזה בגוש איסלמי קיצוני בכל רחבי המזה''ת והמגרב. דבר שמפחית חשש זה הוא הרקע הכלכלי חברתי של המהפכים ולא הרקע הדתי-לאומני. אני מאמין כי תגדל השפעת האיסלם הקיצוני, אך לא עד כדי השתלטות מוחלטת. מנגד אנו רואים בהתגברות הרוח הליברלית באיראן עצמה, דבר שעשוי לשמוט את הקרקע מכל המגמה דתית-קיצונית.

מצב מעניין נוצר בין מצרים והחמאס. מצרים שחששה מגלישת הפונדמנטליזם החמאסי למצרים ומתוך רצון לא להיות מעורבת בפעילות האלימה של החמאס כלפי ישראל, סגרה את גבול מצרים-רצועת עזה במידה האפשרית ביותר. עתה, כאשר גוברת השפעת ''האחים המוסלמים'' במצרים האם צפויה פתיחה מוחלטת של הגבול?
לדעתי, בצד פתיחה מסוימת של מעברי הגבול תדרוש מצרים מהחמאס איפוק מרבי מצידה ביחסה לישראל בכדי למנוע מצב שמצרים תיגרר פעם נוספת למלחמה עם ישראל בגלל הבעיה הפלשתינאית.

גם לרשות הפלשתינאית יש בעיה. שנים מראשי תומכיה, נשיאי מצרים ותוניסיה הודחו ולא ברור מי יבוא במקומם. יש לזכור שמובארק היה מראשי הסנגורים של הרשות כלפי ארה''ב וישראל. היעלמותו מהמפה הפוליטית תקרב את הרשות לסוריה, אין לה כיום משענת אחרת.

יתכן כי בסיום גל המהפכות העממיות במזרח התיכון, אשר החלו וסופן אינו נראה עדיין, יתברר בפעם המי יודע כמה, למדינות צפון-אמריקה ומערב-אירופה כי המשענת הבטוחה ביותר שלהן, במזרח התיכון היא ישראל.

---