ההון האנושי והיתרון האיכותי של ישראל היו סוד קיומה למן הקמתה וגם היום הם המפתח לעתידה... לאחר שבעשור הקודם היתה מגמה של שחיקה תקציבית של מערכות אלה - אנחנו מתחילים לשנות כיוון.
דברי שר החינוך, נכתבו לאחר שפורסמו ממצאי הדו''ח השנתי של ה-OECD, האירגון של המדינות המפותחות, שישראל התקבלה לשורותיו לאחרונה (
Education at a Glance 2010: OECD Indicators). הוא יודע שטיפוח ההון האנושי הוא יעודה של מערכת החינוך. מערכת החינוך היא האמצעי העיקרי, של תושבי המדינה לרכישת הון אנושי ולטיפוח איכותו.
הנקודה החשובה שלמעשה לא נזכרה בדברי השר, אבל כולנו יודעים מהי, היא שההשקעה בטיפוח ההון האנושי נעשית לטווח ארוך מאד. מערכת החינוך הפורמלית עוסקת בכך במשך לפחות 12 שנים, אבל התלמיד קוטף את הפירות בעיקר במהלך חייו לאחר מכן. ''טעוּת'' או תיקצוב חסר במהלך אותן שנים עשויים לקבל ביטוי רק לאחר השלמת החינוך הפורמלי, ולכן התיקון יכול להשפיע רק על הדורות הבאים. מאחר ואצלנו מערכת החינוך הפורמלית היא ברובה ציבורית, יודע שר החינוך שמוטלת עליו ועל הממשלה אחריות כבדה.
רמת ההון האנושי היא המנוע העיקרי לצמיחה אישית ולצמיחה כלכלית של הפרט והמשק כולו. בעידן הגלובליזציה הפכה רמת ההון האנושי לכלי מאד חשוב לניצול יתרונות יחסיים לצמיחה כלכלית פרטית ולאומית. בהמשך נערוך השוואה בין ארצות ה-OECD וישראל באמצעות באמצעות ממצאי הדו''ח. השוואה כזאת עשויה ללמד אותנו על המציאות במערכת החינוך-השכלה בישראל; על צרכים ויעדים תקציביים של מערכת החינוך הישראלית.
על הממצאים
מהפרסומים על הדו''ח השנתי (למשל
Investing in the Future,
Summary in English,
Highlights ועוד) ומה שכתוב בדו''ח עצמו מתברר שממשלות לא מעטות מחברות האירגון פועלות במודע כדי לשפר את יעילות מערכות החינוך שלהן, ואת איכות התוצאה. לנגד עיניהם של המדינאים והביורוקרטים עומדת התפיסה העקרונית שחינוך איכותי משמעו שיפור מתמיד של רמת ואיכות ההון האנושי של התלמידים. הם ודאי יודעים כי זהו אמצעי עיקרי לשיפור איכות חייו של הפרט ולשיפור כושר התחרות שלו ושל המשק הלאומי בכלכלה הגלובלית.
כפי שכתוב בדו''ח (עמ' 14) אזרחים ותושבי המדינות מצפים שמערכת החינוך וההשכלה תספק אמצעי לימוד איכותיים ויעילים כדי שהכישורים הנרכשים (רמתו ואיכותו של ההון האנושי של בוגריה) בה יתאימו לזמן ולמקום; כדי למתן ולמנוע חסמי כניסה-קבלה. המערכת החינוכית צריכה גם לנהל תהליכי צמיחה ופיתוח שישפרו יעדים אלה.
בין דפי הדו''ח אפשר למצוא לא מעט אמירות ברוח זאת על הקשר בין הנתונים לבין איכות מערכת החינוך וההשכלה, ותרומתה לרמתו ואיכותו של ההון האנושי. אבל לא מצאתי אמירות מפורשות על הקשר הסיבתי בין עבודת מערכת החינוך וההשכלה לבין רמתו של ההון האנושי של בוגריה - בין עבודת המערכת ואיכות התוצאה. גם מההשוואות בין המערכות של המדינות השונות לא הצלחתי לגלות איזה מהן איכותית ויעילה יותר.
לכן בהמשך התמקדתי בממצאי הדו''ח שעוסקים בעלות מערכת החינוך, תרומת השכר של בוגריה ונתונים מספריים שמאירים את מאפייני המערכת. בנוסף יש בהמשך גם התייחסות לאיכות מערכת החינוך וההשכלה הישראלית ממקורות אחרים.
אחד הביטויים לרצון לשפר את איכות מערכת החינוך היא העובדה שבין השנים 1995 – 2007 עלתה ההוצאה הריאלית (במחירים קבועים) לתלמיד במערכות החינוך (יסודי, על יסודי ומעל אבל לא אקדמי) בארצות ה-OECD באופן משמעותי. העליה הממוצעת עד רמה אקדמית היתה בכ-43%. בישראל באותה התקופה היתה העליה צנועה בהרבה – 8.3%. העליה הממוצעת במערכת האקדמית היתה 16.3% כאשר בישראל נרשמה
ירידה של כ-8.6% (
T_B1.5, עמ' 207).
בסוף אותה תקופה, בשנת 2007, היתה ההוצאה (המתואמת לכוח הקניה) השנתית הממוצעת לתלמיד תיכון בארצות ה-OECD 8,267$ ובישראל רק 5,741$ - הפרש של 2,526$. ההוצאה השנתית הממוצעת ברמה האקדמית היתה 12,907$, ובישראל לעומת זאת 11,435$ - פער של 1,472$ (
T_B1.1a, עמ' 202).
בארצות ה_OECD שיעור ההוצאה הממוצע על חינוך והשכלה מההוצאה הציבורית מגיע לכדי 13.3%. גם בישראל מקצים לכך שיעור דומה מההוצאה הציבורית (
T_B4.1, עמ' 243). שיעור ההוצאה הממוצע לחינוך והשכלה ביחס לתמ''ג הגיע בארצות ה-OECD לכדי 6.2%. בישראל נרשמה ירידה משיעור של 8.5% בשנת 1995 לכדי 7.5% בשנת 2007 ובכל זאת היא מעל הממוצע ומדורגת במקום השלישי (
C_B2.1 (snapshot), עמ' 208).
כפי שעולה מהדו''ח רוב ההוצאה לחינוך,
ממקורות ציבוריים ופרטיים, בארצות ה-OECD משמשת לתחזוקה שוטפת שמורכבת בעיקר משכר בשיעור 70% ויותר בישראל שיעור ההוצאה לשכר מגיע לכדי 85% (
C_B6.1 (snapshot), עמ' 258). שיעור ההוצאה השוטפת במערכת החינוך היסודי, העל יסודי וכל מה שלא אקדמי מגיע לכדי 93.2% מסך התקציב. השאר, 6.8%, הולך להשקעות. זהו בדיוק גם היחס במערכת החינוך הישראלית. שיעור ההוצאה השוטפת להשכלה אקדמאית ב-OECD הוא 90.7% ועל השקעות 9.3%. בישראל השיעורים הם 90.1% ו-9.9% בהתאמה (
T_B6.2b, עמ' 267).
שיעור ההוצאה הציבורית בארצות ה-OECD, משתנה בין 57.6% בקוריאה לבין 97.4% בשבדיה. אבל השיעור הממוצע הוא 82.7%. בישראל שיעור ההוצאה הציבורית הוא ''רק'' 76.7%. השאר מגיע מקורות פרטיים (
T_B3.1, עמ' 233).
ממצאי הדו''ח מבהירים כי להוצאה הציבורית על חינוך והשכלה יש תשואה משמעותית. מסתבר שעל ההשקעה בהשכלה גבוהה זוכה המדינה לזרמי תשלומים המורכבים ממסים ותשלומי העברה. ערכם הנוכחי (ערך בהווה) של תשלומי בעלי התואר האקדמי במהלך חייהם גבוה בהרבה מערכה של ההוצאה הציבורית על לימודיו. כאשר מדובר בבעל תואר אקדמי באחת מארצות ה-OECD (בעברית: ''הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי'' או פשוט הארגון), הערך הנוכחי הממוצע (מתואם לכוח הקניה) מגיע לסכום של 86.4 אלף דולר; הערך הנוכחי במקרה של בעלת תואר הוא 52.4 אלף דולר. שיעורי התשואה הם 11% במקרה של הגבר ו-9.5% במקרה של האישה (
T_A8.4, עמ' 150).
במקרה של השכלה על יסודית הערך הנוכחי הממוצע למדינה מהגבר מגיע לכדי 35.9 אלף דולר ו''תרומת'' האישה היא 29.1 אלף דולר שיעורי התשואה הם 8.2% במקרה של הגבר ו-8.8% במקרה של האישה (
T_A8.3, עמ' 149).
מן הנתונים שהוצגו כאן משתמע גם שבעלי ההשכלה הגבוהה יותר זוכים לשכר גבוה יותר ושהאישה משתכרת פחות מן הגבר. אבל הקורא היותר קפדן יכול לבחון גם את נתוני הערך הנוכחי, המתואם לכוח הקניה, של החינוך וההשכלה עבור הפרט ולראות שגם הם חיוביים (
T_A8.1, עמ' 147;
T_A8.2, עמ' 148).
חבל שקבוצת הנתונים הזאת לא מכילה ממצאים על ישראל.
עוד על התרומה של מערכת החינוך לבוגריה ולמדינות בהן הם חיים אפשר למצוא במידע על הקשר בין השכלה לבין ההשתתפות בכוח העבודה, ולבין שיעורי האבטלה. ראשית הממצאים מראים שישנו קשר חיובי בין רמת החינוך-ההשכלה ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה. עוד אפשר לראות כי שיעורי ההשתתפות הממוצעים בארצות הארגון גבוהים באופן משמעותי מהנתונים המקבילים מהמשק הישראלי. יחד עם זאת ההפרש מצטמצם עם עלית רמת ההשכלה (
T_A6.1b (Web only)). נקודה מעניינת: בין הצעירים, גיל 15 עד 29 שיעורי האבטלה בישראל נמוכים מאלה בארצות האירגון (
T_C3.3, עמ' 354).
מן הממצאים עולה קשר שלילי בין רמת ההשכלה ושיעורי האבטלה. עליה ברמת ההשכלה של תושבי הארגון מלווה בסיכוי נמוך יותר להיות מובטל. בעשור 1997 – 2008 היו שיעורי האבטלה הממוצעים של המשכילים יותר נמוכים יותר. התמונה הישראלית דומה אם כי שיעורי האבטלה המקבילים גבוהים יותר בישראל (
Table A6.4a, עמ' 114).
הממצאים גם מראים שבין השנים 1996 – 2008 שכר המורים במונחים ריאליים עלה בכל ארצות הארגון (
T_D3.2, עמ' 404). אבל ברוב הארצות המורים עדין משתכרים פחות מאחרים בעלי הכשרה דומה (
Summary in English). אנחנו גם מוצאים ששכר המורים נוטה לעלות עם עליית רמת החינוך (מיסודי, לתיכוני ולעל תיכוני לא אקדמי). יוצא כי בארצות הארגון השכר הממוצע בדולרים מתואמים לכוח הקניה המשולם למורים נע בין 28,949$ לבין 54,717$ ואילו בישראל הטווח הוא בין 18,199$ לבין 27,680$ (
T_D3.1, עמ' 403). שכר המורים בישראל נמצא בדירוג שלישי מלמטה, לפני הונגריה וצ'כיה.
עוד מתברר שעל פי הנתונים של הדו''ח המורה הישראלי שמשתכר פחות מהממוצע ב-OECD, גם עובד פחות שעות. במיוחד בולט בהקשר הזה שמספר שעות ההוראה שלו נמוך באופן משמעותי. הממוצע בארגון נע בין 661 שעות בכיתות התיכון לבין 786 בכיתות היסודי. לעומת זאת בישראל הטווח נע בין 541 לבין 755 (
T_D4.1, עמ' 416).
נתון קשור הוא מספר השעות השנתיות שעל התלמיד להיות בבית הספר. מתברר שהתלמיד הישראלי נדרש להיות בכיתה יותר שעות ממספר השעות הממוצע בארצות הארגון (
T_D1.1, עמ' 372).
מספר תלמידים בכיתה, צפיפות בכיתות, הוא משתנה שלכאורה משפיע על איכות עבודת הכיתה ואיכות התוצאות ההשכלתיות משנות הלימודים. השונות במספר התלמידים לכיתה היא גבוהה – בין 19.7 באיסלנד לבין 35.3 בקוריאה והממוצע בארצות ה-OECD הוא קרוב ל-23.9. בישראל לעומת זאת המספר עומד על 32.5, שזה קצת פחות ממספר התלמידים לכיתה ביפן (
T_D2.1, עמ' 386).
בהקשר הזה נראה שנתון יותר משמעותי הוא מספר התלמידים למורה. הממוצע בארצות הארגון הוא בין 16.4 בחינוך היסודי לבין 13.7 בתיכון. לישראל יש יתרון קל מאחר ומספר התלמידים למורה ביסודי הוא ''רק'' 16.3'' ויתרון גדול יותר ברמה התיכונית עם 11.4 תלמידים למורה (
T_D2.2, עמ' 387).
מהדו''ח אפשר ללמוד שהתהליך החינוכי משפיע על המערכת החברתית. הממצאים מראים שיש קשר חיובי בין רמת החינוך ורמת ההבנה של אנשים על המציאות בחברה. יותר אנשים מבין בעלי השכלה גבוהה יותר מדווחים על בריאות טובה, עניין בפוליטיקה ואמון בין-אישי. המדדים של ישראל גבוהים יותר מן הממוצע בארצות הארגון (
T_A9.1-T_A9.3, עמ' 161 - 163).
על משמעות הממצאים
האם היחס הזה, בין רמת ההשכלה לבין המודעות החברתית, באמת נובע מפעילות מערכת ההשכלה? אני נוטה להאמין שישנם גורמים נוספים שמשפיעים כמו למשל המציאות המדינית בארצם של המדווחים. נראה לי שכאשר יש מתח ביטחוני או אווירת מלחמה רבים יותר יביעו עניין בפוליטיקה ומעטים יותר יביעו אמון בין-אישי. ישנם ודאי גורמים נוספים שמשפיעים, מלבד ההשכלה.
קבוצת הממצאים היותר חשובה בעיני היא זו העוסקת בערך הנוכחי, המתואם לכוח הקניה, הפרטי (עמ' 147 – 148) והציבורי (עמ' 149 – 150) שנובע מעבודת מערכת החינוך וההשכלה. הממצאים האלה מראים שיש שכר להשקעה של הפרט ולהשקעה הציבורית במערכת החינוך; שיש שכר להתקדמות התלמיד במערכת לרכישת ההשכלה הגבוהה. מבחינת הכלכלן המספרים הללו מראים את הרווח, התועלת הישירה, לפרט ולמדינה מהקצאת תקציבים למימון החינוך וההשכלה.
בעצם אפשר לטעון שהממצאים האלה מהווים מדד טוב, אולי הטוב ביותר, שמציג הדו''ח ביחס לתרומה הכלכלית של המערכת לחברה ולמשק. מהבחינה הזאת זהו מדד שמלמד על הבדלי התועלת בין הרמות השונות של מערכת החינוך וההשכלה. למרות שהנתונים לא מכילים ממצאים מישראל אפשר להניח בביטחון שגם בישראל יש תרומה להשכלה, לפחות מבחינת הפרט. לכן ברור שמשתלם להרחיב את הגישה ואת ההשתתפות של האזרחים ברכישת השכלה גבוהה כי זה מתכון לשיפור משמעותי ברמת החיים הכללית ובמיוחד זו של הפרט.
ביחס לישראל בולטות כאן שלוש עובדות.
הראשונה היא ש'ההוצאה לתלמיד' (על יסודי) נמוכה באופן משמעותי, ב-2,526$ מתואמים לכוח הקניה, מהממוצע בארגון והיא גם עולה בקצב איטי יותר'. לכן אם תימשך המגמה הרי שההפרש יגדל. האם הממצאים האלה צריכים להדאיג אותנו?
תשובה לשאלה הזאת עולה מאליה כאשר בוחנים את הקשר בין ההוצאה לתלמיד וממצאים אחרים. ראשית אפשר להגיד שההוצאה לתלמיד היא פונקציה שתלויה בשלושה משתנים אחרים (לפחות): ההוצאה לשכר (בעיקר של מורים), מספר תלמידים לכיתה והיחס תלמיד-למורה.
אנחנו יודעים שחלקו של השכר מהווה 85% מההוצאה השוטפת לחינוך העל יסודי שמהווה כ-93% מסך ההוצאה לחינוך. אנחנו גם יודעים שהמורה בתיכון משתכר ב-50% פחות מהממוצע ב-OECD. לכן השכר הנמוך יחסית הוא גורם משמעותי לכך שההוצאה לתלמיד נמוכה יותר. מספר התלמידים לכיתה בישראל גבוה בכ-30% מהממוצע בארגון. לכן גם הוא גורם שההוצאה לתלמיד נמוכה יותר. היחס תלמיד למורה בחינוך העל יסודי בארץ נמוך בכ-20% והשפעתו לכאורה חיובית אבל מאחר ושכר המורה נמוך יותר השפעתו נחלשת ואולי לא משמעותית.
אסתכן ואציין שעל סמך הממצאים של הדו''ח יש לנו הסבר לא רע להפרש של 2,526$ בהוצאה לתלמיד. אבל המידע הזה הוא רק חלק מהתשובה לשאלה אם גודלה של ההוצאה לתלמיד על יסודי צריכה להדאיג אותנו.
משמעות הקצב האיטי יותר של צמיחת ההוצאה לתלמיד מראה על מגמה של התרחבות הפער ביחס לארצות ה-OECD. על פי דברי מזכ''ל הארגון, לא בטוח שההפרשים בהוצאה לתלמיד או בצמיחתה קשורים בפערי איכות (
Summary in English). בכל מקרה, על פי מה שלמדתי מן הדו''ח, אני ודאי לא יכול לטעון אחרת.
העובדה השניה היא הקיטון הריאלי, של כ-8.6%, בהוצאה לתלמיד במערכת האקדמית. העובדה הזאת צריכה להדאיג את הנוגעים בדבר. בהקשר הזה ראוי שנזכיר את
החלטת האוצר להוסיף לתקציב המערכת האקדמית, שהוא היום 6.9 מיליארד ש''ח, עוד כ-7.5 מיליארד ש''ח (''מעבר לגידול הטבעי'') בשש השנים הקרובות. המשמעות היא גידול שנתי של 18.1% בתקציבי האוניברסיטאות, לאחר שחיקה במשך כ-10 שנים. זהו בהחלט שינוי מרענן.
כרקע לשינוי עלו טענות של שאיפה למצוינות מתונה מידי ונסיגה של האוניברסיטאות בדירוג הבינלאומי. בעצם מדובר ברפורמה של תוספת תקציבית על בסיס איכות שתותנה במשתנים שמודדים מצוינות כמו מספר פרסומים בכתבי עת וספרים חשובים, זכיה במענקים תחרותיים וכו'. כוונת הרפורמה לטפח הון אנושי איכותי על ידי עידוד תחרותיות בין האוניברסיטאות, עידוד מצוינות וגיוס מרצים צעירים.
צריך וראוי לברך על רפורמה שמתכוונת לטפח מצוינות. אם גם ימומשו הכוונות האלה של תקצוב מותנה בטיפוח מצוינות, במשך 6 שנים יש סיכוי שהתהליך ישפר את מעמדן האוניברסיטאות הישראליות ואת איכות ההון האנושי שהן אמורות לטפח. אלא ש'אליה וקץ בה': כדי שיתפתחו ה''פירות'' שמובטחים על ידי רפורמה מהסוג הזה צריך זמן ארוך יותר מ-6 שנים. לכן ראוי, וצריך לקוות, שיהיה לרפורמה המשך מעבר ל-6 השנים. לבסוף צריך לציין שראוי גם שימצא פתרון ראוי לגרעונות האקטואריים הכבדים של האוניברסיטאות (
על סדר היום) שעשויים להפריע במימוש הרפורמה.
העובדה השלישית היא שעליה ברמת ההשכלה גורמת לגידול בכוח העבודה (וירידה בשיעורי האבטלה) ולכן לתמ''ג גבוה יותר. כאשר חלק גדול יותר מהאוכלוסיה משתתף בכוח העבודה – יותר עובדים, צפויה צמיחה גבוה יותר שמתחלקת בין יותר אנשים. מסקנה מתבקשת נוספת היא שגידול ברמת ההשכלה תורם לרווחת האדם עצמו ולרווחת החברה אם יותר אנשים רוכשים יותר השכלה. לכן ברור שעליה ברמת ההשכלה ואיכותה והרחבת מספר בעלי השכלה גבוהה הם יעדים ראויים.
אבל לגבי ישראל הממצאים מראים כי שיעורי השתתפות בכוח העבודה נמוכים יותר, ושיעורי האבטלה גבוהים יותר מהממוצע בארצות הארגון. מכאן שהפוטנציאל לצמיחת התוצר שלנו נמוכה יותר מזה של הארצות שמובילות במדדים אלה, במיוחד שברבות מהן גם רמת החיים (התמ''ג לנפש) גבוה מזו של ישראל (
List of countries…). לכן מתבקש שינוי או פעולה שתשפר את רמתו ואיכותו של ההון האנושי בישראל ולכן תגרום לשיעורי השתתפות גבוהים בכוח העבודה הישראלי ולשיעורי אבטלה נמוכים יותר.
ראינו שברמה האקדמית ישנה תוכנית חדשה לטיפוח הון אנושי ולכן מומלץ להפעיל תוכנית שתתרום להגשמת יעד זה. פרופסור דן בן דוד שכבר לא מעט שנים עוסק בנושא ומכיר את הנתונים טוען שצריך לטפל בסיבה לשיעורי ההשתתפות הנמוכים. הוא אומר כי
החינוך פה בעיייתי, ואצל החרדים בעייתי עוד יותר. הוא טוען גם ש
שיעורי אי־התעסוקה במגזר שילשו את עצמם ב־30 השנים האחרונות לכ־65% ושהם גורם עיקרי לתוצאה הזאת. לדעתו הכללת מקצועות הליבה (ברמה גבוהה), מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית, בתוכניות הלימודים בחינוך העל יסודי בבתי הספר של החרדים היא מדיניות שתשפר את כושר התעסוקה של החרדים ולכן את שיעורי ההשתתפות שלהם בכוח העבודה. מאליו ברור שגם תיגבור מקצועות הליבה בשאר בתי הספר יהיה יעד ראוי.
הגידול באי-התעסוקה על פי בן דוד התאפשר, תומרץ, על ידי הגידול בתשלומי ההעברה במהלך 40 השנים האחרונות. לכן בנוסף להענקת חכות, הענקת כלים למתאימים להתמודד בשוק העבודה, צריך לדעתו להחליף את התמריץ לאי-עבודה בתמריץ לעבוד (
מובטלים בעזרת השם). לפי רוח דבריו של פרופסור בן דוד אפשר לטעון שביטוי להחלפת התמריץ לאי-עבודה יהיה הקטנה הדרגתית של חלקים מתקציבי הרווחה ובמקביל הגדלה של תקציבי החינוך המיועדים לטיפוח מצוינות – לטיפוח הון אנושי. כאשר חושבים על טיפוח מצוינות ישנה הדוגמה של התוכנית ''בגרות 100'' המופעלת באשקלון (''יופי של חינוך'', ארץ נהדרת: אשקלון,
מעריב , עמ' 20 – 22).
החזון, היעוד, של התוכנית הוא שכל תלמיד יוכל לזכות בתעודת בגרות שאיכותה תהיה כזאת שיתאפשר לו להתקבל לכל מוסד אקדמי. מדובר בטיפוח היכולות של תלמידי המערכת גם בעזרת הדרכה פרטנית. כדי להצליח הם השקיעו משאבי זמן הוראה לטיפוח מצוינות, ומשאבים כספיים לבניה, לרכישת ציוד (כולל מחשבים) ולהפעלת מרכז למצוינות. בין הפעולות שמתקיימות יש איתור של תלמידים מתאימים שבשנתיים האחרונות של התיכון לומדים במקביל לתואר אקדמי. אחת התוצאות הבולטות היא שבשנים האחרונות גדל מספר הזכאים לתעודת בגרות בכ-4% לשנה והגיע כבר לכדי 71.5% (מקום ראשון בין ערי ישראל).
שר האוצר שהתפאר בתוכנית במגזר האקדמי יודע שזהו יעד ראוי ויודע שהכלי הנכון הוא טיפול דרך מערכת החינוך. לראיה ראה עמדתו ביחס לטיפוח מצוינות באוניברסיטאות. אבל ד''ר יובל שטייניץ ממליץ לתגמל את אלה שאצלם שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה נמוכים מאד, באמצעות ''פטור משרות צבאי'' (
שטייניץ: לפטור ערבים וחרדים משירות צבאי). זה כאילו שהוא מחפש את המטבע מתחת לפנס.
סכום
הכותרות בתקשורת בעקבות פרסומו של הדו''ח, ציירו תמונה עגומה של מצבה היחסי של מערכת החינוך בישראל (
''ישראל צריכה להשקיע יותר בחינוך''). נראה שהדיווח בתקשורת ניסה לשדר שהדו''ח מראה שאיכות מערכת החינוך מתדרדרת. אלא שמבחינת ממצאי הדו''ח וניתוח המשמעויות מתברר שזו לא בהכרח התמונה המצטיירת. נכון שיש פער שלילי בין ההוצאה לתלמיד בישראל לבין הממוצע בארצות ה-OECD. אבל הגורם העיקרי לכך הוא הפער השלילי בשכר המורה. גם לפער בעניין מספר התלמידים לכיתה יש השפעה שלילית על ההוצאה לתלמיד. לכן זו סיבה לא טובה לזעקות התקשורת...
מן הדו''ח עולה שבשנים האחרונות (עד 2007) ישנה ירידה משמעותית בהוצאה לתלמיד באקדמיה. בהקשר הזה ראינו שהממשלה מתכוונת לטפל בבעיה הזאת באמצעות תקצוב מותנה בטיפוח התחרותיות והמצוינות.
הוצגו כאן הפערים בין ישראל והממוצעים של ארצות ה-OECD בנושאים כמו ההשתתפות בכוח העבודה והאבטלה בין בוגרי מערכת החינוך הפורמלית. סיבה חשובה למצב הזה קשורה ברמת לימודי הליבה ואי הכללתם בתוכנית הלימודים. לכן תשובה טובה, עליה ממליץ פרופסור בן דוד, היא תגבור לימודי הליבה בכלל והכללתם בלימודי כל בתי הספר.
ממצאי הדו''ח מראים בברור את התועלת הישירה, הרווח, לפרט ולציבור מפעולות מערכת החינוך וההשכלה. הממצאים האלה בעצמם הם עדות שהרחבת ההשתתפות ברכישת השכלה גבוהה יותר היא מתכון לשיפור רמת ההון האנושי ולכן לשיפור רמת החיים בכלל.
בממשלת ישראל מכירים בחשיבות טיפוח המצוינות במערכת האקדמאית. צריך לקוות שהם גם יפעילו את התוכנית בנדון עליה הכריזו לאחרונה שר האוצר ושר החינוך.
מבט על ההשקעה בהון האנושי
כמו בכל תחום ציבורי, גם כאן יש עיוותים רבים.
