טיפשותם גדולה מכישרונם

לאחרונה התבשרנו כי בעיר אריאל שכידוע שוכנת מעבר ל''קו הירוק'' יחנך בקרוב ''היכל תרבות'' להצגות תיאטרון.
בתגובה התארגנו כ-‏40 אנשי תיאטרון, שחקנים, מחזאים ובימאים שקראו להחרים את ה''היכל'' ולא להופיע שם (שמות ותמונות החותמים).

רוב תושבי המדינה התרעמו על זמרים, להקות ונגנים אשר, בקיץ האחרון, ביטלו הופעות בארץ, לרוב, ברגע האחרון ובהמולה תקשורתית לא קטנה שגרמה נחת רוח לאויבינו ועוגמת-נפש לנו.
אך בשומעי שגם בינינו ישנם לא מעטים שאינם בוחלים בנשק ההחרמה, מה נלין על אחרים?

לפי השקפת עולמי הפוליטית, כנראה שבשלב זה או אחר נצטרך לפנות את העיר אריאל, או ''לשלם'' תמורתה בשטחים אחרים ממדינת ישראל, אך, בינתיים חיים שם עשרות אלפי אנשים, יהודים טובים, ציונים, ישראלים נאמנים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. חייהם שם אינם בחטא, הם, על פי גישה פוליטית מסוימת ממלאים שליחות לאומית. גם אם שליחות זו אינה לטעמי, איני יכול להתכחש לה ולפסול אותה, אני מקבל אותה בכבוד הראוי כחלק ממערכת החיים הדמוקרטיים שקבלנו על עצמנו.

השימוש בנשק ההחרמות הוא בלתי דמוקרטי לחלוטין. בדמוקרטיה, כאשר רצונך כי דעתך תיעשה, ראוי שתפעל במסגרת מוסדות ציבוריים לשם קידום עמדתך הפוליטית. אך, האנשים שחתמו על העצומה אינם מתכוונים לפעול לפי כללי הדמוקרטיה, היא ''כבדה'' עליהם. הם משתמשים במעמדם הציבורי בענף התיאטרון, שהגיעו אליו בזכות עבודתם במוסדות שקיומם תלוי בלעדית בכספי הציבור, בכדי לכפות את דעתם האישית באורח לא דמוקרטי, על אותו ציבור אשר בעקיפין מממן אותם (לא נופיע באריאל).

זכותם המלאה של אותם השחקנים והיוצרים לסרב להופיע במקום מסוים,או במסגרת מסוימת.כישרונם הוא בבעלותם הבלעדית. אך, את הסירוב להופיע במסגרות או במקומות מסוימים יש להודיע מראש למוסד המעסיק אותם, כאשר למוסד יש את הברירה לא להעסיק אותם או לא להפיק את המחזה שנכתב על ידם. אדם שמוכן להקריב מעצמו ומכספו על עמדתו הפוליטית - זכאי לכל הכבוד, אך אנשים שלא מוותרים על התמורה הכספית, מאחר והמחזות כבר מוצגים והנזק הכספי למפיקים יכול להיות גדול, אך מחליטים להחרים מקום מסוים, הם כאילו יורקים בפני הציבור אשר בעקיפין מממן אותם ובעיני אינם זכאים לכבוד כלל.

לפני ימים ספורים, בטרם התפרסמה העצומה, הייתי בהצגתה של המחזאית סביון ליברכט, ''הבנאליות של האהבה''. המחזאית, באמצעות הדמויות, מציגה את עמדתה על הנאציזם, יהדות גרמניה ערב עליית הנאציזם והתנהגות התנועה הציונית בתחילת מלחמת העולם השנייה ואחריה.

הגיבורה במחזה תוקפת את הנהגת הישוב היהודי בארץ בראשות בן-גוריון על התנהגותם כלפי עולי גרמניה, על התעלמותם מהפלשתינאים, על הקמת המדינה שהביאה, לטעמה, רק מלחמות ואיבה נצחית ועל לכידת אייכמן ומשפטו הפומבי שבא לשרת מטרות פוליטיות של בן-גוריון ומפלגתו. מנגד מוצגים הנאצים, על ידי גיבור אחר במחזה, כלאומנים שמטרתם האדרת שם גרמניה והגרמנים בעולם. הגיבור, לאחר המלחמה אינו מוכן להתנצל על תמיכתו הפעילה במפלגה הנאצית ועל יחסו ליהודים בנימוק שהוא השתדל ל''הרע'' פחות מאחרים.

כבר בעת המחזה תמהתי על ההשוואה בין הנאציזם לבין הציונים בהנהגת בן-גוריון והמסקנה המשתמעת כי אין הבדל עקרוני ביניהם. עתה כאשר קראתי כי המחזאית היא מראשי החותמים על הדרישה להחרמת העיר אריאל הבנתי את שרשי המחזה.

חותמים אלו מצטרפים לעשרות אנשי אקדמיה, סופרים ואמנים אחרים שהחליטו שכישרונם האמנותי או הידע המדעי שלהם נותן להם גם יכולת ניתוח פוליטית.
על כך אוכל להגיד רק דבר אחד:

טיפשותם גדולה מכישרונם.

---