פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
גיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (ב')
יוסף אורן (שבת, 31/07/2010 שעה 20:00)


גיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (ב')

יוסף אורן



המאמר הוא המשך לגיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (א').

מאחר שעלילת הרומאן החדש של סמי ברדוגו ''זה הדברים'' היא עלילה המתרכזת בשני גיבורים, שמסתפקים ב''אני'' ו''אתה'' בפנותם זה אל זה, אין שמם נחשף לקורא והוא נאלץ לזהותם רק על-פי הזיקה המשפחתית ביניהם – כ''אם'' ו''בן''. זיקה זו בהחלט מספיקה להתנהלות העלילה של הרומאן על-פי חוקי ''סיפור המסגרת'' – התבנית שבחר ברדוגו לצרף בעזרתה את סיפורה של האם משנות חייה במרוקו לסיפור המיפגש הטעון בינה ובין הבן כעבור כארבעים שנה בהווה בישראל. ורק בשלב מאוחר למדי בעלילה – וגם זאת רק מתוך רמזים בה – מושיט הטקסט לקורא סיוע לדעת את שמותיהם.
אשר לבן – שמו הפרטי נרמז באחד מזיכרונות הילדות שלו. ככל שהוא מתעמק בסיפור של אמו על חייה במרוקו עד שעלתה לארץ – מתפוגג הכעס שהצטבר אצלו כלפיה והוא נזכר כיצד בהיותו נער נהגה לחבקו ולנשקו לפני הקידוש ולבטא בחיבה ובהערצה את שמו ''העברי התנ''כי'' כאילו היה אותו אחד שעלה להר עם בנו ולא עשה לו עקידה (221). במתן השם אברהם, קרוב לודאי, ביטאה באופן סמלי את תקוותה, שבעלייה למדינת-ישראל היא פותחת פרק עם עתיד מבטיח יותר לעצמה.
השם הפרטי שאימצה האם לעצמה בארץ, במקום שם הנעורים שניתן לה במרוקו, לא נודע לקורא גם בסיום הרומאן. לעומת זאת מסייע לנו הבן, אברהם, לדעת את שמה הקודם בהערת-אגב שלו, כאשר קרוב לסיום הוא מבהיר, שדווקא במדינה הישראלית, אחרי שילדה אותו, היה לה תירוץלנטוש את הצליל החורק של מָחָה ולהפוך להיות איזו מאדאם מסכנה שהתאלמנה בגיל צעיר (319). בהערה זו מאשש הבן חשד, שכבר הבשיל לוודאות אצל הקורא עוד קודם לכן, שבסיפורה של האם על מָחָה, סיפרה בעצם על עצמה.

וכעת כבר מצוי המפתח בידיו של הקורא לדעת גם את שם המשפחה של שני הגיבורים. על-פי סיפורה של מחה, היא הגיעה לארץ נשואה לשלמה פארוד, אך מאחר שנפרדה ממנו כאן כעבור זמן קצר, והחליטה להציג את עצמה כאלמנה, שמרה למען הבן על שם המשפחה של הבעל – פארוד, אך ויתרה על השם ''מָחָה'' – השם שקשר אותה לשנות הסבל שעברו עליה במרוקו.

בהמשך הדיון בעלילת הרומאן ייחשף לקורא, שהבירור הזה של שמות הגיבורים איננו מיותר כלל וכלל, מאחר שבשם המשפחה, שנושא אברהם מילדות, מוצפן הסוד שהעלימה אמו ממנו עד לשלב הזה בחייו – סוד זהותו של הגבר שמזרעו נולד, כי רק מסיפור חייה של מחה נודע לו שלא מזרעו של שלמה פארוד הגיח לעולם. ההיחשפות שלו לגילוי הזה מזכירה גיבור קודם של ברדוגו. גם ברומאן ''ככה אני מדברת עם הרוח'' (2002), זו המדברת עם הרוח היא אֵם לבן שנולד לה מגבר זר שפגשה בפריז, ולא מבעלה באותה עת. אך בניגוד לאברהם, שבעקבות הגילוי יתפייס עם אמו, בנה של האם ברומאן הקודם שומר לה טינה ומסרב להיפגש איתה, גם אחרי שהיא נוסעת לעפולה כדי לנסות לפייס אותו שם.


פמיניסטית מזרחית

בפרק הראשון מתבררים פרטי הרקע להתרחשות בהווה: אף שאמו עברה להתגורר בבית-אבות בנס-ציונה לפני 7 שנים, כדי לא לחיות בגפה וכדי לזכות בהשגחה הרפואית נוכח קשיי הנשימה שלה, ניתק אברהם את עצמו ממנה לחלוטין לפני 4 שנים והפסיק לבקר אצלה. לכן הופתעה כאשר הופיע לפתע, עשה את הסידורים הדרושים במשרדי ההנהלה והוציא אותה משם ברשות לחופשה משותפת בת 8 ימים. אך במקום להסיעה במכוניתו אל דירתו בחיפה או למקום נופש כלשהו, הביא אותה אל הבית שבו גדל כיתום מאב. בכך לא תמו תמיהותיה, כי מיד בהיכנסם לבית, הושיב אותה על הספה המאובקת, הציב מולה לוח והודיע לה שבמשך ימי שהותם כאן ילמד אותה את האותיות העבריות ויקנה לה את הבסיס של הקריאה והכתיבה בעברית.

מאחר שהתעלם ממחאתה וכפה עליה את התוכנית שהועיד לשהותם במקום, קטעה את השיעור שכבר פתח בו והפתיעה אותו בדברים הבאים: יש לי משהו אחר לדבר אותו, רגע תשמע אותי לפני שאתה בא לי עם האַלְף ועם הבֶּת, למה אני אומרת לך אני יש לי דברים בחיים שלי שאני יודעת אותם... למה אני רוצה תשמע אותי מה אני אומרת לך עכשיו, אני נַגיד לך על המקום הזה ואתה תשמע ותהיה יודע, ותִידע גם עליה (21). אף שבמקור אין המילה ''אני'' מודפסת בהדגשה, וגם לא המילים האחרות המצטרפות אליה (לי, שלי, אותי) – משקף השימוש הדחוס בכינוי ''אני'' את הנחרצות שבה הבהירה לו, כי למרות שעד כה הניחה לו לפעול כרצונו, אין בדעתה להניח לו להמשיך בכך. וכמובן, צריך להזכיר שוב, שבאומרה ''אני יש לי דברים בחיים שלי'', אין היא מתכוונת ב''דברים'' ל''חפצים'', אלא ל''עובדות'' שרק היא יודעת אותן.

ובלי להמתין להסכמתו, היא מתחילה לספר בעברית המשובשת שלה ובפרץ רטורי המפתיע את בנה את קורות חייה של אשה צעירה במרוקו – שאחר כך מתברר שהיא אמה – פרשה שהתרחשה לפני כשבעים שנה. וגם אחרי שאמו כבר תעבור לספר על טלטלות חייה של מָחָה, בתה של אותה אשה, ימשיך אברהם לתמוה: עדיין אינני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי קורותיה של הילדה המטולטלת (98). אך נוכח דרישתה התקיפה של אמו, נסוג עוד קודם מכוונתו לקיים את שיעורו בשני חלקיו של היום, וניאות לפשרה: היא תספר חלק מהזמן – ואז עוברים ללמוד עברית בחלק האחר של השיעור (56).

בשלב שבו נכנע לדרישתה עדיין לא שיער אברהם, שהסיפור של אמו על חייה של ''הילדה המטולטלת'' מחה, נוגע לו וסופר למענו. ורק מאוחר יותר יבין, שאלמלא הסכים להתפשר עם אמו, ייתכן שלעולם לא היה זוכה לשמוע את סיפור חייה וגם לא היה מגלה מי היה אביו הביולוגי.

לא רק התפרצותה, שהפרה את התוכנית, שלמענה הוציא את אמו מבית האבות, הפתיעה את אברהם, אלא גם צורת הפנייה הסמכותית בדבריה אליו: אתה תשמע לי. כן, גם אני יש אצלי תוכנית, איך כל החיים זה היה אתה חושב? בלי תוכנית? אוהו, עוד איך עם תוכנית (58). המילה ''תוכנית'' לא הודגשה במקור, לא כאן ולא בציטוטים הבאים שבהם תודגש). רק אחרי זמן יבין שבדבריה אלה רמזה על סוד לידתו – היא הלידה שלא היתה מתממשת אלמלא היתה לה תוכנית בצאתה ממרוקו – החלטה לפתוח דף חדש בחייה בעלותה בארץ וללדת את הבן שבעלה העקר, שלמה פארדו, לא היה מסוגל לתת לה.

לוא הופיע הרומאן הזה של ברדוגו בתקופה שחוקרות המיגדר חיפשו נואשות טקסטים ספרותיים איכותיים של סופרות, לאנתולוגיות שיצדיקו את טענתן הפמיניסטית על קיפוח הנשים הכותבות בספרות העברית (הן עבור ''הקול האחר'' משנת 1994 של לילי רתוק והן עבור ''שאני אדמה ואדם'' של יפה ברלוביץ משנת 2003), היו יכולות להיוושע מפרקים אלה על חיי מחה פארדו – פמיניסטית במעשיה, ולא בהצהרותיה. וגם הפמיניסטיות המזרחיות מתנועת ''אחותי'' היו ודאי מתעלמות מהעובדה שסמי ברדוגו הוא גבר, ומאותה סיבה משלבות מפרקי הרומאן הזה באנתולוגיה ''לאחותי'', שהוציאו ב-‏2007 כדי להבדיל את עצמן מהפמיניסטיות האשכנזיות.


האסרטיביות של מחה

ואכן, בתיאור טלטולי חייה הקיצוניים של מחה, מאז היתה ילדה ועד שעלתה לארץ, מבליטה אמו, כי אף שלא איפשרו לה ללמוד במשך כל שנות חייה, נאבקה כל חייה להסיר מעליה את הכבלים שבהם אסרה אותה המסורת המשפחתית. ובניגוד לכל הסיכויים ולמרות הטלטלות שכפו על חייה, היתה מילדות ''עם תוכנית'' – הגדירה לעצמה את רצונותיה ולחמה להגשימם. במהלך חשיפת ''טלטוליה'' של מָחָה, מבהירה אמו מול איזו מסורת פטריארכאלית ושמרנית היתה צריכה מחה להתייצב כדי להציל את עצמה מהגורל של אמה התמימה: זה רגיל שָמה... אשה לא לומדת, מסתדרת את עצמה בלי הלימודים (162), זה באמת הדבר ככה, הגברים האלה שבאים פתאום ועושים שינויים בחיים של הבֶּנָדָם... זה מה שקורה איתם שָמה... שיש להם כאילו את הכוח שלהם בידיים (185). ואכן, בני משפחתה של מחה נכשלו בניסיונותיהם להכניע את המרד שלה במסורת המשפחה ובמנהגי החברה במרוקו.

שוב ושוב מבליט הסיפור של האם את צמידותה של מחה ל''תוכנית'' שלה – לבטא באסרטיביות את זכותה להיות אדם חופשי. אחרי שהתאלמנה ובניו של בעלה מנישואיו קודמים לא קיימו את מצוות אביהם לדאוג לה, נאלצה אמה למצוא קורת-גג אצל אחיה ויקטור, ששיכן אותה ואת מחה התינוקת במרתף ביתו. וכבר אז, והיא רק בת שלוש או ארבע, גילתה מחה הבנה של בוגרים ומתחילה לראות איך להיות הפוך מאמא שלה, לא רוצה להיות בתמימות כוֹמוֹ היא... כאילו עשתה לה תוכנית בראש איך להיות בסדר עם מה שבא לה (60-59). ואכן, מיד לאחר מכן, כאשר ויקטור השיא את אמה למרציאנו בן-שימון, גבר מבוגר ומכוער, סירבה מחה בת החמש להתגורר בביתו, אלא אומרת מה היא מרגישה ומה היא חושבת (71), נצמדת לתוכנית שלה איך לעשות את החיים, זוֹתוֹמֶרֶת איך לתפוס אותם אפילו אם באים אנשים ועושים לה החלטה איפה ללכת ומה לעשות (80) ותובעת להתגורר בביתם של דודיה, מארי ודוד.

תחנת חייה הבאה של מחה – אצל אָליס בן-אָמוֹ, קרובה מצד אביה – היתה מהמעטות שהיו נעימות לה. אך שם לא התארכה שהותה, כי אחד מבניו של אביה מנישואיו הראשונים, ג'ודה, הגיע והעביר אותה, בת השש, ממרוקו אל ביתו באלג'יר, ושם סבלה כחמש שנים. אשתו של ג'ודה , זארי, הפרה את ההבטחה של בעלה למחה ולא רשמה אותה ללמוד בבית-הספר, אלא התעמרה בה והעבידה אותה בבית. בגיל שמונה מחה כבר הופכת לפועלת בעסק של ג'ודה במרתף ביתו (128). אבל כשמלאו לה עשר, מחה מתחילה לעשות את החשבון שלה... חושבת אולי היא תעשה החלטה אחרת, איזה תוכנית שתעזור לה (139), ובוקר אחד סירבה להישמע להוראות של זארי ועל אף איומיה גילתה לג'ודה את האמת על רשעות אשתו אליה (141) ודרשה ממנו להחזיר אותה למרוקו.

וכך בגיל שתים-עשרה נסעה מחה לבדה ברכבת חזרה אל קרובי אמה ממשפחת סיטון – היא פשוט הולכת עם התוכנית לנסוע לפֶז (169). כעבור זמן היא שוב מטולטלת – מועברת מביתם של הדודים שמעון וז'קלינה בפז לעיר דרומית קטנה יותר, אל קרוביה העשירים, משה ואסתר סיטון. אחרי שנחשפו היחסים הלסביים שקיימה הדודה אסתר עם בת-חסותה (198-196) הוחזרת מחה לפז, אל שמעון וז'קלינה. כעת היא כבר בת ארבע-עשרה ושבעת טלטולים, אך כאשר דודיה מנסים להשיא אותה לאלמן מבוגר, היא לא רק מסרבת, אלא מוחה באוזניהם במילים חצופות ומפורשות (211). מעתה היא מגשימה את ''התוכנית'' לפי ראות עיניה. תחילה היא משיגה עבודה כמטפלת בילדה של משפחה נוצרית, ולראשונה מזכה את עצמה בעצמאות כלכלית. אחר-כך היא מתיידדת עם ז'אק, אך נפרדת ממנו בגלל התנגדות המשפחה לקשר הזה שרקמה מאחורי גבם (224).

קרוביה טעו, אם סברו על-פי הקלות שבה השיגו את פרידתה מז'אק, שיוכלו להכתיב למחה עם מי להינשא. ולכן, כאשר ניסו לכפות עליה, בהיותה בת שבע-עשרה, אירוסין עם ז'וזף, גבר בן 40 המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, הפרה את האירוסין (235), כי דעתה כבר מגובשת בגיל הזה שהאשה צריכה שתרצה את האיש (239). ואכן, כעבור שנה הכירה בעצמה רווק בהפרש גיל סביר יותר – את שלמה פארדו בן השלושים. ואף שמשפחתה התנגדה לבחירתה (250), עודדה מחה את בחיר-לבה לחזר אחריה על-פי תנאיה וגם נישאה לו על-פי מנהג הקהילה (277).

אך בכך עדיין לא הסתיימו תלאותיה של מחה. כרעיה נחלצה לסייע לשלמה בפרנסתם ונשארת נאמנה לו גם אחרי שהתברר לה, כי עקב עקרותו אין הוא מסוגל לעבֵּר אותה ולהגשים את כיסופיה להיות אם לתינוק משלה. לקורא התוהה כעת, מה תהיה ''התוכנית'' שתתרקם במוחה נוכח הקושי הזה שהתעורר בחייה, אפשר לספק את הרמזים הבאים: ערב עלייתם לארץ, ביטא שלמה באוזני מחה את החשש, שבהגיעם לישראל תעזוב אותו בשל עקרותו. תשובתה מלמדת שאכן כבר היתה קיימת ''תוכנית'' במוחה: אל תידַג עכשיו, מי יודע מה יהיה לנו שמה בישראל ובלבה נדרה: אם תצליח להיות בהיריון שמה בישראל, אז תעשה חגיגה גדולה, תיקח את כולה עליה מה שנקרא, על הראש שלה, על החשבון שזה יהיה הדָאגה שלה, ושלמה שעומד על-ידה בטח לא מרגיש כל מה שעובר לה בראש, על הדמיונות שלה, שהיא כבר הולכת איתם (320-319. ההדגשות אינן במקור).

ספק אם נחוצים לקורא רמזים יותר ברורים לסוד לידתו של אברהם על-פי התוכנית שהגשימה מָחָה מיד אחרי שעלתה לישראל עם בעלה העקר, שלמה פארדו. וגם ספק אם הוא זקוק להסבר, מדוע מיד אחר שילדה את אברהם, התעטפה באלמנות ולא חשפה לבנה מזרעו של מי נולד. והוא שמטינה אליה, עקב כישלונותיו בחיים, הגה את נקמתו בה – הביא אותה לבית שבו גידלה אותו כיתום מאב, כדי להושיבה ללמוד ממנו את האותיות העבריות, ובדרך זו לחשוף אותה באופן משפיל כאשה בּוּרה ונחשלת – זכה לקבל ממנה את השיעור שהיה ראוי לו. לאם חכמה ואמיצה מזו לא היה יכול לייחל. ואשר לכישלונותיו, אל יחפש להם הצדקות במחדליה, אלא ילמד ממנה – ''יעשה תוכנית'' משלו, המותאמת לנתוניו שתעלה אותו על דרך המלך.


מעימות לאהבה

ככל שמתקדמים בעלילה אפשר להבחין שיחסו של אברהם לסיפור של אמו משתנה בהדרגה. תחילה הופתע מהאופן הסמכותי שבו תבעה ממנו שיקשיב לה: עדיין אינני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי את קורותיה של הילדה המטולטלת (98). אחר-כך הטיל ספק בייתכנות הסיפור שלה על מחה ועל חיי היהודים במרוקו: מה שקורה לילדה שהיא מספרת עליה נשמע לי בלתי-אפשרי (133). סיפורה אפילו קומם אותו: עדיין אינני יכול לומר את מחשבתי על הדברים שלה, את דעתי הנחרצת על הכל, על איך ייתכן שככה מתרחשים דברים בארץ הרחוקה ההיא – מאורעות לא-אפשריים. והוא גם חשד בה, שהיא רוקמת תכסיסים רק כדי לדבר, להמציא הוויה כלשהי, מסכת נושנה של חיים פשוטים, סיפור כל-כך טריוויאלי, שאינו נאמר נכון (150).

אף שלא הפסיק עדיין לציין שהסיפור של אמו אינו מוביל אותו ''לתובנות מתוחכמות'' וקבע שתיאוריה הם קווים ישרים כל-כך (210), כבר אישר שהוא מרותק אליו: וכעת, כמו אותו ילד פחדן, אני גם סקרן... רואה אותה מספרת גדולה (244). אך בשלב הזה כבר ברור שלא מסקרנות נכבש לחלוטין לסיפור של אמו, אלא משום שהבין, כי סיפור-חייה של מחה הוא בעצם הסיפור של אמו וכי בפרטיו מוצפנת התשובה לכישלונה וגם לכישלונו להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית. מלמדת על כך הערתו הבאה: מתי אדע אם סיפורה מסביר כשלים שלנו?'', ובעיקר את כישלונו ''בכל סוג של אהבה (254). בכך ניתן להסביר את בקשתו בסוף מאמו, שתשלים את סיפור קורותיה של מחה – בקשה המפתיעה גם אותו: מדוע טוב לי לשמוע את הייסורים העלובים ואת סיפורה של הצעירה שאין בו שום ייחוד גורלי? (288).

כאשר הושיב אברהם את אמו מול הלוח כדי להשפילה כאנאלפביתית, לא שיער את מה שציפה לו ממנה. אך היא, שהבינה ללא-ספק את התוכנית שלו, החליטה בו במקום, שזו ההזדמנות שלה להשלים את התוכנית של חייה, כי ייתכן שבשל גילה ומצבה הבריאותי לא תהיה לה הזדמנות נוספת לפייס את בנה. לכן קטעה את לימוד האותיות כבר בתחילתו ותבעה ממנו להאזין לסיפור שבפיה. זו היתה מטרתה אף שבאוזניו חזרה וניסחה אותה באופן שונה: אולי אתה רואה איך אפשר אתה תבין את האנשים החיים שמה (263). בסיום מתברר שזכתה לא רק בהבנתו אלא גם באהבתו. מרגע שהבין, כי בעצם סיפרה לו על עצמה כ''ילדה מטולטלת'', אשר רק בכוח רצונה ובניגוד לכל הסיכויים הצליחה להגשים לעצמה חיים מלאים בהגיעה לישראל, התפוגגה אצלו הטינה שאגר כלפיה וזו התחלפה בהערכה ובאהבה אליה.

קרוב לוודאי שכעת גם אברהם הבין, מדוע לא גילתה לו אמו עד כה את סוד לידתו. הן לוא עשתה זאת כאשר היה ילד יתום ולא בָּשֵל להבנת המניעים למעשיה, או כשהיה נער זועם ושיפוטי כלפי ''התוכנית שלה'', היתה רק מעמיקה את הפירוד ביניהם. המעשה שביצעה אחרי שעלתה לארץ – פרידתה מבעלה והתעברותה מגבר אלמוני – היה מתפרש אצלו כבלתי-מוסרי. ומבושה היה מייחס לעצמו נחיתות אישית, שלוא הוסיף אותה לנחיתות העדתית שהרגיש, היתה הופכת השתלבותו בחברה הישראלית, חברת הצברים, לחסרת-סיכויים. הסיפור שלה הצטיין בכנותו: היו צדדים נחותים באורח-חייה של העדה במרוקו (כגון: היחס הפטריארכאלי כלפי האשה, אי ההקפדה על מתן השכלה לבנות והפרדת ילדים מהוריהם), אך העלייה לארץ העניקה לכל העדות את ההזדמנות להיפרד מגילויים מבישים כאלה ונתנה לכולם את הסיכוי להשתלב בחיים יהודיים שעתידם מבטיח יותר. אמו השלימה ב''תוכנית שלה'' את החלק הקשה יותר של השינוי הזה, ועליו, שזכה להיוולד כצבר בישראל לקחת אחריות להשלמת חלקו בהיפרדות מ''החיים שמה''.

ברדוגו לא מתיישר ברומאן הזה עם הפעילים המזרחיים המרעישים את אוזנה של החברה הישראלית בטענה שהקיפוח היה ועודנו רק של המזרחיים, בעוד שלהטבת מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי ראויים כל המקופחים הזקוקים לעזרה (ניצולי שואה חולים, זקנים בודדים, חולים, נכים, אימהות חד-הוריות ועוד). הרומאן שכתב ברדוגו איננו רומאן עדתי המבטא געגועים אתניים ל''סיר הבשר'' במרוקו, אלא רומאן ישראלי אנושי ומרגש על היחסים בין אֵם ובין בנה. יתר על כן: ''זה הדברים'' הוא רומאן שניתן להסיק ממנו אהדה לשינוי הגדול שהתרחש בחיי כל העדות שעלו למדינת-ישראל מאז הוקמה. כולן השילו מעצמן את הכבלים של מסורות גלותיות והפיקו את המירב מחיים במדינה צעירה ונאורה, שאורח חייה מאפשר לחרוצים ולנחרצים מבין העולים – לאלה שהשכילו לגבש לעצמם ''תוכנית'' – למצות את היתרונות שהעמידה לרשותם. המילה ''ציונות'' איננה מוזכרת בטקסט של הרומאן – אך בדיוק אליה מכוונים הלקחים של עלילתו.


  • ראה פירושים על ספריו הקודמים של סמי ברדוגו בכרכים הבאים של הסדרה ''תולדות הסיפורת הישראלית'': הפירוש ל''ככה אני מדברת עם הרוח'' (2002) נכלל בכרך ''הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה'' (2005), והפירוש לשתי הנובלות שברדוגו קיבץ ב''יתומים'' (2006) נכלל בכרך ''משמרות בסיפורת הישראלית'' (2008). לתופעת השימוש המסוגנן בעברית המשובשת בסיפורת הישראלית מומלץ לקרוא את הפירוש לרומאן של שרה שילה ''שום גמדים לא יבואו'' (2005) שנכלל בכרך ''משבר ערכים בסיפורת הישראלית'' (2007).




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי