ממשלת נתניהו טמנה השבוע פצצת-סירחון מתחת לכיסאו של
אבו-מאזן.
זה כמה חודשים מרגיז אבו-מאזן את נתניהו. הוא מסרב לפתוח ב''משא-ומתן לשלום'', בשעה שההתנחלות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית מתקדמת בקצב מזורז.
כול הצדדים יודעים שמדובר על משא-ומתן חסר-תוכן, שלא יוביל לשום מקום.
בנימין נתניהו זקוק לו, כדי לסכל את הלחץ האמריקאי עליו.
ברק אובמה זקוק לו, כדי להראות איזשהו ''הישג'', דל ככל שיהיה. אך אבו-מאזן יודע שהיענותו תעזור לחמאס להציג אותו כמשת''ף.
עכשיו החליט נתניהו ללמד את אבו-מאזן לקח. במשך שלושה ימים, יום אחרי יום ותכנית אחרי תכנית, פירסם ערוץ 10 ''גילויים'' מזעזעים על שחיתות כלכלית ומינית בצמרת הרשות הפלסטינית.
אדם שהוצג כבכיר השב''כ הפלסטינית, בדרגת גנרל, הופיע בטלוויזיה הישראלית והאשים את ראשי הרשות ופת''ח בגניבת מאות מיליוני דולרים ובעבירות מיניות מחפירות.
ה''גילויים'' עלולים לסכן את עצם קיומן של הרשות הפלסטינית והנהגת פת''ח.
פרסום כזה לא היה מופיע בתקשורת שלנו בניגוד לרצון השב''כ. סביר להניח שהוא בוחש בקדרה.
האבא המאושר של הסקופ הוא
צבי יחזקאלי, הכתב לענייני ערבים של הערוץ.
אני צופה בשידוריו של יחזקאלי זה שנים, וקשה לי לזכור אף מילה אחת שאינה מגחכת את המוסלמים בכלל ואת הערבים בפרט. דבריו, והחומר שהוא בוחר להראות, נעים בדרך כלל בין התנשאות מרקיעה-שחקים ובוז תהומי.
בזה אין הוא חריג בתקשורת הישראלית. רוב רובם של ''הכתבים לעניינים ערביים'' הם בוגרי אמ''ן, והם רואים את עצמם כברגים במכונת-התעמולה הגדולה של המלחמה בערבים.
רבים מהם נהנים מעזרתם האדיבה של מוסדות מסוימים, הממומנים על-ידי מיליארדרים אמריקאיים, ושתפקידם הבלעדי הוא להרעיל את הבארות. אזרחי ישראל היהודים שאינם מבינים ברובם ערבית, אינם מודעים לכך שבמסווה על מידע אובייקטיבי הם חשופים ללוחמה פסיכולוגית אנטי-ערבית ואנטי-מוסלמית קיצונית ומתוכננת. מוסדות אלה מעסיקים עשרות עובדים, העוברים על כל מילה וכל תמונה המופיעות בתקשורת ברחבי העולם המוסלמי. כשעוברים על מיליוני מלים ואלפי שידורים של 22 מדינות ערביות (כולל הרשות הפלסטינית) ושאר המדינות המוסלמיות, אפשר למצוא בכל יום התבטאות מטורפת ואירוע מגוחך. זוהי התמונה המוצגת לציבור הישראלי. (מעניין איך היינו אנחנו נראים אילו טרח מוסד כזה לעקוב אחרי הבורות והשחצנות בתקשורת שלנו.)
ומהאבא של הסקופ לנושא הסקופ:
פהמי שבאנה, לשעבר מפקד ''הביטחון הכללי'' הפלסטיני בחברון, המתואר על-ידי יחזקאלי כגיבור המוכן למות בכל רגע למען טוהר המידות, וכבר הכין לעצמו קבר בהר-הזיתים.
לא הייתי קונה ממנו מכונית משומשת.
הופעתו בטלוויזיה הישראלית היא, בלשון המעטה, תמוהה. מדוע מופיע פטריוט פלסטיני זה בכלי-תקשורת ישראלי דווקא? מדוע לא מסר את מרכולתו לכלי-תקשורת ערבי, או לפחות ניטראלי? הטענה שאף אחד לא היה מוכן לפרסם אותו אינה סבירה. האם חמאס היה מסרב? האם חסרים באירופה ובארצות-הברית כלי-תקשורת המוכנים להשמיץ ערבים?
חומר זה משרת, כמובן, את הכיבוש הישראלי. הוא מספק תחמושת לכל הרוצים להוכיח ש''אין לנו פרטנר לשלום''. הוא מסייע למתנחלים ולשאר מחרחרי-המלחמה.
משום כך איננו פטורים מלעסוק בחומר דוחה זה. פצצת הסרחון היא מטען-חבלה פוליטית.
טיב הגילויים אינו תלוי בהכרח באישיותם של צבי יחזקאלי ופהמי שבאנה. מידע מפליל בא לא-פעם ממקורות מפוקפקים. כדאי לדון בו בפני עצמו.
חמשת השידורים שראיתי עד כה היו מלאים בהאשמות, אך די ריקים מהוכחות. שבאנה דיבר על ארגזים מלאים בהוכחות. הוא נופף בקלסרים ובניירות. אך הוא לא הציג אף נייר אחד בצורה שניתן לבדוק את תוכנו.
הוכחה פירושה, לדוגמה, מסמך בנקאי שניתן לקרוא אותו בתשומת-לב, לנתח את פרטיו ולהסיק ממנו מסקנות. הניירות שנראו בשידורים, בחלקיקים של שניות, לא איפשרו ניתוח כזה.
חשוד עוד יותר הווידאו הפורנוגראפי שצולם, כפי שנטען, בדירה של אישה פלסטינית, ששימשה כפיתיון כדי להפיל בפח את
רפיק אל-חוסייני, ראש-הלשכה של אבו-מאזן. אני פגשתי ושוחחתי עם האיש רק באופן שטחי (בהפגנות בילעין). הוא שייך לאחת המשפחות הגדולות והמיוחסות ביותר בירושלים, שעם בניה נימנו המופתי
חג' אמין, מנהיג הפלסטינים במאורעות 1936,
עבד-אל-קאדר, מפקד הלוחמים הפלסטיניים באזור ירושלים ב-1948 ו
פייצל, המנהיג הנערץ והאהוב של הציבור הערבי הירושלמי תחת הכיבוש.
לדברי שבאנה, בא חוסייני בלוויית מזכירתו-פילגשו לבית האישה, שביקשה להתקבל לעבודה בלשכת אבו-מאזן. חוסייני דרש ממנה שוחד מיני, והיא עזרה לשבאנה להכין לו מלכודת. המצלמה מראה אותו מתפשט ונכנס עירום למיטה, שם מפתיע אותו גיבור המלחמה בשחיתות.
עד כאן זה נראה אפשרי, אם כי לא מתקבל על הדעת. אבל במהלך הדברים קורה משהו בלתי-סביר בעליל. בשעה שהמצלמה הנסתרת מצלמת את חוסייני בחברת מזכירתו ובעלת-הבית, הוא מספר ש
יאסר ערפאת היה גנב, אבו-מאזן הוא גנב וכולם גנבים.
האם סביר שהאיש מס' 2 במשרד הנשיאות ידבר כך באוזני אישה זרה, המבקשת עבודה? ובביתה? ובנוכחות עדה? מה, הוא ילד קטן? המצלמה צילמה ממרחק, ואי-אפשר לעקוב אחרי תנועת השפתיים של המדבר-כביכול.
בסך הכול: האשמות עסיסיות ומסמרות-שיער, מעט מאוד הוכחות חותכות.
אחרי 40 שנות עבודה כ''אבי העיתונאות החוקרת בישראל'' (כפי שנאמר עלי בטקס הענקת ''פרס סוקולוב'', הפרס הגבוה ביותר של ציבור העיתונאים), אני מעז לומר שפיתחתי אף רגיש לגילויי שחיתות – אמיתיים וכוזבים. בשלב זה, אחרי שראיתי את השידורים, נראה לי שהחומר הזה מפוקפק עד מפוקפק מאוד.
אין עוררין על כך שיש הרבה שחיתות בצמרת הרשות הפלסטינית.
זה התחיל עוד בימי יאסר ערפאת. אף שהוא עצמו היה נקי משחיתות, הוא לא היסס להשתמש בה כדי לשלוט באחרים ולתמרן אותם.
שום אדם שהכיר את ערפאת אישית אינו יכול לחשוד בו שהיה מושחת, וגם לא שמעתי האשמות או רכילויות כאלה מפי פלסטינים אחרים. הוא היה מכור לחלוטין למאבק הפלסטיני (ולשליטתו בו). רכוש ומנעמי-החיים פשוט לא עניינו אותו. מבחינה זו דמה ל
דויד בן-גוריון ול
מנחם בגין, אם כי בתנאים יותר חמורים לאין שיעור. לא היה לו בית משלו, גם כאשר האנשים סביבו בנו לעצמם ארמונות. פעם, בימי תוניס, התפאר באוזניי שהוא חי במטוסים. זה עזר לו לסכל את מזימות אויביו (במשך עשרות שנים היה נתון בסכנת-חיים בכל רגע של חייו) וגם חסך זמן. חשבונות הבנקים ''הפרטיים'' שלו שימשו להבטיח לו שליטה אישית בכספים, שחלק ניכר מהם נועדו לצרכים סמויים, כגון רכישת נשק, חימוש הפלסטינים במחנות לבנון והגנה עליהם מפני הפלנגות הזוממות להשמידם, החזקת הנציגויות במדינות העולם לניהול המאבק בזירה הדיפלומטית, ועוד.
אבל ערפאת לא לחם בשחיתות של עוזריו. יתכן שלא-פעם אף עודד אותה. אני חושב שזה היה בעיניו אחד המכשירים לשליטה באנשים ובפלגים. הם עזרו לו לחולל את הנס: השמירה על אחדות המחנה הפלסטיני בתנאים בלתי-אפשריים, בפזורה ותחת כיבוש.
לדעתי, זאת הייתה טעות. ערפאת חשב שהעסקים המושחתים של אנשיו, בבחינת ''לא תחסום שור בדישו'', יעזרו לו לשלוט בהם, אך הם שירתו הרבה יותר את השב''כ הישראלי. הם עזרו לשב''כ לשחד אישים פלסטיניים ולסחוט אותם, לפורר את ההנהגה הפלסטינים ולמוטט את מאבק-השחרור שלהם.
השחיתות הפלסטינית היא עלובה למדי: עסקים מפוקפקים עם אנשי-עסקים ישראליים, רבים מהם מושלים-צבאיים לשעבר, גביית עמלות, זכייה במכרזים מפוברקים, ועוד. היא כאין וכאפס לעומת השחיתות החוקית הנהוגה, למשל, אצלנו, כאשר ראש-ממשלה פורש מהפוליטיקה לזמן קצר ומרוויח עשרות מיליונים, בזכות הכוח, הקשרים והמידע שרכש בזמן שלטונו. אלופים (מיל') סוחרים בנשק ומשלמים שוחד בכל העולם. עשרים אוליגרכים שולטים שלטון מוחלט במשק הישראלי בעזרת שרים ופקידים בכירים, המכורים להם לחלוטין. שלא לדבר על ארצות-הברית, שבה קונים ארגוני-שדולה בגלוי סנטורים וחברי-קונגרס בתרומות כספיות.
לפני כמה חודשים אסרה משטרת-ישראל את פהמי שבאנה, שהוא תושב מזרח-ירושלים ונושא תעודת-זהות ישראלית, והאשימה אותו בכך שהוא משרת את הרשות הפלסטינית. זוהי האשמה מגוחכת על פניה, מפני שמאות תושבי מזרח ירושלים עובדים ברשות הפלסטינית. השלטון הישראלי עוצם עין, מפני שהוא מנסה להפוך את הרשות הפלסטינית למעין קבלנית-משנה שלו.
אז מדוע נאסר שבאנה? האם כדי לספק לו אליבי בעיני הפלסטינים ולהסיר ממנו חשד לקראת הופעתו כגיבור לוחם-בשחיתות? האם כדי לסחוט אותו? על כל פנים, הוא שוחרר בערבות (דבר לא-רגיל) והמשפט תלוי ועומד. עכשיו הוא הפך ל''ערבי הטוב'', גיבור התקשורת הישראלית, שהיא חלק ממכונת-תעמולה משומנת היטב.
מכל הפרשה העכורה הזאת נשארה השאלה האחת: מה המטרה? הרי מי שהחליט להשחיר את פני אבו-מאזן יודע שזה מחזק את חמאס, שהציבור הפלסטיני עדיין רואה אותו כטהור משחיתות.
נתניהו מנחית מכה קטלנית על אבו-מאזן, שעימו הוא רוצה לנהל משא-ומתן, ומגיש מתנה יקרה לחמאס, שאינו רוצה לנהל משא-ומתן.
מוזר. ואולי לא?
פצצת סירחון
℗ נכון, החרא צף עכשיו אצל אבו מאזן
