האנשים (והנשים) שאנו אוהבים לשנוא

יש אנשים, גברים ונשים, שאנו אוהבים לשנוא.
לגבי רוב האנשים שאנו שונאים, יש לכך סיבה אישית, אך יש אחרים שאנו בכלל איננו מכירים אותם, אך בשומענו את שמם אנו מגיבים בבוז ובכעס.

העלתי בדעתי מספר שמות. אשת ראש הממשלה – שרה נתניהו, שר הביטחון – אהוד ברק, שר החוץ – אביגדור ליברמן ואם נבחר שם מהעולם הרחב, הנשיא ג'ורג' דבליו בוש.

בשבוע האחרון יש התנפלות תקשורתית רבת היקף על התנהלותה של הגברת שרה נתניהו.

פרטים רבים, אישיים מאוד על התנהלותה האישית התפרסמו בתקשורת. ניסיתי להבין את המשמעות שמאחורי התיאור העיתונאי.
הנה, למשל, העיתונאית סימה קדמון כתבה בעיתון ''ידיעות אחרונות'' כי מטוס שבו טסו ראש הממשלה ופמלייתו וכן עיתונאים רבים התעכב זמן מה כי אשת ראש הממשלה דרשה שיביא בד לוילון שיסתיר אותה מעיני העיתונאים. מהכתוב מסתמן כי הכול מתנהל לפי הקפריזות של אשת ראש הממשלה. אך לטעמי העניין פשוט יותר. אשת ראש הממשלה ביקשה שיתקינו וילון כדי לזכות במידה של פרטיות שלכול הדעות מגיע לה במטוס מלא גברים וסקרנים. האחריות לכך הייתה על מארגני הטיסה והטרוניה על העיכוב הייתה צריכה להיות מופנה כלפיהם, אך העיתונאית ניסחה זאת באופן שאשת ראש המשלה אשמה בכך.
זו דוגמא איך התקשורת בונה לאדם תדמית שנואה.

קראנו בעיתון עדויות על התנהלותה של אשת ראש הממשלה כלפי העוזרת שלה, מתוך כתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה.
בית הדין עוסק בתביעות כספיות. עדויות על התנהלות עוינת באות להכפיש את הצד השני בתביעה אך אין להם משמעות כספית, הן גם באות לתמרץ את הצד השני להגיע לפשרה בכדי שההכפשה לא תתפרסם.
כל הכתב התביעה הזה מזכיר תביעה קודמת שהוגשה כנגד אשת ראש הממשלה בתקופת כהונתו הראשונה של מר נתניהו, מצד עוזרת בית שפוטרה. יש דמיון רב בין 2 התביעות.

התקשורת מזכירה את התביעה הזו, כאילו שזה דפוס התנהגות קבועה של אשת ראש הממשלה, אך מה שהיא מעלימה מעינינו הוא שהתביעה זו וכל טענות עוזרת הבית נדחו לחלוטין על ידי בית המשפט. הפירוש המעשי הוא שחציים היו מצוצות מהאצבע וחלקן השני בלתי אמינות.

עתה שמענו שהעיתון מעריב פרסם שהזוג נתניהו פיטר את הגנן שהועסק בביתם בקיסריה, אדם מבוגר בן 70.
הכוונה ברורה, עוד ידיעה שמטרתה שהציג את הזוג נתניהו כאנשים קשי-לב שאינם מהססים מלפטר אדם זקן שמרוויח מספר פרוטות מגינון.
האמת היא שהאיש כלל לא פוטר ובהקשר זה הוגשה תביעת לשון הרע על סך 1 מיליון ש''ח כנגד העיתון מעריב.
אני תוהה מהיכן יהיה לעיתון מפסיד כמו מעריב לשלם את דמי הדיבה שיפסקו לו.

אדם נוסף ששנאה כלפיו באה בקלות הוא שר הביטחון אהוד ברק.
עשרות אנשי ציבור שטסו לחו''ל, מיקומם במטוס שודרג בחינם על ידי חברת התעופה. זה חלק ממערכת יחסי ציבור, אך מי שהועלה על ''המוקד'' בהקשר זה הוא אהוד ברק.

יש בארץ מאות אלפי עובדים ועובדות זרות. חלקם הגדול עוסק גם בניקיון. מדינת ישראל אינה נותנת רישיון עבודה לתושבים זרים לעסוק בניקיון אלא בסיעוד, חקלאות או בנייה.
כלומר: כל עובד זר שמועסק בניקיון, מועסק באופן בלתי חוקי, בניגוד להרשאת העבודה שלו. מנגד, לך תמצא עוזרת בית בגוש-דן שאינה עובדת זרה. חבל על זמנך, לא תמצא.
אז מתוך כל אותם עשרות אלפי אזרחים ישראליים שמעסיקים עובדות זרות בניקיון בניגוד לרישיונן , למי נטפלו? לשר הביטחון ורעייתו.

גם שר החוץ אביגדור ליברמן שנוא על הציבור הרחב. אולי מתוך מראהו החיצוני ואולי מכך שבצעירותו התפרנס כמאבטח, אך התדמית היא של בריון רוסי שחי בחסות אוליגרך רוסי זה או אחר ומשרת אותו בתפקודו הפוליטי.
מר ליברמן נחקר, על ידי המשטרה, בחשדות שונים שקשורים להעלמת הון, הלבנת הון וכדומה מזה למעלה מ-‏12 שנים. כל פעם שמפנים את תשומת לב המשטרה, הפרקליטות או היועץ המשפטי לעובדה שהחקירה אינה מסתיימת, מיד מוזמן מר ליברמן, או בתו, או עורך דינו לחקירה במשטרה על ממצאים חדשים. כך חולפות השנים, יועץ משפטי בא והולך והחקירה נמשכת.

איני מצליח להבין מה ניתן לחקור במשך זמן כה רב.
המסקנה: אין בחקירה כל ממצא שעשוי להוות בסיס להאשמה פלילית אך בכדי לא להודות בכך ממשיכים לחקור הלאה והלאה.
אין לי ספק, השנאה שבאה לנו בקלות כלפי מר ליברמן נותנת רוח גבית להתנהגות המשטרה.

בודדים מאיתנו זכו להכיר מקרוב את האישים הללו, רובנו המכריע מכירים אותם רק מהכתבות בתקשורת. האם ניתן להסיק שהתקשורת היא הבונה את שנאתנו אליהם?

יש גם דוגמאות הפוכות. מתי קראתם כתבה ''רעה'' על שמעון פרס? או על יוסי שריד? או על בני בגין? ובטח יש עוד דוגמאות.
העיתונאים הם בסיכומו של דבר בני אדם רגילים שרגישים לפגיעות ולעלבונות והדבר שהכי הרבה מאפיין אותם הוא האגו המנופח שלהם.
אני מאמין שהאנשים שמניתי לעיל, שהתקשורת בונה את שנאתנו כלפיהם פגעו בשלב זה או אחר של חייהם בעיתונאים, בעיקר בעיתונאי ''צמרת'' והדבר לא נסלח להם.
מן הראוי שנהיה יותר שקולים בקוראנו ידיעות בעיתון ונבחן אם יש להם ביסוס עובדתי או שאלה רק סיפורי ''שמועתי''.

---