אם הוא נראה כמו ביבי, מתנועע כמו ביבי ונואם כמו ביבי, אז זה ביבי

השאלה אם בני אדם משתנים מטבעם או מכורח הנסיבות, היא נושא בעל חשיבות עליונה לחוקרים במדעי החברה והרוח כמו סוציולוגים, אנתרופולוגים ופילוסופים. אם מנהיגים כמו ביבי נתניהו ואהוד ברק משתנים או לא, זה גם עניין שאנשים רבים בעולם עוסקים בו, אך בראש וראשונה עניין מן המעלה הראשונה לאזרחי ישראל. ומה שחשוב עוד יותר הוא האם הם משָנים.

רק באגדה של האנס כריסטיאן אנדרסן, ה''ברווזון המכוער'' הופך לברבור, אך בעצם הוא ברבור מלידתו אלא ככול היצורים, ובייחוד בני אדם, כשהם נולדים הם מכוערים. אבל ברווז אמיתי הוא ברווז. מכאן האמירה של המשורר האמריקני ג'יימס וויטקום רילי 1849–1916)):

When I see a bird that walks like a duck and swims like a duck and quacks like a duck, I call that bird a duck.

אם אני רואה עוף שהולך כמו ברווז, שוחה כברווז ומגעגע כברווז, אני קורא לעוף הזה ברווז.

היסטורית אנו מתוודעים לשינוי דמות במסגרת טרגדיה נוראה שבמרכזה עומד ''אדיפוס מלך'', פרי יצירתו של גדול המחזאים היוונים במאה החמישית לפנה''ס – סופוקלס. זאת בשל השינוי שחל בו. ממלך רחום וחנון, רודף צדק ואוהב אדם- בתחילת המחזה, לעריץ חסר מעצורים- בסופו. אלא שבמקרה זה פרשנות אחת קובעת שזה מאת הגורל, ועם גורלות לא מתעסקים, ואילו הגישה השנייה יש בה אף הוא נגיעה לגורל והוא כגודל החטא- גודל העונש (דוסטוייבסקי אימץ הנחת יסוד זאת). בסוגיה זאת לא בגורל עסקינן.

---

אנשים לא משתנים

לפי עניות דעתי, וממה שלמדתי בהיסטוריה ובדברי ימינו אלה, מנהיגים אידיאולוגיים קנאים, דתיים או חברתיים, שהופכים לעריצים, קרוב לוודאי שלא השתנו, אלא שהנסיבות וההתפתחויות גילו את פרצופם ותכונותיהם האמיתיים. מדובר, כמובן, באנשים בוגרים שחבריהם או הציבור כולו עמד על אישיותם ותכונותיהם מגיל מתבגר. לדוגמה מנהיג סין, האומה הגדולה בתבל – מאו דזְה דונג. לפי הספר ההיסטורי ביוגראפי של ג'ון צ'אנג ג'ון האלידיי (גרסה עברית הוצאת ''דביר 2007) שמכיל 860 עמודים- מנהיג סין נעשה קומוניסט פושר בגיל 17 ותוך 3 שנים הוא הוכיח עצמו כמארגן מעולה שמפעיל אחרים, מאניפולטור ותככן, פאראנואידי, בעל תכונות בריוניות והוא עצמו רודף נוחיות, רודף נשים, ואין כמעט דבר שעומד בפני רצונו. זה ממש אותו מָאו אשר בגיל העמידה היה טירן שהביא להשמדת המונים על מזבח המדינה הקומוניסטית, ובגיל 79 פתח ב''מהפכה התרבותית'', הברוטאלית, שהופנתה בעיקר כלפי אלה שהיו קרובים לו במחיר הרס וחורבן החברה. זה אמור גם לגבי עריצים אכזריים בתקופתנו, כמו סטאלין והיטלר. אם כי לגבי האחרון ישנה איזו סברה קלושה שאילו היו מאפשרים לו להיכנס לבית הספר הגבוה לאומנויות בווינה (שלדעתו נשלט בידי יהודים) אפשר והיה צייר גדול במקום מפלצת אנושית. סברות קלושות.

בזירה שלנו, מנהיגותו , נחרצותו, נחישותו והאתגרים של דוד בן גוריון מצאו ביטוי בגיל צעיר עוד בהיותו דוד גרין. בניגוד לאידיאליסטים מסוגם של ז'בוטינסקי ובגין שחשקו בכול ארץ ישראל משני עברי הירדן, בן גוריון הסתפק ב''תוכנית בילטמור'' המצ'וקמקת, ואחר כך בתוכנית החלוקה של האו''ם, שהקצתה למדינת ישראל שטח מרוסק קטן הרבה יותר מאשר בסיום מלחמת העצמאות. בן גוריון, כפי שיוזכר להלן, היה ריאליסט. האידיאולוגיה שלו הייתה הקמת מדינה לעם היהודי. לשם כך הרבה אמצעים היו בעיניו כשרים, ואם צריך להתפשר על ערכים, מתפשרים- גם אם הוא רצה לראות בנו ''עם סגולה אור לגויים''.

יצחק רבין היה אידיאולוג בתחום החברתי, תורה שאותה ספג בבית הוריו שבו חונך על ברכי תנועת העבודה (לא ''העבודה'' של ימינו). יחסו לנושאי חינוך וחברה בהיותו מנהיג שאב מאותה ''קינדרשטובה'' - חינוך הבית. רבין כפי שהכרתי אותו בראשית דרכו כשגריר ישראל בוושינגטון, היה אדם בעל יושרה, וכזה הוא נשאר עד יומו האחרון, הוא היה ונשאר אנליטיקאן מעולה. במישור המדיני הוא היה פרגמאטי. כדי להגיע להכרעה טקטית הוא רדף את האויב, כדי להגיע להכרעה מדינית הוא רדף שלום. הרי גם מלחמה היא אמצעי לשלום.

מנהיגים כמו אריק שרון, משה דיין ועזר וייצמן לא היו אידיאולוגים שהשתנו אלא קרייריסטים פרגמאטיים. שניים האחרונים הם שדחפו את מנחם בגין לעשיית שלום עם מצרים תמורת הנסיגה מסיני. שרון הוציא אותנו מרצועת עזה. מנחם בגין אולי היה ראש הממשלה היחיד שהונחה על ידי אידיאולוגיה צרופה (וגם בדבֵקות שלו בחוק). בגין חשב לתומו שתמורת סיני יניחו לו את הנחלה ביהודה ושומרון. הוא טעה כמובן. ביבי וברק גם הם, היו והווים, אופורטוניסטים, אבל לאן הם מוליכים אותנו.

בדרך כלל אנשים לא יודו שהשתנו, שכן ביסודה, זאת הבחנה נכונה. אבל אם אחרים רואים בהתנהלותם שינוי, הם קרוב לוודאי יגידו כי הזמנים השתנו. ככה, למשל, משה דיין שבסיום הקדנציה שלו כשר הביטחון, התבטא בכמה הזדמנויות שהוא מכיר בכך שזמנים השתנו ודעות השתנו. מן הסתם התכוון בין היתר לדעתו שלו. זאת אשר הביאה אותו לכניסה לממשלת בגין ולפרישה ממנה.

משה דיין, כמוהו כעזר ויצמן, לא השתנו. הראשון היה מפא''יניק וגמר בממשלה ימנית בראשות בגין. השני היה ביתָרי שהפך ל''פיסניק''. שניהם היו אנשים פרגמאטיים. דיין יכול היה לומר בעקבות רבו, דוד בן גוריון לאחר כיבוש סיני במבצע קדש (שראה את ''מלכות ישראל השלישית'') ש''עדיף שארם אל שייך בלי שלום מאשר שלום בלי שארם אל שייך''. הוא התקפל ביחד עם בן גוריון וישראל נסוגה מסיני. הכישלון המביש שלו כשר ביטחון במלחמת יום הכיפורים הביא אותו לכוח הדוחף (יחד עם עזר וייצמן בקמפ דייויד) את מנחם בגין לחתום חוזה שלום עם מצרים תמורת נסיגה מלאה מסיני.

---

האם אהוד אולמרט השתנה כראש הממשלה?

רבים שואלים האם אהוד אולמרט השתנה במשך השנים מאז היותו דוברה הרהוט של תנועת ''חרות'', שטרם נפרדה מ''שתי גדות לירדן'' ועד לנכונותו, כראש הממשלה, לוותר על חלקים בשולי ירושלים, למען השלום, ובכך הפך ליקיר השמאל. האם זה אותו אולמרט אשר כחבר כנסת צעיר ניהל מערכה נגד פשיעה בשיתוף יריבו הפוליטי , הצעיר אף הוא, יוסי שריד, ולבסוף הוא עצמו הועמד למשפט. גם אני הכרתי את אולמרט מאותם ימים ושנים מאוחר יותר כאשר היה כבר ח''כ מבוסס, מבריק בלשונו ולהטוטן במעשיו .הוא היה נועז ובמערכה שניהל , כולל נאומים חוצבי להבות, שום דבר לא עמד בדרכו.

האשמות כאלה, מצד בכירי מפא''י, צצו כבר בזמן אמת, אך לא הרתיעו את אולמרט. באומץ רב הגן על נאומו, אף שהואשם בחוסר רגישות. בראיון שנתן אולמרט לעיתונאי צבי גיל כעבור כעשור, ב-‏1988, ושפורסם לראשונה לפני כחודש על ידי גדעון אלון, התרפק אולמרט על הימים הלוחמניים ההם: ''זאת היתה הפעם הראשונה שח''כ קם וניצל את כל הכוח שהחסינות הפרלמנטרית מעניקה לו כדי להעלות נושא חשוב על סדר היום הלאומי'', אמר בקשר למאבקו בשחיתות ובפשע המאורגן. ''זה לא מקרה שבעקבות זאת הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הפשע המאורגן. לא פעם ולא פעמיים בגין קרא לי ואמר לי: 'אייהוד, אייהוד, תחדל מזה, בני'. אמרתי לו שלא אוכל להפסיק''.

''הארץ'', 22.2.2006

אגב, את הריאיון עם ח''כ אהוד אולמרט קיימתי כחלק מעבודת הכנה לספר על הכנסת וחבריה, שאמור היה לראות אור, אך נגנז כי מישהו אחר הקדים אותי בספר על עבודת הכנסת. הערכתי בו את היכולות הללו, שאינטליגנציה וכוח שכנע היו חלק בלתי נפרד מהם. באותה מידה שהוא יכול היה להיות נעים סבר וחם כלפי תומכים, יכול היה, גם כלפי המקורבים אליו, אם חלקו עליו - ללכת בקֶרי . הערכתי מאוד את צעדיו בראשית דרכו כראש הממשלה, אך לא בהמשך, כאשר הוא חשף יותר את אופיו האמיתי. לא נמניתי עם חוג ידידיו הקרוב כמו העיתונאי דן מרגלית שבספרו האחרון התפכחות מגלה כביכול אהוד אולמרט אחר. לא קראתי את הספר אך קראתי עליו והשם התפכחות נראה לי מאוד. שכן, זאת ראייה נכונה את אהוד אולמרט שבעצם לא השתנה. הוא נדד בין מנהיגים (בגין, תמיר, שמיר, שרון) ונדד בהשקפות שלו בשרות גורם אחד בלבד - אהוד אולמרט. השאפתנות האובססיבית הזאת, התיאבון - ללא תחתית- לשליטה, ומסתבר גם לנכסים- שניהם נייחים, הם אשר דרדרו את האדם, הפוליטיקאי, המבריק והיהיר, לעברי פי פחת.

---

האם אהוד ברק השתנה

ויש עוד אהוד שלא השתנה, הוא היה ראש הממשלה שכשל, גם בממשלה וגם במפלגה והצהיר חגיגית שלמד היטב את הלקחים. אלא שלא למד כי הוא לא השתנה. על משקל אמירתו של הפילוסוף הגרמני הגדול, הֶגֶל, אפשר לומר שאהוד ברק לימד אותנו שהוא לא למד מאומה. עוד איש מוכשר ומבריק שבולימיה של שררה מעבירה אותו על דעתו. וזאת זללנות כוח מיוחדת בלא ניסיון לאבד אחר כך מן המשקל. בחמדנותו לשררה ולממון וביהירותו האישית והציבורית, הוא הביא לריסוק המפלגה שבה מספר התומכים שנתמכים על ידי כיסאות בממשלה שווה למורדים. שניים, עיתונאים בעבר,שעומדים על הבנקט ומחכים ל''לגודו''. דניאל בן סימון ושלי יחימוביץ'. הראשון פרש לפני כמה ימים מראשות ''הסיעה'' המרוסקת, והשנייה כאילו מפלגה של איש אחד, כמו אורי אבנרי בשעתו, מין פרימדונה, סולנית פעילה יעילה, ללא להקה. אבל אורי אבנרי הייתה לו בשעתו מפלגה ''העולם הזה- כוח חדש''. בשם איזו מפלגה ואידיאולוגיה מדברת שלי יחימוביץ'. בשם ברק? לשר הביטחון יש דובר אחד - מלבד הוא עצמו, שר החקלאות שלום שמחון.

אצל כולנו,או רובינו קיים מה שקרוי wishful thinking בעברית: הרהורי לב, אף שהכוונה היא כמיהות פנימיות למשהו טוב יותר. עיתונאים כמו דן מרגלית או פובליציסט בולט אחר כמו ארי שביט הם לא יוצאים מן הכלל, ובמידה מסוימת פובליציסטים רבים, ואני ביניהם. זאת עד כדי כך שהם רואים במאמריהם קווי פעולה שלפיהם שלטון נבון צריך לנהוג. ואם הוא לא נוהג על פי הרהורי לבם, הם מאוכזבים ונותנים לכך ביטוי. בכך אני לא מותח ביקורת על תכונה אנושית נורמאלית זאת. אך כאן מדובר בראיית מנהיג, יהיה זה אולמרט או ביבי, בעין המזוינת או הבלתי מזוינת של הכותב, או הקורא. אם ביבי מוציא שתי המילים הרוטטות מדינה פלשתינאית, בשפתיים קמוצות, תוך התניית תנאים שלפחות בשלב ראשון במו''מ לא מקובלים על הפלשתינאים - אז ביבי אליבא דעלמא כולה השתנה. אם בשותפות עם שר הביטחון שלו אהוד ברק, סופֶר אגוצנטרי כמוהו וחרד לכיסאו כמוהו, הוא לא מפנה מאחזים שלא לדבר מפסיק בנייה בהתנחלויות או לא יקים וועדת חקירה לאירועי עזה- אז זה אותו good ol' bibi. ואותו אהוד ברק- ה''זייגערמאכער''.

אילו אולמרט (לא היה אולמרט) היה חושב על עתידה של ''קדימה'' והיה פורש ומעביר את הממשלה למשנה שלו, ציפי לבני. אילו אהוד ברק היה מפרגן ל''ציפורה'' ולא שם לה מקלות בגלגלים. אילו דברים אלה קרו, אפשר מאוד ששיחות השלום עם הפלשתינאים היו מתקדמות. אבל הם כדברי הרבי מקוצק לחסידיו - שאמרו כי ''הם אוהבים קרפיונים'': ''אילו אהבתם קרפיונים לא הייתם אוכלים אותם. אתם אוהבים את עצמכם''.

---

לא צריך להשתָנות כדי לשָנות

בראיונות לתקשורת בסוף השבוע שעבר אמר הפילוסוף הצרפתי יהודי, ברנאר אנרי לוי, כי הוא חושב שנתניהו השתנה, ובתשובה על השאלה אם זה ישפיע על התהליך המדיני, הוא השיב שאינו יודע. זה בעצם מענה אמביבאלנטי מאוד. התשובה על השאלה בעצם נתנה באותו פרק זמן כאשר הוושינגטון פוסט פרסם ריאיון עם ראש הממשלה שבו צוטט נתניהו שאמר בתשובה על שאלת המראיין כי ''אנו בוחנים ( הקמת וועדת חקירה לאירועי עזה) לא בגלל דו''ח גולדסטון אלא בגלל צרכינו הפנימיים''. לא עברו דקות ובתקשורת האלקטרונית והמקוונת הופיעו ''תגובות החוגים המקורבים לשר הביטחון'', שהשר מתנגד להקמת וועדה כזאת וכי צה''ל חוקר את עצמו. אחר כך השר הוציא את הראש משריון הצב שלו, והתבטא בעצמו ברוח זאת. ואז תוך כמה דקות נוספות באה התגובה של לשכת ראש הממשלה שלא ככה אמר ביבי אלא שהוא התכוון לומר שישראל בוחנת את האירועים והנהלים הפנימיים, וכי (כרגיל) העיתון צטט את הדברים חלקית. עיתונים לפעמים גם מעוותים, גם מקצרים, אבל עיתון כמו וושינגטון פוסט מפקיד הקפדה יתרה שדברים, גם אם אלה לא מתפרסמים במלואם, לא יוצאו מכלל הקשר. ראש הממשלה שוב נסוג, הפעם מפני הכוח של שר ביטחונו.

התוצאה היא שאנו מצטיירים בעולם כסירובניקים. מחרימים את ''וועדת גולדסטון'', מחרימים את כנס הציונים הליברליים בארה''ב ''ג'יי סטריט'', שמייצג הרבה אנשים צעירים ידידיי ישראל, תוך ביקורת על מעשי הממשלה וראש הממשלה שלא נראים להם. כול זאת כאשר מדובר בראש ממשלה שהצטיין בשעתו בזירה הבינלאומית, כדוברה של ישראל. הנאום ''הדרמטי'' של ביבי בעצרת האו''ם האחרונה, הוכיח מה מועילה הסברה למדיניות לקויה. עוד יותר מזה, מה הם עיוותים ישראליים, שקשה להסביר אותם. כבר עמדתי על כך ש''הסברה'' הוא מונח ישראלי בלבדי. אין לו אח ומשל. יש מידע ויש תעמולה, ורק אצלנו יש ''הסברה'' אשר במקרה הטוב אתה מסביר מעשים לא מובנים, ובמקרה הרע, ואלה רוב המקרים, שמאוחר מדי. החלב נשפך ואי אפשר לפָסטֵר אותו.

לביבי נתניהו שמורות הזכויות הרבות על מדיניותו כשר האוצר, מדיניות אשר מזערה את הנזקים במשק הישראלי, כאשר המשק העולמי כמעט מט ליפול, וישראל יצאה ממנו יחסית קל ותוך התאוששות מהירה.זאת יש להזכיר שוב ושוב. אבל פה מדובר במנהיג של מדינה. במצב הנוכחי, עם הקולאז' הקואליציוני הקיים וההרכב האנושי של ההנהגה, וציבור תוהה ומבולבל, אין שום סיכוי להסדר בינינו לבין הפלשתינאים. אם ביבי חפץ לשנות (להשתנות הוא לא השתנה ולא ישתנה) כדי לסמן ציון דרך היסטורי, יש חלופה אחת בלבד והיא שינוי הרכבה של הממשלה תוך צרוף קדימה אליה במקום מפלגות הימין. אם זה יקרה, אז זאת הדרך לשינוי, וזאת המטרה, ולא השתנותו של המנהיג לעצמה. מנהיג גם אם לא משתנה - יכול לשנות נסיבות. אצלנו הוא חייב, אם פניו לשלום אמת ושינוי סדר היום הלאומי.

---