  
  
  
|
  סליחה אריק | |||||
| חגית מנדס (יום חמישי, 11/07/2002 שעה 0:24) | |||||
|
|||||
 הצגת המאמר בלבד |
 |
 |
|
||
  לא מובן |
|||
|
|||
לא מובן לי איך אדם שנהרג בגלל מחדל של צה''ל רוצה שבמותו ישתמשו בדגל צהל מעל ראשו. עד היום לא הצליחו לבדוק האם אכן יש אשמה לצה''ל במה שקרה שם, כבר שנים שחוקרים את הנושא, אולם משום מה הוועדה לא מצליחה להגיע למסקנות, אני לא מבין את מי חוקרים שם את האלוהים? עוברים כל מי שצלל אי פעם בקישון. אני במידה והייתי במצב דומה בגלל מחדל של הצבא לא הייתי מרשה יקברו אותי בקרבת מקום שבו הצבא מתנהג כאילו הוא חושב על חייליו. המחדל פה צועק לאויר , ואין בת קול מרחפת. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| קיימת תופעה של דיסוננס קוגניטיבי, אולי זוהי הסיבה |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| על מה חגית מבקשת סליחה? |
|||
|
|||
אינני מבין על מה חגית מבקשת סליחה. האם היא שותפה לפשעי הצבא שגרמו למותו של אריק רוזנטל? חגית רוצה להיות עם הצבא ונגדו, משימה מעבר ליכולתה. אריק לא ''נפל למען המולדת'' כמאמר חגית. הוא למעשה נרצח על ידי הצבא ששלח אותו בציניות לאימוני צלילה במי נחל מזוהמים, גם לאחר שהיה מונח בצה''ל דו''ח שהזהיר מפני הסכנות לבריאות החיילים כתוצאה מהצלילות במים העכורים שהכילו חומרים מסרטנים. אריק היה יכול לחיות היום אילו היה יותר ספקן לגבי הצבא. אבל הוא היה טמבל כמוני ובגיל 18 נפל קורבן לשטיפת מוח מטמטמת שמשדרת למוחו של הנער הצעיר מכל רמקול אפשרי, ''להתנדב ליחידה מובחרת''. כך הגיע אריק לשייטת. הוא לא העלה על דעתו כי הצבא ינצל את האימונים כדי להרוג אותו במוות איטי ומלא יסורים, ואחר כך ינסה להתנער מאחריות. אריק נישבה לתוך האתוס של המערכת, ועל כן ביקש הלווייה צבאית. לכאורה תופעה מוזרה: הוא מבקש שהמערכת שגרמה למותו, תכבד אותו בטקסיה, והיא סרבה. אריק היה נתון בתסמונת העבד שנרמס והושפל עד אפר, והצהיר ''אהבתי את אדוני''. אילו נימנה אריק עם המעטים שסרבו להתגייס או לשרת ביחידות קרביות, הוא היה היום רופא צעיר שעתיד להציל חיי בני אדם. ייתכן כי אם היה ממשיך לחיות היה מגיע בסופו של דבר למקום בו אני עומד היום: בוז למערכת עריצה שכוחה בהריגה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אריק רוזנטל לא 'נרצח על ידי הצבא' |
|||
|
|||
לא צריך לקפוץ בכל פעם שצה''ל מוזכר כדי להאשים אותו בפשעים נגד האנושות. מר רוזנטל לא נרצח. הוא נפל קורבן לתאונת אימונים, אמנם בעלת מהלך ממושך ומלא סבל. מובן שאם הוא היה משתמט משירות צבאי, כמו שמר ספירו מצא לנכון לומר, הוא היה חי כיום. אם אנשי רפואה ועיתונאים היו מתחמקים מעבודה בסביבה מסוכנת, חיי רבים מהם היו נחסכים. אז מה? בקשתו של מר רוזנטל להלוויה צבאית אינה השפלה עצמית. היא דרישה של מי שידע שקיצו קרוב מפני ששירת את המולדת. מולדתנו בחרה לכבד באופן מיוחד את הנופלים על הגנתה, כולל אלה שנהרגו בתאונות מבצעים, תאונות אימונים ותאונות דרכים בזמן שירותם הצבאי. מר רוזנטל דרש את אותו כבוד, למרות שבמותו הוא לא לבש מדים. אני מניח שצה''ל (או משרד הביטחון) מסרב לבקשה זו, כדי שלא תהיה מראית עין של הודאה באשמת הצבא. אני מאמין שניתן היה לעקוף מגבלה זאת ולארגן טקס צבאי מלא למנוח. צה''ל לא עשה זאת, וחבל. יהי זיכרו של אריק רוזנטל ברוך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אוי מה יהיה יה יהיה |
|||
|
|||
השאלה מה היה היום במידה ולא היא שאלה מעניינת אולם לא ניתן לדעת את התשובה לה. יתכן והוא היה הופך לרופא ילדים מוצלח, ויתכן והוא היה נידרס בדרך לקריה עם היה ג'ובניק. ואם היה משתמט בכלל יכול להיות שהיה ניפטר בכל דרך אחרת. הסיכוי שהוא ימות בצה''ל אומנם גבוהה יותר בדרך כלל בזמן מלחמה אולם בזמן שאין מלחמה הסיכוי שהוא ימות באזרחות הוא דומה בהחלט. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| גדעון: יפה עושה חגית |
|||
|
|||
גם אם לא היא, במו ידיה, גרמה למותו, יפה היא עושה בבקשת הסליחה. סליחה בשם כולנו, שהיו משועבדים לאתוסים, והאמינו אמונה עיוורת במערכת, ובשמה שלחו גם אחרים למערכה. אריק היה שבוי באתוס זה עד יום מותו, ועל כך ראוי שנבקש את סליחה ממנו ומאחרים שלא זכו להתבגר. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| חבל על חיים צעירים |
|||
|
|||
חבל על החיים הצעירים .. צר לי שמערכת ממשיכה להתנהג כהרגלה ,אני לא מתפלאה. אך אין כל שיכות ואני לא רואה כל קשר בדבריו של מר ספירו זה מזכיר לי '' אילו לסבתא שלי היו גלגלים אזי היתה אוטו '' צר לי על הבחור, על המשפחה, וחגית, סוריא | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שאול זיו - ראשון נרצחי הקישון |
|||
|
|||
לפני כשנתיים וחצי מת מפקד שייטת 13 לשעבר (במלחמת יום הכיפורים) סא''ל שאול זיו מסרטן. הוא היה ראשון נרצחי הקישון. כשהיה חולה לא היתה מודעות לקשר שבין שרותו הצבאי למחלה והוא עבר השפלות רבות בזמן הטיפול. זמן לא רב לפני מותו בילינו יחד במשך שבוע בקפריסין והוא סיפר לי את סיפור חייו בכוונה להעלותו על הכתב. זה אחד הסיפורים המופלאים ביותר ואני מתכוון למלא את צוואתו. ביום שבו אריק רוזנטל נקבר ראוי לזכור את ראשון ובכיר נרצחי הסרטן, שאול זיו, ולשאול: מה עלינו לעשות כדי לבלום את מצעד האיוולת של ''צבאנו הנהדר''? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לאורי- אני לא חושב שהתואר נרצח מתאים, |
|||
|
|||
מאחר ואיני חושב שהייתה כאן כוונה של אלה האחראים למותו. אך נהרג כתוצאה מרשלנות פושעת, או כל ביטוי מסוג זה יגדיר טוב יותר את אותם אנשים. לשאלתך, ביום שבצבא כמו במדינה תהיה תרבות של אחריות אישית אמיתית,(כולל תשלום אמיתי על כשלונות) תופעות מסוג זה לא תקריינה, או תצטמצמנה. על מנת שניתן יהיה להגיע לכך, אני מסכים איתך שכל המערכת זקוקה לטלטלה רצינית. מה שנשאר להשיב עליה, זו השאלה הפשוטה , איך ? בברכה רפי | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מילשטיין על ש.זיו-תתחיל לכתוב! |
|||
|
|||
לאורי מילשטיין. שמחתי שיש בידך הרשאה לכתוב את קורותיו של סא''ל שאול זיו ז''ל. שאול זיו היה ילד קטן בגטו ורשה בזמן המילחמה. בילדותו עלה ארצה , התחנך בקיבוץ{מסילות?}, והתגייס לשייטת. הוא עלה בשייטת ככוכב עד שהתמנה למפקדה סמוך למילחמת יום הכיפורים. בזמן המילחמה ביצע כמה פעולות מופת ללא נפגעים מצידנו. בתום שרותו הקים בי''ס לספורט אתגרי. הוא נפטר מסרטן בגיל 62 לפני שנים מעטות. אינני חברו, אך דמותו סיקרנה אותי עוד מהיותו צעיר מבטיח בחיל- הים. כל ידיעותי המאוחרות עליו הם מהתקשורת, אך אני חושב שחובה עליך ד''ר מילשטיין באם יש בידך חומר- לכתוב ולפרסם אדות דמות מופת זאת. בכבוד רב רפי אשכנזי | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לרפי: כתיבת ספר היא משימה שאורכת בין שנה |
|||
|
|||
לשנתיים. לשם כך דרושים זמן ואמצעים כספיים, כמו לביצוע כל משימה אחרת, בניית בית לדוגמא. כשיהיו לי הזמן והאמצעים הכספיים, אכתוב על שאול זיו. רוב הספרים נכתבים על מי שהמימסד רוצה ביקרו והוא מעמיד לצורך זה אמצעים וזמן, הנקנה בכסף. מקצת הספרים נכתבים על אנשים שקרובי משפחה וידידים מבקשים להנציח והם תורמים אמצעים לצורך זה. אדם שהממסד אינו רוצה ביקרו, כשאול זיו, ולא רק הוא, וגם קרוביו וידידיו אינם מתגייסים למשימה, יכנס, ברוב המקרים ,לתהום הנשיה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לאורי מילשטיין: הכרך החמישי |
|||
|
|||
אם אינני טועה, אז עכשיו עומד על הפרק הכרך החמישי של מלחמת העצמאות. אולי תגלה את עינינו באיזה שלב נמצא העניין. ומה קודם - מלחמת העצמאות או שאול זיו? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לשחור תלתלים: הספר הבא הוא ''תרבות הביטחון'' |
|||
|
|||
שכבר כתוב. אחריו: תיק רבין 2 שכבר כתוב. אם אשיג תקציב מתאים אחזור למחקר מלחמת העצמאות והקמתה של מדינת ישראל ולכתיבת הכרך החמישי. את הספר על שאול זיו, או נכון יותר על שלושה סגני אלופים: אריה טפר, שאול זיו ושלמה באום, אוכל לכתוב בתוך כדי המחקר הגדול והכתיבה על מלחמת העצאות בתנאי שאשתחרר מדאגות פרנסה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הוועדה נמנעת מלקבוע קשר סיבתי בין הסרטן ומי הקישון |
|||
|
|||
בגלל פולחן הקירבון המערכתי הנפוץ במקומותינו של עריפת ראשים (ראה וועדת אור, להבדיל) על פי דרישת ציבורים זועמים כאלה או אחרים. הנושא כאן הינו זה של התעלמות ממידע קריטי. יתכן שהיה מי שקבע בסמכותיות שהדו''ח האקולוגי לוקה בהגזמות ברוח ''חברה', אתם מכירים את האקולוגיסטים האלה. שטויות במיץ עגבניות. תמיד צללנו בקישון, ושלא יבלבלו את המוח''. הבעייה כאן הינה זאת של התעלמות מחוק יסוד בסיסי של הסביבה האנושית והפיזית בה אנו פועלים: כל סביבה, בפרט מורכבת, משתנית כל הזמן, במימד כזה או אחר. הבעייה היא של אי הבנה בסיסית של מהות מרחב המידע, המחייב עדכון מתמיד. נוצרה בזמנו בצה''ל גם אווירה של מיזעור תאונות אמונים עד המקסימום האפשרי, תוך אבסורדים בולטים של הרשאות רבות וסייגים לשימוש בנשק באימונים. וכנראה מישהו בחיל הים קבע שבכל זאת, אימון חייב להיות אמון אמיתי, וצבא אינו עניין סטרילי. יוצא שאווירת הקשיחות והצפידות מחד וכריתת הראשים מאידך, מנעו יעול תהליכי זרימת המידע ועידכונו. שהרי יצירתיות וקשב למידע מנוגדות לחלוטין לאקלים של צפידות והגזמה לכוון אחד או להיפוכו. רגישות למידע ולאדם מחייבים יחס של דאגה care ורגישות כללית למרחב המידע וזרימתו, כמו גם אחריות כלפי הלוחמים, שאינם מנוגדים כלל לפרקטיקה הצבאית הרצוייה של יעילות בביצוע משימות. | |||
| _new_ |
|
|  | |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי