פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
האיש שלנו בטול-כרם
שמעון מנדס (יום רביעי, 29/04/2009 שעה 10:00)


האיש שלנו בטול-כרם

שמעון מנדס



בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקימה הסוכנות היהודית את ''מחלקת הנוער והחלוץ''. אחת המשימות העיקריות של המחלקה היתה להבריח ארצה צעירים וצעירות יהודים. הסוכנות שלחה סוכנים לערים הראשיות במדינות השכנות: דמשק, חלב וביירות. תפקיד הסוכנים הללו היה לארגן צעירים שהיו מוכנים לעלות ארצה. תחילה פעלו הסוכנים בקרב, מה שקרוי היום, משפחות חד-הוריות. קל יותר היה לגייס יתומים ויתומות. מעת לעת, כאשר היה מתארגן גרעין של 10-5 צעירים, הסוכן היה שוכר את שרותיו של מבריח-גבול ערבי, כדי שזה יבריח את הצעירים לארץ ישראל. בסוריה הסוכן היה מביא את הצעירים עד קונייטרה, ובלבנון נקודת המפגש היתה בצור. משם ואילך הובלת הצעירים לארץ, היתה באחריותו של המבריח הערבי. המבריחים הערביים קבלו שכר ביד רחבה, כדי לוודא שלא יבגדו במשימתם.

הבחור שלנו נולד בשנת 1905 בדמשק לאב אמיד, שעיסוקו היה צורפות ומסחר בזהב. בראשית מלחמת העולם הראשונה נחטף אביו וגוייס לצבא הטורקי. ומאז לא שב. בשנת 1922 עודדה אותו אמו לעלות ארצה במסגרת ''הנוער והחלוץ'', למצוא עתיד טוב יותר. וכך בגיל 17 מוצא את עצמו הנער הצעיר בלב ירושלים. הצעירים שהגיעו ארצה בדרך זו שוכנו בבית היתומים דיסקין בירושלים. עצם היותם בירושלים, סימלה עבורם את בואו של המשיח. הוא עבר שנה של התאקלמות במוסד דתי, ואחר כך בחר להיות שוליה של קצבים. בגיל 27 הכיר צעירה שהגיעה לירושלים מביירות, גם היא במסגרת ''עליית הנוער''. שנה לאחר מכן הם התחתנו.

כדי לקיים משפחה, הכנסה של עוזר-קצב לא הספיקה. ואז מחליט הצעיר להתגייס למשטרת המנדט. החיים התנהלו על מי מנוחות. בשנת 1934 נולד בנו בכורו בבית-החולים ''רוטשילד'', שהיה אז בקרן הרחובות הנביאים והרב קוק בירושלים. בית החולים כבר לא קיים. את מקומו תפש בית-הספר המקצועי לבנות ''זליגסברג''. אולם על עמודי האבן של שער הכניסה ברחוב הנביאים חרוטה כתובת המציינת עובדה זו. החיים היו יפים ובינתיים נולד לזוג הצעיר ילד נוסף.

יוסף מנדס
יוסף מנדס ז''ל
כמה חדשים לאחר שפרצו המאורעות בארץ ישראל, הגיע למשטרה בירושלים קצין משטרה יהודי מתל-אביב, ובקש לראות את השוטר היהודי. הקצין היהודי ניסה לדבר על לבו של השוטר הצעיר לעבור ולשרת במשטרת טול-כרם. ''אנו זקוקים לעיניים ולאוזניים על הכביש בין תל-אביב לחיפה'', אמר הקצין היהודי. והשוטר הצעיר מתריס כנגדו: ''אתה מבקש ממני ללכת עם אשה ושני תינוקות להתגורר בטול-כרם?'' והקצין ממשיך בנסיונות השכנוע ואומר: ''אבל אתה דובר את שפתם ומכיר את תרבותם''. ''אבל אני יהודי'', השיב הצעיר, ''וכיהודי יחיד אין לי שום סיכוי להאריך ימים בעיירה ערבית רוויית שנאה''. ואז בנסיון אחרון אומר הקצין לשוטר הצעיר: ''אולי אם תלך כל יום ששי למסגד ותתפלל יחד אתם. זה ירחיק מעליך כל חשד''. ''בשום אופן לא'', משיב השוטר. ואז הקצין שואל בזעקה: ''ל מ ה ?'' והשוטר משיב: ''לא תשתחווה לאלהים אחרים''. כידוע, המוסלמים בתפילתם משתחווים פעמיים בכל תפילה, עד שמצחם נושק לקרקע.

את הוויכוח הממושך שהיה לו עם אשתו, לוו הזכרונות מימים של מתיחות בין יהודים ומוסלמים בדמשק. אלא ששם, הוא לא היה יחיד. היה רובע יהודי שלם, שנתן לו מעט בטחון. האפשרות שישאיר את אשתו וילדיו בירושלים, ויסע לשרת בטול-כרם בגפו, אפשרות זו לא עלתה בכלל על הפרק. בשיחה האחרונה שהיתה לו עם אשתו בנושא טול-כרם, הוא אמר לאשתו: ''באנו הנה כדי לבנות עתיד חדש. העתיד כבר לא שייך לנו, אלא לילדינו. והקצין אומר שיש הכלים להתמודד עם המשימה. והעובדה שאני משרת במשטרה עוזרת ומחפה עלי. ומישהו הרי צריך לעשות את העבודה''.

סופו של דבר, השוטר הצעיר מכיר בחשיבות המשימה ומסכים לעבור לטול-כרם עם אשתו וילדיו. אבל היה לו תנאי, לשנות את שם משפחתו, ולהגיע למשטרת טול-כרם עם שם ערבי חדש. הקצין הסכים. מתוך כבוד לזכרו של אביו שיצא אל המלחמה ההיא ולא שב, בקש השוטר הצעיר לאמץ לעצמו את כינויו המקצועי של אביו הצורף: צאיג. קצין המשטרה היהודי, ששרת במטה המשטרה בתל-אביב, לקח על עצמו לשנות את הרשומים של השוטר במקומות הנכונים. הוא צייד את האיש שלנו בטול-כרם בתעודת שוטר חדשה, ובמסמכי העברה עם שמו החדש: יוסף צאיג. שם ערבי למהדרין.

וכך יצא מיודענו עם אשתו וילדיו לטול-כרם, כדי לעקוב על המתרחש בגזרה שלו בכביש חיפה תל-אביב. צריך לזכור שבימים ההם, הנסיעה מתל-אביב לחיפה היתה דרך פתח-תקווה, ראש העין, קלנסווה, טול-כרם וכן הלאה. גם מסילת הברזל עברה באותו הנתיב. המשימה שלו היתה, להטות אוזן ולהקשיב, ולסרוק עם העיניים כל דבר אפשרי כאשר הוא מסתובב בשוק או בתחנת הרכבת בין הנהגים והעגלונים. במשך שנה הכל התנהל לפי המתוכנן. אשתו מעולם לא יצאה לרחוב. גם כאשר אחד הילדים נזקק לרופא, השוטר היה מביא את הרופא הביתה. התופעה שהגבר הוא המביא והמוציא בכל ענייני הבית, היתה דבר שבשגרה בחברה הערבית. במיוחד בעיירות הכפריות. אחת לשבוע היה מגיע אזרח נפגש עם השוטר הצעיר בתחנת הרכבת, והיה מקבל ממנו דו''ח על מה שקלטו חושיו.

כעבור שנה בא המפנה שממנו חשש האיש שלנו בטול-כרם. מפנה שממנו חושש כל איש מודיעין הפועל בסביבה עויינת. בלכתו ברחוב יחד עם ידידו מתחנת טול-כרם, שוטר ערבי נוצרי, בשם אבו-חנא, תקפו אותו ארבעה בריונים ערביים, עם סכינים שלופות בידיהם. ידידו הערבי, היה גבר אדיר מימדים. הוא חצץ בין חברו השוטר היהודי לבין תוקפיו, ואמר להם: ''כל מי שרוצה להגיע אליו, צריך לעבור אותי''. ואז התוקפים הרפו והלכו. לנוכח ההתפתחות הזו, מיד בקש השוטר לחזור לירושלים. אלא שהביורוקרטיה מתנהלת בעצלתיים. למען בטחונו האישי, לא הטילו עליו יותר משימות-סיור בעיירה, והסתפקו בתפקודו כיומנאי.

באחד הימים של שנת 1938 בדרכו מתחנת המשטרה לביתו, התנפלו עליו שני צעירים ודקרוהו בצווארו ובגבו ארבע דקירות סכין עמוקות. השוטר הועלה על הרכבת הראשונה, שהיתה בדרכה ליפו. וכך הוא הובהל לבית החולים ''הדסה'' בתל-אביב. הוא נותח ויצא מכלל סכנה. אלא שכעבור שלושה חדשים, הוא מת מפצעיו. בן 33 שנים היה בנפלו. הוא הותיר אחריו אשה ושני ילדים קטנים. על מצבתו חקוקות המלים:

פ''נ

קרבן המולדת

יוסף צאיג מנדס


שנפטר ביום כ' בתמוז

שנת לא תרצ''ח


אחרית דבר

יוסף מנדס היה אבי. הוא נמנה עם הגרעין הראשון של מגוייסי שרות המודיעין הישראלי, שהיה ידוע בשם ש''י (שרות ידיעות), שהוקם בימים ההם עקב המאורעות שתקפו את הישוב היהודי בארץ-ישראל. כאשר אבי נרצח, אני הייתי בגיל ארבע שנים ומשהו, ואחי היה צעיר ממני בשנתיים. את כל פרטי הפרשה המסעירה הזו שמעתי, טפין טפין מפיה של אמי. והיא היתה זו שעמדה על כך שגם כינויו המודיעיני של אבי יונצח על המצבה. וכך יצא כאילו שהביאו את סבי (שמעון) לקבר ישראל. כי האיש נעלם ב''מלחמה ההיא'' (כך כינו את מלחמת העולם הראשונה בימים ההם), ומקום קבורתו לא נודע. בשנת 1968 לקחתי את אמי לטול-כרם, להזכיר לה נשכחות, ואולי לזהות את מקום מגוריה. והיא אמרה לי אז: מאז שהגעתי לטול-כרם, הייתי במשך שנה וחצי במאסר בית. אביך לא הרשה לי לצאת מהבית, מחשש שיאונה לנו משהו רע. אני מאמין, שאילו אבי היה יודע ששני בניו שרתו בצבא ההגנה לישראל, האחד שרת בצנחנים והשני עשה חלק נכבד משרותו הצבאי באגף המודיעין - הוא היה מתגאה בכך. גם כאשר שכב פצוע במשך ימים רבים, הוא האמין כי במעשהו הוא תרם לבטחון ילדיו ואשתו במדינתם המתהווה.

• • •

כאשר אני עורך השוואה בין שלוש פרשיות הריגול, שאני מכיר היטב, אלי כהן בדמשק, זאב גור-אריה בקהיר ואבא שלי בטול-כרם, אני מוצא שיש לכל השלושה דבר אחד משותף והבדל אחד. המשותף הוא ששלושת האנשים הללו ניחנו באומץ-לב וקור-רוח אדירים. לשרת בסביבה עויינת לחלוטין, כאשר בכל רגע נתון חייך נתונים בסכנת-מוות - האדם צריך להיות ניחן בעצבי-ברזל. ההתחככות של שני המרגלים האחרים בצמרת החברתית במקום שרותם, הקלה עליהם במקצת. בעוד שאבי צריך היה להיות נחבא אל הכלים כל הזמן. במיוחד שאבי היה אדם דתי, והוא לא וויתר לא על תפילה ולא סדר ומועד. הצד הזה של החיים רק הקשה מצד אחד. אבל נתן לו הרבה כח נפשי, לפי עדותה של אמי. השוני שמצאתי בפרשיות אלה הוא, שהיהודי המזרחי הוא יותר רגשן ונאיבי, בעוד שהיהודי האירופי הוא יותר ציני. ואני אסביר במה דברים אמורים. כאשר אלי כהן הרגיש שהקרקע נשמטה מתחת לרגליו, הוא נשבר והודה. כאשר החוקר שלו הטיח בו: ''אתה מרגל ציוני'', הגיב אלי כהן: ''אני לא מרגל, אני שליח''. מאידך, וולפגנג לוץ שלנו בקהיר, שיחק אותה נאצי עד הסוף. ואמר לחוקריו: ''עשיתי זאת למען היהודים, משתי סבות. ראשית, הם איימו לחשוף את עברי הנאצי. ושנית, תמורת כסף. אני מוכן לעשות את אותו הדבר למענכם בכל מקום בעולם תמורת כסף''.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


סיפורם של המסתערבים
ע.צופיה (יום רביעי, 29/04/2009 שעה 10:23) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

וכמובן סיפורו של אביך, הם אבן יסוד במורשת הישראלית.
להבדיל מהמורשת היהודית,למשל, שאיני מזלזל בה כלל,אך יש הבדל.
סיפורם הוא אחד הדברים המלכדים בימינו ,לעומת סיפורים אחרים שהם גורם מפריד.
אני חושב שדרוש מעשה לאומי-ארצי של קריאת רחובות על שמם.
הדבר ינציח את שמם ויעודד את הציבור ללמוד על מעשיהם.
אגב, שומר הקק''ל ברזני,אביו של ראש עירית רמת-גן היה פעיל מאוד באיסוף מודיעיני והפעלת סוכנים מקומיים בשנים האלו באזור טול-כרם.
_new_ הוספת תגובה



מאמר מתאים מאד ליום העצמאות
דוד סיון (יום רביעי, 29/04/2009 שעה 10:24) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אין מה להוסיף לדברים שכתבת בצורה מאד מכובדת.
אביך והאחרים שנזכרו ולא נזכרו במאמר הבטיחו
לנו את קיומנו.
_new_ הוספת תגובה



ניזכור את הנפלים ונכיר להם תודה .
סתם אחד (יום רביעי, 29/04/2009 שעה 17:38) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בזכותם ובתרומתם יש לנו מדינה . תודת העם נתונה ושמורה להם .
יהי זיכרם ברוך .

אריה עירן .
_new_ הוספת תגובה



ניזכור את הנפלים ונכיר להם תודה .
סתם אחד (יום רביעי, 29/04/2009 שעה 21:41)
בתשובה לסתם אחד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לוי
חיילים אלמונים עם מדים
כל הכבוד.
לי בן דוד בגיל 80 לערך אשר נולד ברמלה של אותם ימים פרט זה היה רשום בתעורת הלידה שלו. בזמנו שאלתי אותו איך הגיע לרמלה והוא סיפר לי כי אביו היה שוטר במשטרת הפרשים המנדטורית. אגב, הוא שרת בצה''ל בצנחנים.
כל הכבוד לנשים אשר חברו לבעליהן.
_new_ הוספת תגובה



ניזכור את הנפלים ונכיר להם תודה .
סתם אחד (יום חמישי, 30/04/2009 שעה 18:27)
בתשובה לסתם אחד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לוי
אני מציע לבן לשלב בהזכרה לאביו את המקראה הבאה:

ירמיהו ב'

זכרתי לך חסד נעוריך
אהבת כלולותיך
לכתך אחרי במדבר
בארץ לא זרועה.
_new_ הוספת תגובה



ההנהלה הציונית
סתם אחד (יום חמישי, 30/04/2009 שעה 3:41) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

היות והסוכנות הוקמה ב-‏1929 (http://he.wikipedia.org/wiki/), היתה זו כנראה ההנהלה הציונית שהקימה את מחלקת הנוער והחלוץ.

הסיפור מעניין ביותר, וכדאי אולי שתרחיב אותו ותמסור אותו לאחד העיתונים.
_new_ הוספת תגובה



חפשתי את נקמת ההיסטוריה
שמעון מנדס (יום חמישי, 30/04/2009 שעה 22:43)
בתשובה לסתם אחד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ראשית תודה למגיבים.

גם אבא שלי וגם אמא שלי היו אנשים שקטים, צנועים וחזקים.
אמא שלי היתה בכלל גבורה גדולה. בשנת 1963 כאשר עצרו את אלי כהן בדמשק, אמרה לי אמא שלי: ''מסכנה אשתו. רק אני יודעת איזה סבל היא עוברת. בין תפישתו של אלי כהן לבין תלייתו, אשתו נדיה, יצאה לה הנשמה כל יום ושעה ושעה. כשהיינו בטול-כרם, אני עברתי את אותו הסבל בכל יום שאביך יצא מהבית. מעכר לעובדה שהייתי שנה וחצי במאסר, בכל שעה חששתי, שיבואו ויודיעו לי שרצחו אותו. עד היום שזה באמת קרה''.

עשרים ושלוש שנים שרתתי בצה''ל, אף לא אחד מהמפקדים שלי ידע על הספור של אבי. הסכמתי לעבור מאמ''ן למימשל הצבאי, כי חפשתי את נקמת ההיסטוריה. רציתי להיות מושל טול-כרם, ולומר לתושבים בשפתם משהו מעין: ''לפני ארבעים שנה רצחתם את אבי שגר בעיירה שלכם, והיום אני המושל שלכם''. אבל לצערי זה לא קרה. עשיתי דברים מעניינים מאד. אבל את נקמת ההיסטוריה פספסתי.

בכל זאת לא אמרתי לאיש שיש לי שאיפה כזאת, ואיש לא ידע על קרבנו של אבי. אילו משה דיין היה נשאר שר הבטחון, היה לי סיכוי. כי בימיו, מושל נפה היה מינוי שלו. הוא בחר את האנשים בקפידה. הוא חפש מזרחנים. אבל אחריו הכל היה כל כך בנאלי. מינו מג''דים ומח''טים של שריון, צנחנים ומה לא, אנשים שלא היתה להם הבנה לנושא. לכן המימשל הצבאי הלך והתדרדר כל הזמן.

אם החלטתי לתת פומבי לספור של הורי בפורום, סברתי מן הסתם שמגיעה להם במה מכובדת. העתונים של היום עושים לאדם אלף טובות שמסכימים לפרסם מכתב שלו בן חמישים מלה. כאשר הייתי בשרות לא רציתי שיעשו לי טובות. קל וחומר עכשו.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי