פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
זכויות לא צומחות על עצים טרופיים
צבי גיל (שבת, 14/03/2009 שעה 12:00)


זכויות לא צומחות על עצים טרופיים

צבי גיל



הצד השווה שבין רוב הציבור בישראל לבין המיעוטים שבקרבו הוא שחברי הכנסת היהודים מייצגים, בצורה כלשהי, את ציבור הבוחרים אך לא בהכרח את האינטרסים שלהם. זה אמור במידה לא פחותה, ואף יתרה, לגבי הציבור הערבי. חברי הכנסת הערביים מייצגים את הציבור שלהם אך לא בהכרח את האינטרסים של ''שולחיהם''. ואילו הציבור הערבי עצמו לא נותן את דעתו לקיים מערכת של ''יחסי ציבור'' נרחבת עם הרוב כדי לשכנעו שגם לערביי ישראל ''ישראל היא ביתנו''.
תנועה כמו ''ישראל ביתנו'' שבאופייה היא, פחות או יותר, סקטוריאלית, באותה מידה שהיא מחייבת (ישראל היא הבית שלנו) היא שוללת (לא הבית שלהם - הכוונה לערביי ישראל, למעט, מן הסתם, הדרוזים, הבדווים והצ'רקסים שמשרתים בצה''ל). קל הרבה יותר, לא רק מן ההיבט הדמגוגי, אלא גם הענייני , לאחד אנשים, במיוחד בציבור הומוגני כמו הציבור של יוצאי רוסיה בישראל, אך לא רק, על בסיס של שנאה וטינה לזר ולחריג. בעצם רוב התנועות הלאומניות בעולם בנויות ככה, לא רק ברוסיה שבה נולדו הם או אבותיהם אלא גם באמריקה, באירופה או אף באסיה.

כאשר מחפשים את הסיבות לפופולאריות של תנועה כמו ''ישראל ביתנו'', כפי שבאה לכלל ביטוי בבחירות האחרונות, יש להביא בחשבון כמה וכמה גורמים, ולא בתחתית הסולם - את השתקפותם של ערביי ישראל בעיני ישראלים רבים לאו דווקא לאומיים או לאומניים.

בתפיסת הדמוקרטיה הישראלית, שהיא כה שונה מאשר התפיסה באירופה ובארה''ב, רוב הציבור, לא כולו, רואה בבחירות החופשיות את מהות הדמוקרטיה. וזה נכון בכול הקשור לבחירה של הריבון את הנציגות שלו. אבל דמוקרטיה בחיים היא מכלול, מעשה יומיומי, אשר הבחירה היא השיא שלו. הדמוקרטיה זקוקה, כמו כול שלטון, לכלב שמירה, וכלב שמירה הוא על משמרתו תמיד. פעם העיתונות נחשבה לכלב השמירה. כיום היא כלב טורף אבל לאו דווקא שומר. הדמוקרטיה זקוקה כל הזמן למָטעֵן. מי שנמצא בקו הראשון היא המערכת המשפטית, ואחריה מבקר המדינה. רוב המחוקקים נמצאים הרחק מרחוק. אבל המשימה היא של הציבור כולו, של גופים התנדבותיים לסוגיהם, שדולות, קבוצות לחץ. כול זאת כדי ששתי הרשויות, המחוקקת והמבצעת, ימלאו את תפקידן כהלכה למען הציבור הרחב, ולמענו בלבד כלומר הזכויות והשירותים להם הוא זכאי כאזרח.

אני יודע שערביי ישראל ברובם, מתוך הכרה במציאות, רואים עצמם כחלק מן המדינה. אני מבין כי כשם שיהודים בישראל מזדהים עם יהודי הפזורה, במקומות שבהם הם נרדפים או מקופחים, כך טבעי שערביי ישראל יזדהו עם בני עמם בכול מקום ובראש וראשונה בשטחים הכבושים. אינני זקוק לדברי כיבושין שערביי ישראל כאזרחי המדינה מופלים לרעה כמעט בכול התחומים. יצאתי לשטח בשרון המשגשג ודווחתי על העזובה וההזנחה בישובים ערביים סמוכים, אשר שוקיהם זוכים לביקורי שָבָת המוניים של שכניהם היהודיים.

יחד עם זאת אני ושכמוני לא יכולים להיות שומרי הקרת היחידים, ולא משום שיראו בנו ''יפי נפש'' ''שמאלנים'' וכיו''ב כינויים. אלא משום שזה לא מספיק. נציגות המיעוט, חובתה לבוחריה שלא להסתפק בעובדה כי זכויות המיעוט מעוגנות בחוקים, אלא לפעול בכול דרך דמוקרטית אפשרית כדי לממש את זכויותיו. המיעוט הערבי בארץ מיוצג בכנסת בנציגות מספרית סבירה. ההופעות של נציגיו בבית הנבחרים שלנו זוכות גם כן לסיקור סביר. אולם, אפשר ולא מספיק. בשעתו, בשנת 1969, כאשר תנועת ''העולם הזה- כוח חדש'' מנתה שני נציגים בכנסת (אורי אבנרי ושלום כהן - אשר פרש באמצע הקדנציה לסיעת הפנתרים השחורים) הממסד בא בטענות אל רשות השידור, גם רדיו וגם טלוויזיה (שכבר פעלה) מדוע תנועה בת איש או שניים מקבלת סיקור מחוץ לכל יחס. אני בטוח שאילו תנועה זו לא הייתה קוראת להכרה ב''עם הפלשתינאי'', אלא להגברת הילודה בקרב היהודים, השאלה לא הייתה מתעוררת. התשובה שלנו, אנשי החדשות, הייתה בין היתר (שכן אורי אבנרי, ידע להתבטא נפלא בעברית צחה תוך חצי דקה מבלי שנצטרך לערוך אותו כדי להעביר את המסר, דבר שרבים בקואליציה לא השכילו לעשות) כי בדמוקרטיה יש לנהוג לעתים באפליה מתקנת. אחרת, אין כול סיכוי למיעוט לעשות נפשות. יש לכך מקום גם היום לגבי הנציגות הערבית הפרלמנטארית.

אולם, לצערי נבחרי הציבור הערבי לא הטיבו לדימוי העצמי שלהם ושל שולחיהם. אני לא פוסל, לא צעקנות בכנסת, ולא הפגנות בערים. לא מפריעות לי הפגנות למען הפלשתינאים. אפילו לא הנפת דגל אש''ף. דגל הוא רק סמל. מאחורי הסמל עומד עם, עומדת המדינה. המדינה היהודית חשובה לי ובכך העניין, מבחינתי. לדידי זה עולה בקנה אחד עם מתן שוויון זכויות מלא לערביי ישראל. וכשמדובר בהופעה של נציגי המיעוט הערבי בכנסת, ככה או אחרת, לא די בכך. הרי מדובר ביחסי ציבור במובן החיובי ביותר, וביחסי ציבור אתה רוצה להשפיע על הרוב או על הממסד. משום כך המֶסֶר חייב להיות גזור ככה שיענה על צרכי התכלית. כמו במוסיקה אתה יכול לבחור לחן שונה לאותו ליברטו, כך ביחסי ציבור. הטון ההרמוני או הצורם, הוא דומיננטי כשמדובר באוזן קשובה, בייחוד בסוגיה טעונה מאוד לכול הנוגעים בדבר.


מה למדתם היום, ילדים, בבית הספר של החיים

יש הטוענים שמערכת החינוך לא עושה די בנושא זה. במאמר תחקירי טוב (''מוסף'' הארץ- 6.2.2009 ) – שהכותרת שלו היא ''הנחשול'', הקורא לומר דבר או שניים, כיצד המציאות, כפי שרואים אותה התלמידים משפיעה על השקפותיהם הפוליטיות. כדרכי אני מסתפק בציטוט כותרת משנה וכותרות מובלטות בגוף הכתבה, בהנחה שמי שרוצה יכול לקרוא את כולה במקור. הפתיחה: אביגדור ליברמן הוא המנצח הגדול בבתי הספר התיכוניים. בנצרת עילית קבלו אותו בקריאות: ''מוות לערבים'', בנתניה הציעו לשלול מהערבים את האזרחות. מורה מתל אביב שניסה להסתייג מהמסרים הבוטים הושתק בקריאות בוז. התוכנית לקידום ערכי הדמוקרטיה אינן מצליחות לעצור את הסחף. ועוד ציטוט מתלמיד בן 18: אלה שצועקים ''מוות לערבים'' מתכוונים לאלה שתומכים בטרור. האמת היא שבישראל לא יכולה להיות דמוקרטיה שלמה כשיש פה ערבים שמתנגדים לה. תלמיד י''ב: ההכנה לצה''ל נותנת מוטיבציה לזיין את הערבים, ואנחנו רוצים לבחור במי שיעשה את זה. אני אוהב את המחשבה של ליברמן. על כך מגיב מורה לאזרחות: הילדים חושבים באופן עצמאי, ואנחנו לא יכולים להגביל את המחשבה שלהם. הם אומרים דברים ברמת הסיסמאות, אבל לא מבינים את ההשלכה שלהם.

אסתפק באלה כדי להאיר קצת את הנושא. אני שמַתמיד בדעה שבית הספר הוא זרוע אדירה של חינוך אבל לא הזרוע היחידה, כי יש חינוך משפחתי, סביבתי, תקשורתי וכיו''ב, גם הפעם לא מגולל את התופעה על מערכת החינוך. משום כך הייתי מתקן קצת את דבריו של המחנך שמובאים לעיל, ואומר שהצעירים לא רק אומרים דברים ברמת הסיסמאות אלא בהשפעה חזקה של גורמים מחוץ לבית הספר, שאותם הזכרתי. אבל לא רק הם. סטריאוטיפים (דימויים) מתהווים לא רק בקרב צעירים אלא גם בקרב מבוגרים, וככול שרמת ההשכלה נמוכה יותר הסטריאוטיפ חזק יותר. לדוגמה, הצעקנות המופגנת של הח''כים הערביים, אולי נותנת להם את החשיפה הרצויה להם, אבל לא את החשיפה הנכונה. לדעתי אמירת חז''ל ''דבריי חכמים בנחת יישמעו'', יפים גם בסוגיה הזאת.

גם בתחום זה יש ''עשה'' בצד ה''לא תעשה''. ראוי היה כי נושא זכויות המיעוט בישראל יובא בבתי הספר על ידי מורים ואישים ערביים ישראליים. טוב היה אילו שדולות של ערביי ישראל היו מארגנות ביקורי תלמידים יהודיים בעריהם ובכפריהם. יפה היה אילו גופים ערביים שונים היו מפרסמים מודעות בעיתונות היהודית (יש גם ביניהם טייקונים שיכולים להרשות לעצמם ליתן חסות למודעה בכסף), מביאים הצגה לבימות יהודיות או מביאים צבורים לבמות ערביות, יוזמים מפגשים בין עדתיים בתחומים שונים, ברמות שונות, בגילים שונים. גם ההפקה המשותפת של התיאטרון הערבי-יהודי ביפו ותיאטרון הבימה- היא חרוז, אבל חסר עוד הרבה למחרוזת, גם כפתורים וגם פרחים. דברים אלה נעשים, אך לא מספיק ולא בצורת grass roots נרחב, כלומר מלמטה. יש גם כאן אך לא די. במכון פרס עושים דברים נפלאים, אבל הוא מוסד יהודי. ''בית הגפן'' בחיפה הוא מוסד מעולה, אבל הוא ממסדי- עירוני. רצוי שמכונים ערביים יעשו זאת. תנועת ''סיכוי'' עוסקת בנושא ברמה האינטלקטואלית. מוסדות אלה לא יזכו להרבה תרומות כמו מכון פרס, אבל יזכו, אם לא מתוך ישראל אז מחוצה לה. אבל אני משוכנע שיהיו, ושישנם תורמים ישראליים, להשגת המטרה של קידום זכויות המיעוט הערבי. בשביל זה לא צריך אפילו משרד ליחסי ציבור, ואם כן - לא יהודי אלא ערבי.

במסגרת מערכת הסברה ערבית ישראלית ניתן היה לערוך סיבוב הופעות למירה עוואד, הזמרת הערבייה ישראלית, ילידת הכפר רמא בגליל, שתייצג את ישראל יחד עם אחינעם ניני, באירוויזיון הקרוב. זאת גם אם היא מצוטטת בריאיון למקומון ''תל אביב'' (בפברואר 2005) כמי שתוהה אם היא שייכת למדינה. מי שמופיעה ככוכבת ב''גברתי הנאווה'' בהצגה ישראלית, וקבעה את מגוריה בתל אביב, ומייצגת את ישראל באירוע מוסיקלי בינלאומי, כישראלית- היא ישראלית. לא חסרות דוגמות, ואין מחסור ביוזמות כדי להביא לכך כי המָראָה שבה משתקף הציבור הערבי בישראל, תהיה שונָה. לא רק מסעדות ערביות משובחות ושרות חם ונעים. הציבור הערבי חייב לעמוד בחזית מערכת שיפוץ זאת. הוא חייב לממש את הסיסמה (השדופה כבר מרוב שימוש) של ברק אובמה YES WE CAN. כאשר יבוא היום, ונציגים ערביים לא רק יישבו בכנסת, אלא סיעות, לפחות חלקן, ייוצגו בממשלה - זה יהיה היום. אם ''אין אני לי מי לי'', היא סיסמה לכול מיעוט, ובכלל זה המיעוט הערבי בישראל. חשוב ש''הצדק ייראה'', וחשוב לא פחות כיצד ייראה, ובייחוד כאשר ישתמע מכך, בפועל ולא בכוח, כי גם לערביי הארץ – ''ישראל ביתנו''.
Yes, We Can !نعم نستطيع!



הערה בשולי המאמר: אילו ידעתי ערבית הייתי מצמיד לרשימה תרגום ערבי. תרגום אנגלי, הוא לדעתי במקרה זה, מעליב. עם זאת כול מי שמוכן לעשות למען תרגום המאמר בשפה הערבית, בכול אתר או בלוג, אכיר לו תודה. בעצם, המאמר מכוון בראש וראשונה לאזרחי ישראל הערביים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


חבל מאד שאינך יודע ערבית
שמעון מנדס (שבת, 14/03/2009 שעה 13:14) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ראשית יש שגיאה בסיסמה הערבית שכתבת בסוף המאמר. צריך לכתוב את המילה הראשונה ללא האות אל''ף בראשיתה (نعم نستطيع).

ועכשו נחזור לענייננו. אילו ידעת ערבית היית כותב את המאמר ברוח אחרת. אולי ידיעת השפה הערבית היתה תורמת לך להבין את המנטליות שמפעילה את הבוחרים והנבחרים הערביים. אין לי בעיה שערבי יהיה ראש ממשלה בישראל, כמו ליאון בלום או כמו מנדס-פראנס, שהיו ראשי ממשלה בצרפת. אלא ששני האישים האלה אף פעם לא אמרו: דגל המדינה הוא שלי, השפה היא לא שלי, ההמנון הוא לא שלי. בלום ומנדס-פראנס לא בקשו להקים מדינה בצרפת. הם לא פעלו נגד צרפת. הם לא הפגינו נגד צרפת. הם היו צ ר פ ת י ם לכל דבר דבר וענין.

נבחרי הצבור הערבי מחפשים לתת ביטוי לאומי לנוכחותם בישראל. ביטוי לאומי ערבי משמעו הטמעות ברוב הערבי באזור. הם מנצלים עד תום את חולשת הדמוקרטיה הישראלית, את החשש להפעיל את החוק נגד פורעיו - בשם הדמוקרטיה. הטרגדיה של הפלסטינים, היתה ונשארה שההחלטות החשובות ביותר בעניינם, תמיד מתקבלות על ידי אחרים בבירות ערביות. אש''ף הוקם בקהיר על ידי ממשלת מצרים שהיתה הדוחפת העיקרית. ההחלטת שאש''ף הוא נציגו הבלעדי של העם הפלסטיני התקבלה ברבאט בירת מרוקו. לצערנו הרב, רוח השכנות בינינו לבין שכנותינו אינה דומה לזו שקיימת במערב אירופה. והטרגדיה של הבוחרים הערביים שהם נוהגים כמו עדר. הפלסטינים מעולם לא עשו חשבון נפש ואף פעם לא דרשו מנבחריהם דין-וחשבון על פעילותם הפוליטית. האם הם מקדמים אצת עניינם או לאו?

המלך עבדאללה הראשון, מייסד הממלכה הירדנית ההאשמית, כתב בספר זכרונותיו על בגידתם של אישי הצבור הפלסטיני בירדן במלחמת 1948: ''יבוא יום שנכדיהם יתביישו במעשי סביהם'' (זכרונות המלך עבדאללה = مذكرات الملك عبدالله, עמ' 241). לצערנו, זה לא רק שזה לא קרה, אלא הנכדים הפוליטיים של הפלסטינים ממשיכים באותה הדרך של סביהם, ואף עולים עליהם בתחכום ביצירת התסיסה בינם לבינינו.

עבדתי כעשרים שנה עם ערבים בגליל. ואני יכול להעיד שהצבור הערבי מתנהג אחרת לחלוטין, בתור פרטים. נברחי הצבור שלהם הם מחוללי הבעיות. והבוחרים הולכים אחריהם כעדר.

לערביי ישראל לא היה ב-‏1949 מנהיג בשעור קומתו של השיח' אמין טריף הדרוזי. למי שאינו יודע, הדרוזים נלחמו בנו ב-‏1948. בסיום המלחלמה, כאשר נוצרה מציאות פוליטית חדשה. צריך היה להחליט אם הם בפנים או בחוץ. והשיח' המנוח אמר לצאן מרעיתו: אם אנחנו בוחרים להשאר במדינה החדשה, אז עלינו לקבל את הזכויות והחובות. ''החיים הם תן וקח'' (פתגם ערבי) ועלינו לפעול לפיו.

כאשר יקום מנהיג רוחני כזה לערביי ישראל, הכל יהיה אחרת.
_new_ הוספת תגובה



שמעון, הגדרת נכון
סתם אחד (יום שלישי, 17/03/2009 שעה 9:42)
בתשובה לשמעון מנדס
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

''נבחרי הצבור הערבי מחפשים לתת ביטוי לאומי לנוכחותם בישראל. ביטוי לאומי ערבי משמעו הטמעות ברוב הערבי באזור. הם מנצלים עד תום את חולשת הדמוקרטיה הישראלית'' זוהי לאומיותם וכל מנפולציה שנעשה בזה לא נצליח לזקק עם פלסטיני חדש, עירני, פעיל, פועל ומגשים.

ערביי ישראל היו מריונטות בידי ערבים חוצנים והם עצמם הרגישו שהם חלק בלתי נפרד מאותו עם, כמו כל ערבי באיזור. מספיק לשמוע את השיח היום יומי השוטף של עמך ושל בכירים בכל רחוב בעיר ערבית במזרח התיכון כדי להבין את המשמעות היסודית של להיות ערבי ומוסלמי שזה מעל לכל תִיקֶט פרטי וזמני אחר.

אין דרך אחרת לפתרון הסכסוך והוא שהערבים ככלל יקבלו את קיומה של ישראל כעובדה. בינתיים הם לא, וגם מצהירים שלא (כמו אבו עבאס שאמר שהוא אינו מתכוון להכיר בזכות קיומה של ישראל גם אם היא תיתן לצאצאי הפליטים 'הפלסטינים' לחזור לביתם מ-‏1948).

חכם ציון
_new_ הוספת תגובה



תירגמתי לך לערבית
סתם אחד (יום ראשון, 15/03/2009 שעה 10:54) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני מקווה שאתה מרוצה עכשיו.

الإنسان لا تنمو على الأشجار الاستوائية

زفي جيل

-----------------------------------

وقارن الجانب الأكثر العامة معارك الأقليات في إسرائيل واليهود هو ممثل ، بأي حال من الأحوال ، جمهور الناخبين ولكن ليس بالضرورة في مصالحهم. إذا كان هذا لا ينبغي أن أقل ، بل وأكثر ، عن الرأي العام العربي. أعضاء الكنيست العرب الذين يمثلون الجمهور ، ولكن ليس بالضرورة في مصلحة ''إرسالهم''. في حين أن الرأي العام العربي في حد ذاته لا يعطي رأيه لدعم نظام أغلبية واسعة لاقناع اسرائيل حتى عرب اسرائيل هو بيتنا ''.
حركة ''اسرائيل نحن الوطن الطابع هو أكثر أو أقل القطاعية ، فإنها تحتاج إلى نفس الدرجة (اسرائيل بيتنا) يتضمن (وليس وطنهم -- الاسرائيلية التي تستهدف العرب ، ما عدا ، بالطبع ، والدروز والبدو الصفراء 'خدمة الأهوار إلى ''). أكثر سهولة ، وليس فقط من الجانب الديماغوجية ، ولكن أيضا ، وهو واحد من الناس ، وخصوصا العامة متجانسة كما الجمهور في اسرائيل من روسيا ، ولكن ليس فقط ، على أساس الكراهية تينا ازار استثناء. في الواقع ، فإن معظم التحركات جنسية تنظيما في العالم على هذا النحو ، ليس فقط في روسيا التي ولدوا فيها أو الآباء ، ولكن أيضا في أمريكا وأوروبا أو حتى آسيا.

عند البحث عن أسباب شعبية حركة ''اسرائيل هو بيتنا ''، حسب العبارة التالية في جميع الانتخابات السابقة ، أن تأخذ في الاعتبار عدة عوامل ، لا قاع الجدول -- وتعبيرا عن التزامها من عرب اسرائيل في نظر الكثير من الاسرائيليين ، وليس بالضرورة وطنية أو قومية.

تصور للديمقراطية الإسرائيلية ، وهو بذلك يختلف عن التصور ''في أوروبا'' الولايات المتحدة ، ومعظم الجمهور ، وليس كليا ، في حرية اختيار وتعتبر جوهر الديمقراطية. ويتصل كل ذلك الحق في اختيار السيادة وفده. ولكن الديموقراطية هي مجمل الحياة ، والعمل اليومي ، الذي هو امرأة من اختياره. الديمقراطية تحتاج ، شأنها في ذلك شأن كل دولة ، للرقابة الوكالة دائما على واجب. تعتبر الصحافة من الوقت لإنقاذ كلب. اليوم ، هو الكلب المفترس ، ولكن ليس بالضرورة إنقاذ. الديمقراطية احتياجات الشحن في كل الأوقات. وهو أول خط للنظام القانوني ، تليها دولة. معظم السلطة التشريعية بعيدة نائية. لكن المهمة التي من العام بكامله ، والهيئات أنواع التبرعات، اللوب، انقر فوق المجموعات. كل ذلك على السلطتين التشريعية والتنفيذية وشغل دورها بشكل صحيح لعامة الناس ، أي فقط من أجل الحقوق والخدمات لهم حق التمتع بجنسية ما.

وأنا أعرف أن معظم عرب اسرائيل ، والاعتراف من واقع أن يعتبروا أنفسهم جزءا من الدولة. وأنا أفهم تماما كما أن اليهود في إسرائيل تحديد التشتت مع اسرائيل ، حيث مرادف أو المهضوم ، الطبيعية بين العرب واسرائيل كشف معهم جميعا أولا وقبل كل شيء في الأراضي المحتلة. ولست بحاجة تعطيل ووفقا لعرب اسرائيل ضد مواطني إسرائيل جميع المجالات تقريبا. ذهبت الى شارون مزهر تقارير عن التقصير والإهمال المجتمعات العربية المجاورة ، والتي أسواقها الفوز يوم السبت لزيارة جيرانهم اليهود من الدمار.

ولكن أنا لا يمكن أن يكون أعلى مراقبة الأفراد ، وليس لأنها تظهر «. في الاسماء المستعارة. ولكن لأنه لم يكن كافيا. تمثيل الأقليات ، والالتزام بعدم تسوية لحقيقة أن حقوق الأقليات لا قوانين ، ولكن كل ذلك من خلال العمل الديمقراطي المحتملة لتحقيق حقوقهم. الاقلية العربية في اسرائيل ، ويمثل حلا معقولا رقمية التمثيل في الكنيست. انطباعات من ممثلينا المنتخبين في المنزل ، فضلا عن كسب تغطية معقولة. ومع ذلك ، يمكن لاحد لا يكفي. في ذلك الوقت ، في عام 1969 ، عندما حركة المرور هذا العالم -- جديدة لاثنين من الممثلين في الكنيست (يوري افنيري شالوم كوهين -- الفروسية الذي منتصف الشوط فني الأسنان النمر الأسود) إلى إنشاء مطالبات لرابطة المحامين الدولية ، والإذاعة والتلفزيون (الذي سبق أن تصرف) لماذا الحركة أو رجل يبلغ من العمر سنتين خرجت عن نطاق التغطية لكل نسبة. أنا غير متأكد من هذه الحركة ما لم يكن ودعا إلى الاعتراف مع ''the Palestinian'' (الفلسطينيون)، ولكن لزيادة نسبة المواليد بين اليهود ، ومسألة لن يحدث. الجواب لأعضاء جدد ، وكان من بين أمور أخرى (يوري افنيري ، والمعرفة في التعبير عن الملكة العظيمة في نصف دقيقة من دونه كنا في حاجة للانتقال إلى الرسالة التي بعثت بها العديد من قوات التحالف لا مثقف) أن الديمقراطية قد تدفع في بعض الأحيان لتصحيح التمييز. بخلاف ذلك ، ليس هناك فرصة لجميع الناس من الأقليات. هناك مكان حتى اليوم عن وفد عربي مجلس الشعب.

ولكن ، للأسف ، فإن الرأي العام العربي لا ينتخب مع الطبيعة الذاتي الصورة وإرسال. لست المنحوتة ، لا يصرخ في الكنيست ، والمظاهرات في المدن. لا تقاطعني لالمظاهرات الفلسطينية. ولا حتى ''النفط العلم نار'' جيف. العلم هو رمز فقط. وراء الوقوف مع أيقونة ، تلبية للدولة. الدولة اليهودية من المهم بالنسبة لي ولها ، من ناحية. وهذا يدل على لي بما يتفق مع توفير المساواة في الحقوق ، من عرب اسرائيل الكاملة. عندما يتعلق الأمر ظهور من ممثلي الأقلية العربية في الكنيست ، على هذا النحو أو ذاك ، ليس كافيا. بعد كل هذا والعلاقات العامة في أكثر إيجابية ، والعلاقات العامة ، التي تريد أن تؤثر على الأغلبية أو المؤسسة. ولذلك يجب أن تكون الرسالة التي قطعت مثل تلبية احتياجات الغرض. مثل الموسيقى يمكنك اختيار سلالة مختلفة من الحرية ، ذلك أن العلاقات العامة. تنسيق أو التضارب اللهجة ، هي المهيمنة وعندما يتعلق الأمر الأذن ، وخاصة مسألة تتطلب الكثير لجميع الأطراف المعنية.

------------------------------------------------------

ما هل تعلم اليوم ، والأطفال ، ومدرسة للحياة
الذين يدعون أن التعليم لم تفعل ما فيه الكفاية عن ذلك. طيبة ورقة بحث (''وأضاف''أرض -- 6.2.2009) -- عنوان، أن أقول للقارئ أو اثنين ، وكيف واقع ، والطلبة الذين يرون لها نفوذ سياسي آراءها. سبل الاكتفاء اقتباس العنوان الفرعي الأول وشارك تعليق الجسم من هذه المادة ، على افتراض اسمي يريدون قراءة كامل المصدر. البداية : افيغدور ليبرمان هو الرابح الأكبر المدارس الثانوية. الناصرة إيليت تلقي يسميها :'''' الموت للعرب ، وعرضت في نتانيا الجنسية العرب. وقال المعلم من تل أبيب تحاول التحفظات رسائل كانت صامتة الصارخ بو. برنامج لتعزيز القيم الديمقراطية ، لا أستطيع وقف التآكل. وأقتبس من الطلاب في سن 18 : هذه ''صرخة الموت'' لأولئك الذين يعتزمون العربية لدعم الارهاب. والحقيقة هي أن إسرائيل لا يمكن أن تكون الديمقراطية عندما تكون هناك شلومو هنا العرب يعارضون ذلك. فإن لإعطاء الحافز للنكاح العرب ، ونحن نرغب في اختيار من أن نفعل ذلك. أحب فكرة ليبرمان. المعلم يستجيب الجنسية : الأطفال التفكير بشكل مستقل ، ونحن لا يمكن أن تحد من التفكير. ويقولون ان الامور على مستوى كلمات السر ، ولكن لا نفهم من آثار.

إلقاء الضوء على هذا الموضوع بعض الشيء. أنا دائما تعتزم المدرسة التعليمية الذراع الذراع الضخم ولكن ليس الوحيد الذي لديه أسرة والتعليم ، والبيئة ، والإعلام ، على غير ذلك ''، وهذه المرة ليست ظاهرة ، بل على نظام التعليم. ولذلك كان قليلا يحدد ما تقدم أعلاه ، ويقول ان الشباب ليس فقط على مستوى الامور كلمات السر ولكن تأثير قوي من عوامل خارج المدرسة ، فضلا عن ان. ولكن ليس لهم. الصور النمطية (صور) ليس فقط بين الشباب وإنما أيضا بين البالغين ، وانخفاض مستوى التعليم قوة. على سبيل المثال ، من توهج Hmofgnt הח Arab''beat له ، وربما منحهم التعرض رغبت ، ولكن ليس صحيحا التعرض. هاز اعتقد قائلا نسمع ، في هذه القضية بشكل جيد.

حتى في هذا المجال لا ''. وهذا هو الصحيح في موضوع حقوق الأقليات في إسرائيل في توجيه المعلمين والعربي الاسرائيلي. والتي كانت جيدة من عرب اسرائيل كانوا على تنظيم زيارات للطلاب اليهود. التي كانت جميلة والكيانات العربية المختلفة للمعلنين وكانت الصحيفة اليهودية الاعلانات (بما في ذلك أيضا القادرين الخاصة بها جناح رعاية إعلانية المال) ، وتقديم مسرحية يهودية او عربية تحقيق المتراكمة ، والشروع في عقد اجتماعات بين في مختلف المجالات ، وعلى مختلف المستويات ومختلف الأعمار. حتى انتاج المسرح العربي المشترك -- اليهودي في يافا مسرح -- مقفى ، ولكن الكثير من المفقودين سلسلة ، أزرار ، وحتى الزهور. هذه الأشياء أصبحت ، ولكن ليس بما فيه الكفاية ، وليس في شكل واسع النطاق على مستوى القاعدة ، أي من أسفل. وهناك أيضا هنا ولكن ليس بما فيه الكفاية. الجائزة في فعل أشياء عظيمة ، بل هي المؤسسة اليهودية. منزل العنب حيفا ممتازة المؤسسة ، لكنه -- الحضرية. المعاهد العربية أن تفعل ذلك. موضوع المستوى الفكري. العديد من المؤسسات لا الاشتراكات جائزة المعهد ، ولكن، إن لم يكن من قبل إسرائيل ، حتى في الخارج. ولكنني واثق من أنه ستكون هناك بعض الاسرائيليين والجهات المانحة ، لتحقيق هدف تعزيز حقوق الأقلية العربية. لأنها لا تحتاج إلى مكتب العلاقات العامة ، وإذا &
_new_ הוספת תגובה



תרגום
סתם אחד (יום ראשון, 15/03/2009 שעה 12:13) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לא רק מרוצה אלא מכיר תודה עמוקה, על ההענות לעצמה, על המאמץ והזמן ועל הפונט היפה שכן את השפה אני לא מבין.מכאן שלא מדובר ב''סתם אחד'', אבל אם ''אחד העם'' עשה זאת , אין בעיה.האם מבחינתך אני רשאי להעביר את התרגם לאתר שלי
www.notes.co.il/zvi

בתודה ובהוקרה.

צבי גיל
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי