זה לא איפוק

אתמול בבוקר, 25 דצמבר 2008, רואיין צחי הנגבי ברדיו והזהיר את כנופיות החמאס, כי אם לא יפסיקו את ירי הטילים לעבר יישובי דרום מדינת ישראל, אזי צה''ל יגיב בחומרה.

ואם יפסיקו – אז צה''ל יניח להן, וכאן הבעיה.

כי לפי תפישתם של קיצוני השמאל מקדימה בראשות צחי הנגבי, רק יואילו כנופיות החמאס להסכים לרגיעה ולחדול מרצח אזרחים – צה''ל ישכח להן את כל מה שהתחולל בשמונת השנים האחרונות בדרום הארץ, והכול יבוא על מקומו בשלום; בשלום - עד שהכנופיות יחליטו לחדש שוב את מעלליהן, מתוך ידיעה ברורה המגובה בניסיון מן העבר, כי לכשירצו – ימנעו תגובה מצה''ל, בהבל פה ובקשקושי רגיעה...

בנוסף, צה''ל נתפש כצבא שלא מגיב ואף מוחל על פעילות טרור מתמשכת על פני שמונה שנים, פגיעות ברכוש ובנפש, בין בתירוץ של כיבוש ובין בלעדיו – לאחר ההתנתקות, והמחילה הזו היא לא מוסרית, לא מרתיעה ולא חכמה.

הסיסמא הדמגוגית הננקטת בלשונם של חכמי השמאל הקיצוני היא – איפוק זה כוח.

אלא שזה לא איפוק, זו מדיניות קיצונית של עידוד טרור, הבלגה על מכות כואבות, השפלה, הפקרת הביטחון.

איפוק אמור להיות לשבועיים, ואילו כאשר האיפוק מתמשך שמונה שנים – זה כבר אינו איפוק אלא מדיניות.

כך הם פני הדברים, גם אם התגובה הצבאית תתבצע היום או מחר. התגובה הישראלית, אם תתקיים, היא תתקיים במצב נחות וירוד לעומת המצב בו היא התקיימה כפעולה ולא כתגובה, מיד לאחר הירי הראשון לפני 8 שנים (זוכרים?) שלא פגע בכלום. אז, היה לצה''ל את יתרון ההפתעה, ראשי הכנופיות לא היו חושבים כלל על מחבואים בבונקרים תת קרקעיים ו/או על מנוסה בכל דרך אחרת, החמאס לא היה מספיק להתחמש, ולאור התגובה הנדרשת והמבוצעת בזמן הנכון – ובעוצמה הראויה - ראשי החמאס לא היו מעלים כלל על דעתם ולא היו מעיזים לשלוח את הטיל השני.

אז מי מדבר על איפוק?! מי מדבר על הרתעה?!

להבהיר, כמה ממשלות מימין ומשמאל הבליגו תחילה על קסאם מחטיא, אחר כך על קסאם פוגע רק ברכוש, אחר כך על קסאם עם נפגעי חרדה, ואחר כך על קסאם הורג אזרחים.

כך זה קורה בכל אירוע אלים – מי שמוותר מהפחד, נכנס למסלול שסופו מחמיר בהדרגה ובעוצמה הגדלה ככדור שלג במדרון, עד לפיצוץ יקר ומיותר.

בנוסף לכך, יש איתות הדומה לאיתות של מצוקה מכיוון הממשלה לעבר האזרחים – שלא להרבות להג בנושא הפעולה הצבאית. לעניין זה ייאמר:

א. הממשלה מדברת על זה הכי הרבה.

ב. דרישה זו לא בדיוק תואמת את עקרונות הדמוקרטיה.

ג. טבעי כי מי שנפגע ומי שנמצא בסיכון, בשל מגוריו בשדרות או באשדוד, או בשל עיסוקיו במכללת ספיר או במפעל בדרום מדינת ישראל - לא ישתוק ולא יהא זה ראוי לדרוש ממנו שתיקה.

ד. לאור ניסיון העבר:

• במינוי שר ביטחון - אחד שלא מתעניין כלל בביטחון ולא רואה לא רק בגלל המשקפת ההפוכה, אלא גם מבחינת הבנת הדברים וניתוח המצב.
• בסיום מלחמה בלבנון באופן חד צדדי ונסיגה מבישה משם בעיקר מבחינה מוראלית מול השפלות של האויב.
• במסירת גוש קטיף ללא תנאים וללא צורך, מתוך הנחת עבודה שגויה בעליל כי באין עילה המושתתת על כיבוש - גם לא יהיה טרור, (הנחה שמעידה על כך שממשלות ישראל אינן מתקרבות להבנת המציאות סביבן).
• בקיום משא ומתן עם סוריה, דרך תורכיה או בדרך אחרת, שמטרתו להפר את הטוב, הבטוח והשקט שבגבולות ישראל, לגבול אחר שניסיון העבר יכול רק לרמוז על עתידו.

לאור ניסיון זה – אין סמכות לממשלת ישראל לדרוש מהעם שתיקה, אלא היא צריכה להיות קשובה לקולות, למאמרי ביקורת, לדברו של העם הדואג לטווח ארוך הכולל דאגה לשלום הילדים והנכדים - בניגוד לממשלה שטווח דאגתה הוא עד מועד הבחירות הבא, לאמור: 4 שנים.

ההתנשאות הזו של הקריאה לשתוק – לא תתקבל.

האמירה כי יש כאן איפוק – תידחה בשאט נפש.

מה שייזכר, יירשם, ולא יימחה – זו תקופת הביזיון של קסאמים על שדרות במשך שמונה שנים, גם אם אנו נמצאים בסופה של תקופה זו, גם אם כנופיות הטרור יוכרעו ויתבטלו.

---